חייו הסודיים של קרישנמורטי
יומניו הפרטיים של נביא "הדרך ללא דרך" מגלים כי דרכו האישית היתה רצופה חוויות מיסטיות, תקשורים וצ'אקרות פועמות, כלפיהם הביע התנגדות נחרצת בהופעותיו הפומביות ובכתביו הרשמיים. מדוע בחר קרישנמורטי להתעלם כליל מהצד האיזוטרי של הדרך הרוחנית והאם זו הסיבה לכך שבמובנים רבים נכשלה דרכו?
קרישנמורטי הצעיר מתוך עטיפת הספר ''חייו הפנימיים של קרישנמורטי''
לאורך חייו הקפיד קרישנמורטי ליצור את הרושם כי דרכו הרוחנית נטולה אלמנטים מיסטיים כלשהם, אבל עיון ביומניו האישיים ובכתביהם של האנשים הקרובים אליו מגלה כי דווקא החוויות המיסטיות אותן עבר הן אלו שהעניקו לו את ההבנה הרוחנית העמוקה שאותה הוא חלק עם העולם. האם הבחירה להצניען כליל הי שעמדה ביסוד כישלונו?
במה נבדל מורה רוחני ממורה רגיל? רבים סבורים כי ההתנסות הישירה בחוויות רוחניות, שאי אפשר "לחוות" אותן באופן תיאורטי, הן ההבדל העיקרי. כנראה משום כך דאגו רבים מבין המורים הרוחניים לתת פומבי לחוויות המיסטיות שלהם, או לכל הפחות לא להצניען, על מנת לקבל הכרה ולתת השראה לתלמידיהם. לעומתם, ג'ידו קרישנמורטי, שהיה בלי ספק אחד המורים הרוחניים הבולטים במאה העשרים, טרח דווקא להסתיר מעיני הציבור את חוויותיו הרוחניות והמיסטיות המדהימות, ואפילו התנגד בחריפות לכל עיסוק בנושאים אזוטריים או מיסטיים. מדוע בחר קרישנמורטי לחיות חיים כפולים?
אל המציאות שמעבר למחשבה
ג'ידו קרישנמורטי (1895-1986) היה נער הודי צנום בן 14 ביום שמצאה אותו האגודה התיאוסופית והכריזה שהילד הזה יהפוך להיות מורה לכל העולם, 'משיח' מן המזרח. הוא נלקח לאנגליה, שם חונך בידי אנשי האגודה, ואחרי שהגיע לבגרות לימדו אותו התיאוסופים את תורתם האזוטרית. לכבודו של המשיח הבא הוקמה גם אגודה מיוחדת, לה נתרמו נכסים וכספים רבים, דרכה היה אמור קרישנמורטי ללמד את העולם.
עד שיום אחד, בראשית שנות ה-20 שלו, נעמד קרישנמורטי הצעיר אל מול התיאוסופים בעלי הממון, והודיעשאין דרך לאמת ועל כן הוא מפרק את האגודה שהוקמה סביבו, משיב את הנכסים לתורמים ומנתק את קשריו עם האגודה התיאוסופית. הוא מתאר בשלב מאוחר יותר שלא הייתה מעורבת מחשבה בהחלטה שלו, הוא פשוט ידע שזה הדבר שעליו לעשות.
את 50 השנים הבאות הקדיש קרישנמורטי לדרכו זו: הוא העביר אין ספור הרצאות ופרסם עשרות ספרים שהרעיון המרכזי שלהם הוא "לך לבדך אל המציאות שמעבר למחשבה"; אל תגביל את עצמך בשום סמכות, דת או מורה, אתה בעצמך המורה ושער הכניסה אל מה שאתה מחפש. בהרצאותיו הוא מתייחס אך ורק לצד הפסיכולוגי והקוגניטיבי של הדרך הרוחנית. הוא מתאר
כיצד המחשבה, הידע והעבר מגבילים את יכולת התפיסה הישירה של האדם ולא מאפשרים לו לראות את המציאות המתהווה, כפי שהיא. הוא מסרב בתקיפות לדבר על כל נושא אזוטרי או מיסטי, ומתעקש שהעיסוק בהם הוא בזבוז זמן ואנרגיה שאותם יש להשקיע אך ורק בחקירה עצמית נמרצת.
השיחות הפומביות שלו יוצרות את הרושם שהוא עצמו צלח את הדרך הרוחנית בעזרת שיטת ההתבוננות והחקירה שהוא מציג, אבל עיון ביומניו האישיים ובכתביהם של האנשים הקרובים אליו מגלה כי דווקא החוויות המיסטיות אותן עבר הן אלו שהעניקו לו את ההבנה הרוחנית העמוקה שאותה הוא חלק עם העולם.
