טור עם שורשים: בואי הביתה
למרות שאמא שלי עדיין לא יודעת איך אומרים ויפאסאנה בלי שבע שגיאות ואבא שלי הוא רב קונסרבטיבי, לולא החינוך שלהם לא הייתי זוכה באפשרות לטפח חיים רוחניים שדוחפים אותי אל עבר החופש. אביגיל גרץ מקדישה את הטור לשניים שהעניקו לה חיים
"גם אם תישא את הוריך כל החיים על כתפייך לא תוכל לגמול להם על החיים שהם נתנו לך". זהו משפט שמגיע מהמסורת הבודהיסטית בטיבט. משפט שמזמין המון תגובות שונות. בעיקר במערב. בשנים הראשונות בהן הדלהי למה לימד במערב הוא לא הבין את כל כחכוחי הגרון שהיו מתחילים להישמע ואת חוסר הנחת הגופנית והרגשית שאנשים הביעו כשאמר את המשפט הזה, שכל כך ברור לו מאליו: ההורים שלנו נתנו לנו חיים. מה יכול להיות יותר יקר ערך מכך?
אילו תגובות עולות לנו למקרא המשפט? אולי מנעד שלם של התנגדות - ממקרים בהם אנחנו מרגישים שלא רק שלא קיבלנו מההורים אלא שנדפקנו בגללם ועד דחייה, אם חלילה הוזנחנו על ידיהם. או אולי ייאוש ומרידה המלווים בתחושה של מה הטעם לנסות בכלל להחזיר להם משהו. או לחלופין תחושה של מה שמכונה במחוזותינו "פולניוּת". כלומר, שכל מה שנעשה לא יהיה מספיק וזו סיבה להמשיך ולרצותם כל החיים ללא הועיל תוך מרמור
אולי גם עולה תגובה שאומרת "אבל גם ביהדות קיים עיקרון כיבוד ההורים, אז למה לקחת משפט מתרבות זרה ולעשות ממנו לימוד מיוחד"? אז קודם כל, כמו הורה טוב, אפשר לתת לכל הקולות האלה מקום. לאחר מכן אפשר להרהר בעובדה: "ההורים שלי נתנו לי חיים". במתנה. בנדיבות. מבלי לדעת מה ייצא להם.
לא הייתי חווה את כל התגובות לעיל לולא המעשה הספציפי מאוד שלהם. ולא משנה אם הם נהנו לעשות אותנו או שהיינו טעות שלרגע התחרטו עליה (או גם וגם), כי לא היינו חווים כלום ללא כל התנאים האינסופיים שהתאפשרו לכך שיצאנו לעולם.
ונכון שבימים רעים אנחנו רוצים להעלם, אבל גם בימים כאלה עולה איזה צליל, או מגיעה איזו תמונה או דימוי שמזכירים לנו את מלאות החיים. את ההזדמנויות הגלומות בהם. בתרגול הבודהיסטי ההזדמנות המבטיחה והמשמחת מכל הטמונה בחיים היא - להשתחרר. לפתוח את הלב לכל מה שמגיע לפתחו.
לפני שנתיים, בתקופה בה כבר השלמתי עם פצעי הילדות והתחלתי לראות את ההורים שלי כאנשים נפרדים ממני, שיש להם את סיפור חייהם, את הילדוּת והעבר שלהם והעשייה הנוכחית שלהם שלא קשורה אליי ולא יכולה להיות קשורה רק אליי, עלתה בי הכרת תודה עצומה להוריי. זה קרה באחד מהריטריטים של תובנה בהם לפתע הרגשתי את הקשר בין ההורות שלהם לעובדה שזכיתי ללכת בדרך הדהרמה.
למרות שאמא שלי עדיין לא יודעת איך אומרים ויפאסאנה בלי שבע שגיאות ואבא שלי הוא רב קונסרבטיבי, ממש הרגשתי שלולא החינוך שלהם לא הייתי מגיעה עד הלום לרגע בו הילכתי בשביל וזכיתי לחוות באפשרות לטפח חיים רוחניים שדוחפים אותי (בֵרָכּוּת כמובן) אל עבר החופש.
ואני לא מתכוונת חינוך מלא צלקות כמו הבדיחה היהודית בה האם מצביעה על בנה הפסיכולוג בגאווה ואומרת - "את הכל הוא חייב לי. כל השנים הוא מדבר רק עליי". אני מדברת על המסלול הכולל שהם הצעידו אותי בו. מסלול הכולל גם פצעים, פגיעות וחסכים, אבל כולל גם את החופש שניתן לי (ששנים תרגמתי כהזנחה), את הפתיחות (ששנים תסכלה והביכה אותי) ואת התמונות האינסופיות שלי רוקדת, שרה ועושה שטויות (ששנים ראיתי בהן, בתמונות, ריחוק במקום חיבוק).