צ'אקרות, קונדליני וטראנסים
הצ'אקרות. "גלגלים העובדים באינטנסיביות מדהימה"
קרישנמורטי סירב לדבר בפומבי על הצ'קרות , ועל אנרגיית הקונדליני. הוא הגדיר את העיסוק בהם "מיותר" ו"מסובך מדי", אבל מיומניו עולה שהכירן היטב, היכרות שלמה ואינטימית מהסוג שמעטים נחשפו לה. קרישנמורטי תיאר את הצ'קרות כגלגלים העובדים באינטנסיבית מדהימה, הגורמת לו לחיות כל יום כאלף שנים. גם התעוררותה של אנרגיית הקונדליני, מחוז חפצם של היוגים והדרך להתעוררות רוחנית על פי מסורות רבות, מתוארת בצורה ברורה דרך מצבי הטראנס שהוא מדווח עליהם ביומניו, בהם ניכרת התעוררות העצומה של קונדליני.
קרישנמורטי הרבה לטעון כי אין צורך בגורו, ונהג לומר: אתה הגורו, אתה התלמיד, אתה המאסטר, אתה השער ואליך אתה נכנס. אבל מאז שנות נעוריו היה לו מגע עם מאסטרים רוחניים, וב-1922, בתום סדרה של מדיטציות עמוקות, הוא מתאר ביומניו את הגילוי לפיו מטרת חייו היא לשרת את לורד מייטרה (הבודהא העתיד לבוא) ואת המאסטרים שעתידים ללוותו במהלך חייו.
ספרו הראשון של קרישנמורטי נקרא "לרגלי המאסטר", ומתאר את יחסיו עם המאסטר שלו. אחרי שהוא עזב את התיאוסופים הוא החל לכנות את המאסטרים בשמות יותר מופשטים, דוגמת "הנוכחות הזאת", "הגדולה" "האחרוּת". מתברר שאותם המאסטרים נהגו להעביר אותו תהליכים שונים, לעתים כואבים מאוד, אשר היו פותחים אותו לעולם הרוחני.
אחת התלמידות של קרישנמורטי, גיקאר, מתארת את הפעם הראשונה בה היתה עדה לתהליך מעין זה, בו היה נתון קרישנמורטי עצמו ב-1947: "הוא ביקש שנשב לידו ולא נפחד או נדבר, רק שנסגור את פיו אם הוא מתעלף ושלא נשאיר את גופו לבד... הייתי ספקנית... הוא סבל מכאב נוראי. מתוך הכאב הוא היה אומר: 'הם מנקים את המוח, מרוקנים אותו לגמרי'... [בשלב מסוים] הגוף שכב על המיטה כקליפה ריקה... ואז, פתאום, התמלא בנוכחות אדירה. הוא היה מתיישב זקוף... נדמה שהגוף היה גדל ונוכחותו ממלאת את החדר... היה שקט וכוח עצום זרם... והכיל את החדר". [מתוך: חייו הפנימיים של קרישנמורטי]
קרישנמורטי מתאר ביומניו האישיים כיצד חש תמיד מוגן, וכיצד המאסטרים או הנוכחות המופקדת עליהם שמרו על גופו, המיועד לפעול כערוץ שמעביר את המסר הרוחני. הוא נהג לטעון שהם אלו שמדברים דרכו, אם כי ברור שקרישנמורטי לא תפקד כמדיום הנכנס לטראנס פסיבי ונותן לישות כלשהי להשתלט עליו. בזמן השיחות הפומביות שלו הוא היה נותר צלול לחלוטין ובחר בצורה מודעת, בכל רגע, לאפשר לנוכחות הזאת לתת לו השראה ולהביע את תבונתה דרכו.
כוכב פנימי זוהר ומוזיקה שמימית
מאדאם בלבצקי. מייסדת התנועה התיאוסופית
ב-1922, כשהיה בן 27, קיבל קרישנמורטי מהמאסטרים את החניכה שהפכה אותו למורה רוחני. כהכנה לחניכה נהג למדוט מדי יום, והצליח להתרכז ללא קושי ולהחזיק בעיני רוחו במשך כל היום את דמותו של הבודהא מייטרה. אחרי ימים אחדים של מדיטציה הגיע רגע החניכה, אותה הוא מתאר ביומנו: "הרגשתי שאני יוצא מגופי.. מעל ראשי ראיתי כוכב בוהק, הרגשתי את הוויברציה של בודהא.. שום דבר לא יכל להפריע לשלווה של נשמתי... נגעתי בחמלה שמרפאה כל צער וסבל... מעיין האמת התגלה אליי והחשיכה נעלמה. שתיתי ממעיין השמחה והיופי נצחי... ראיתי את 'האדון'". [שם]
בטקס החניכה נכחו אחדים מראשי האגודה התיאוסופית, ואחיו של קרישנמורטי. הם מתארים כוכב שזהר לרגע מעל העץ, לרגליו ישב קרישנמורטי. אחת הנשים יכלה לראות את המתרחש במישור הרוחני, היא התרגשה מאוד ושאלה שוב ושוב: "אתם רואים אותם?", היא ראתה את הבודהה ואת המלאכים, היא שמעה מוסיקה שמימית. פניה קרנו באור גדול ולבה התפרץ בשמחה. כשקרישנמורטי חזר מהחניכה היא התעלפה ולא זכרה יותר דבר מלבד המוסיקה אותה היא המשיכה לשמוע.
תיאורים אלו עלולים להישמע פיוטיים מדי, שלא לומר דמיוניים, עבור מי שאינו מורגל בעולם המיסטי. לדעתי, זו הסיבה בגללה הקפיד קרישנמורטי לשמור בסוד את החוויות הללו, ומיאן לדבר עליהן בפומבי: הוא ביקש לגעת דווקא בקהל שאין לו בהכרח נטיות מיסטיות; הוא רצה לתאר לאנשים את מציאות הרוח כמשהו נגיש ומוחשי, לא כעניין שהגישה היחידה אליו היא דרך אמונה ילדותית בסיפוריהם הרוחניים של אחרים.
גישה זו פתחה לקרישנמורטי דלתות דווקא באקדמיה החילונית, אצל אנשים כמו הפיסיקאים דיוויד בוהם, שהיה תלמידם המובהק של איינשטיין, ופטריוף קאפרה שחיבר את הספר "הטאו של הפיסיקה". קרישנמורטי גם נתן השראה לאלדוס האקסלי, לאקהרט טול, לדיפאק צ'ופרה ולאחרים. לא מעט אנשים רציונליים עם ראש פתוח קיבלו את המסר שלו תודות לאחידות ההגיונית שבטיעוניו, ולמסר שלא דרש שום אמונה. הוא דגל בהסרת המסכים העוטים את התפיסה הרגילה על מנת להגיע לאמת הרוחנית, שהיא לא אחרת מהמציאות כפי שהיא. בזכותו הפכו שכלתניים ואדישים רבים למחפשים רוחניים הצמאים לאש האמת.
הגישה הפרגמטית של קרישנמורטי הובילה אותו גם להקמת מספר בתי ספר מיוחדים, בהם מלמדים את הילדים להיות יצירתיים דווקא ולא להישמע לסמכות תרבותית או מחשבתית מסוימת. אבל למרות ההצלחות הללו, קרישנמורטי נכשל, מבחינות רבות, במשימת חייו, כפי שתיאר בעצמו בראיון שהעניק עשרה ימים לפני מותו, ב-1986: "שבעים שנה השתמשה האנרגיה האדירה הזאת, האינטליגנציה הענקית הזאת, בגוף הזה... כולם מעמידים פנים או מדמיינים שהם נוגעים בזה... אבל אף לא אחד עשה את זה. אף אחד. וזהו זה".
מציאות ללא אמונה
קרישנמורטי המבוגר. האם נכשל? ארכיון
האם קרישנמורטי נכשל במשימת חייו משום שלא הצליח להביא אף אחד מתלמידיו לראות ולחיות את מה שהוא עצמו חי? המורה הרוחני ראמהקרישנה, לדוגמא, סייע ליותר מארבעים מתלמידיו להגיע להארה, אבל קרישנמורטי לא הצליח לתת את המתנה הזאת אפילו לתלמיד אחד.
כאן מתגלה חולשתה הבולטת של הדרך בה בחר: אפשר שלו היה משתף לפחות אחדים מבין תלמידיו הקרובים בתהליך ההתעוררות המיסטית שעבר, והיה מרעיף עליהם את חסדו כדי שיעברו גם הם את אותו התהליך, אולי כך היו נולדים ממשיכי דרך ראויים לדרכו, שהיו יכולים לחיות את אותה הדרך ולהעניק אותה הלאה לאחרים.
כשהוא נשאל מדוע לא פעל בצורה כזאת השיב קרישנמורטי כי כפי שאין עוד צורך לעבור את מסעו המפרך והמסוכן של קולומבוס על מנת להגיע לאמריקה, כך הוא מציע לתלמידיו דרך קלה יותר ומסוכנת פחות להגיע לארץ המובטחת שאותה הוא מרגיש שהוא גילה. אבל איש מבין תלמידיו לא הגיע אל הארץ המובטחת, לא במטוס ולא באנייה.
חולשה נוספת של דרכו של קרישנמורטי היא הדחייה וההתעלמות מארבעת אלפים שנות ידע רוחני אותנטי ונושא פירות, מבלי להציע הרבה במקומו. הניסיון האצילי, אמנם, של קרישנמורטי, להביט מחדש במציאות הרוח ללא כל עזר מושגי וללא התמיכה של האמונה, לא הוביל בסופו של דבר לתוצאות הרצויות. להבנתי מהווה ניסיון זה, בעל כורחו, הוכחה שבשלב מסוים בדרך הרוחנית נחוצה האמונה באל, במורה, בתורה הרוחנית, או בכל צורה אחרת של אידיאל מקודש; כי האמונה היא כלי הכרחי שבלעדיו לא ניתן להגיע להגשמה הרוחנית הנכספת והראויה.
הכתבה מבוססת על הספר "חייו הפנימיים של קרישנמורטי" ( The inner life of Krishnamurti) של אריאל סאנאט. הספר יצא לאור בשנת 1999 בהוצאת האגדה התיאוסופית.
נא להמתין לטעינת התגובות