החיים שההורים שלנו העניקו לנו, ולא משנה איך חווינו אותם עד עכשיו, הם משטח ההמראה החשוב ביותר שיש. משטח שאנחנו יכולים ומוכרחים להמריא ממנו. המשפט איתו פתחתי הוא הזמנה להוקיר תודה תמידית על אותו משטח. לא היינו פורשים כנפיים בלעדיו, פשוט כך.
ולא משנה אם המשטח היה עקום או מלא בורות, אם הוא עדיין מעורר בנו כעס או אכזבה, או להבדיל הוא מקסים ומאפיל עלינו ואנחנו מפחדים להיפרד ממנו - הוא תמיד יהיה משטח ההמראה שלנו שמאפשר לנו גם לחזור אליו, גם להמשיך אותו וגם לשנות כיוון. הוא המשטח ממנו אנחנו יכולים להנחית את המטוס שלנו היכן שנבחר ולבנות לעצמנו בית.
אני לא מתכוונת לבית ממוסד עם ילדים, אני מתכוונת לבית פנימי בו יש מקום לכל החוויות כולן. במסורת הבודהיסטית אומרים שהלב של הבודהה היה בכל העולם. לכזה בית אני מתכוונת. בית שמבין את ארעיותו אבל גם מחובר ליסודותיו. אחד השירים האהובים עליי הוא "בואי הביתה" של ברי סחרוף.
"בואי הביתה" צמד מילים, שכל אחת ואחד רוצה לשמוע. בהתחלה מהפה של ההורים ואחר כך מהפה של מישהו או מישהי אהובה. מאז שאני מתרגלת אני אומרת את זה לעצמי כמעט כל יום. בין אם זה בזמן שאני עושה מדיטציה, בין אם אני ממהרת ולחוצה מכך ובין אם אני תקועה על הרצפה באוטובוס צפוף מבאר-שבע לתל אביב ביום בו קו הרכבת בשיפוצים.
אני מחזירה את תשומת ליבי אל הבית הפנימי שנוצר בתוכי, אל הנשימה שהיא הדלת הראשית ואל הגוף שמכיל את החדרים והפינות האפלות והמוארות גם יחד. בית בו אני יכולה לשחרר את עצמי מהדפוסים שלי, מהמקום שמתחשבן, שמבקר, שרוצה אחרת.
בית במובן של מנוחה וקבלה של החיים, קבלה של האורחים ושל עצמי כמארחת המושלמת. לא מושלמת מלשון פרפקציוניסטית אלא מלשון שלמה. מארחת שמסוגלת לבוא מתוך קירבה אל כל מקום, אל כל אדם.
אני מסוגלת לפגוש את העולם בחיוך ובנוחות וללא איום כי אני תמיד בבית. זוכרת מי העניק לי את ההזדמנות להקים אותו. ככל שנהיה בהוקרת תודה להורים שלנו, כך נוכל לקחת יותר אחריות על החיים יקרי הערך שיש לנו. נוכל להתקרב אליהם, לשמוח בהם, להתעורר בתוכם ואליהם.
אחת האיכויות שהכי חשוב לטפח בעולם הבודהיסטי היא חסד. ישנו סיפור עתיק על נזיר בודהיסטי בהודו שביקש מים מאישה בקאסטה מאוד נמוכה. קאסטה שאסור להתקרב אליה. האישה אמרה לו, אבל אסור לך לשתות ממני, אני מהקאסטה שאסור לבוא איתה במגע. הנזיר השיב לה, לא שאלתי אותך באיזו קאסטה את, רק ביקשתי מים.
האישה התרגשה עד דמעות והלכה לחפש את הבודהה. היא אמרה לו שהיא התאהבה בנזיר שלו, והוא השיב לה, לא התאהבת בנזיר, התאהבת בחסד. ואם את רוצה שיהיה גם לך חסד בחיים שלך, תהיי חסד.
אפשרות השחרור וההשתנות טמונה בכל אחד ולא משנה מה סיפור ונסיבות חייו. המיתוס מספר לילדים שהם מגיעים מהחסידה, אבל האמת היא שהם מגיעים מתוך חסד. ובשביל להתחיל לגמול להורים שלנו באמת, אנחנו צריכים, כמו עצת הבודהה, להיות ולגלם חסד בעולם.
אביגיל גרץ תעביר שיתוף בנושא ארבע הברהמה ויהראס כמענה לארבע הקושיות במסגרת חמישי דהרמה בבית הסנגהה של עמותת תובנה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם