חזרו הביתה: ליל שישי עם משפחת לוי משדות ים
הם טיילים מתמידים ברחבי העולם, אבל עכשיו כשכול חבריה מקורקעים, עורכת משפחת לוי משדות ים את ארוחת ליל השישי בביתה, כולל קידוש, סלטים לרוב ואוכל מרוקאי שמכין האב
סלט סלק מבושל סלט מנגולד מטבוחה חריפה פלפלים קלוים עם לימון ושום
פלפלים חריפים עם שום סלט שומר סלט קולרבי סלט כוסברה קצוצה עם פטרוזליה, קוביות לימון חי ועגבניות חצילים קלויים עם שמן זית סלט גזר מרוקאי מבושל סלט חסה סלט צנוניות עוף בתנור עם זיתים תפוחי אדמה כרובית אפויהלבבות ארטישוק עם בשר
משפחת לוי היא משפחה של נודדים. שלום, יפעת, ענבל ואלירן אוהבים מאוד להסתובב בעולם. לשלום, ראש המשפחה, קשה יותר מן הסתם לצאת למסעות ארוכים, אבל כל עוד היה רקדן פעיל בלהקת המחול "דודאים פרדס חנה" הוא הגיע איתם אפילו לסין.
לפני שנה וחצי, לאחר מותו הטרגי של מנהל הלהקה ובעקבות לחץ מצד אשתו, פרש שלום מעסקי הריקוד, אבל לא מעסקי הנדודים. לאחרונה הגיע (שוב) למרוקו וביקר בשכונה שבה נולד.
יפעת הסתובבה בניו זילנד וחיה באוסטרליה כמה שנים. היא אפילו חשבה להשתקע שם, אבל
לענבל לוקחות כמעט 20 דקות רק למנות את רשימת הארצות שבהן ביקרה בשבע השנים האחרונות. "יש לי קוצים בתחת", היא מסבירה. גם עכשיו קשה לה להתחייב שתישאר.
אלירן, הנווד הצעיר שבחבורה, דבק במסורת גם הוא ומאז שהשתחרר שהה בניו זילנד ובאוסטרליה, כמו אחיותיו הגדולות. כרגע הוא נחשב לעובד הנוי החתיך של הקיבוץ עם כל הכרוך בכך (מכתבים ממחזרות אלמוניות וכו') ואולי התהילה תשאיר אותו קרוב.
היו תקופות שכולכם נעדרתם מהבית במקביל?
יפעת: "לא. תמיד הקפדנו ששני אחים יישארו כאן. בשביל אמא. טוב, האמת שזה פשוט יצא ככה".
שלום אחראי לכל הבישולים - סדרה ארוכה ומרשימה של סלטים ושני תבשילים בשריים כעיקריות. הכל בעל גוון מרוקאי כמו בבית אמו. כמו כן הוא מנסה להתחשב בענבל שמגדירה את עצמה כחצי צמחונית.
על תקן "עוף זה ציפור ופרה זה בשר", היא אוכלת רק עופות, וגם זה בקושי ורק כדי להילחם באנמיה. מזל משמשת כעוזרת טבח, קוצצת, מנקה ומארגנת בזמן ששלום עמל על הסירים.
כלב שחור וגדול בן עשר, שרוע כמו שטיח בכניסה לבית. אלירן אסף אותו לחדרו ברגע שעבר לגור לבד (בקיבוץ עוברים בגיל 16).
מזל לא רצתה כלב ואלירן ניסה להסתיר את קיומו של סימבה במשך תקופה. היום, כמובן, היא זו שמטפלת בו. כל יום בארבע הוא מגיע אליה לקבל אוכל.
לפני שהתחיל תהליך ההפרטה של הקיבוץ, נהגו לעשות את ארוחות השישי בחדר האוכל. כל שבוע משפחה אחרת היתה אחראית לתוכנית האמנותית שלרוב היתה קצרה למדי וכללה הקראה של פסוק או שניים ושיר.
מזל: "בהתחלה זה היה מוזר. היינו רגילים לאכול ביחד ופתאום הרגשנו נורא מעט. אבל די מהר למדנו ליהנות מארוחה בחיק המשפחה".
מה הביא להפרטה?
מזל: "אני חושבת שאנשים רצו שינוי. הם כבר לא רצו את כל היחד הזה. וגם היתה תחושה של בזבוז. שאנשים מבזבזים יותר מדי. אחרי ההפרטה כולם נאלצים להיות מחושבים יותר".
אתם מרוצים?
מזל: "כן. אנחנו רוצים שהדברים יהיו פיירים ".
מזל מדליקה לבד, ולאחר מכן מעמידה את הנרות על אדן החלון. מזל: "אני מדליקה נרות מאז שהתחתנתי. זה מה שראיתי בבית שלי.
כשהילדים היו קטנים הייתי מכינה את הפמוטים עם הנרות ולידם צלחת קטנה עם ארבעה ממתקים זהים. ממתק לכל ילד. הם היו אוכלים את הממתקים לפני הארוחה בזמן שהדלקתי נרות".
שלום: "התחלנו לקדש רק מאז שנולדו הנכדים".
למה ?
שלום: "לפני ההפרטה היינו מקדשים בחדר האוכל. כשהתחלנו לאכול בבית הילדים לא רצו קידוש, אז אמרתי שנחזור לקדש כשיהיו נכדים, כדי שגם הם יקבלו קצת מסורת ".
על השולחן מסודרים מגוון סלטים כמו פלטה של צבעים. כשכולם מתיישבים, מיד בתום הקידוש, מתווספים גם התבשילים והמנות העיקריות. יום וחצי של עבודה במטבח מסתיים בתוך זמן קצר.
יפעת: "שוב גמרנו הכל בעשר דקות". היחידה שממשיכה להתעניין באוכל היא שילי. אמנם היא לא אוכלת, אבל משחק באורז ובשר על השולחן אף פעם לא משעמם.
יניב הוא הראשון לפרוש. הוא עובר לסלון לראות טלוויזיה. הנשים מפנות מהשולחן.
ענבל: "כל שבוע יש ויכוח ביני ובין יפעת מי תשטוף כלים. אני מצאתי שיטה. אני אומרת לאמא, 'את רוצה שאני אשטוף?', ואז היא עונה,'לא, לא, אני אעשה כלים', ובזה נגמר העניין.
אבא אחראי לסידור האוכל בקופסאות והכנסתו למקרר. צריך להיות מהנדס בשביל זה, כי יש המון אוכל והמקרר מפוצץ". בינתיים הגברים מפעילים את הנכדים.
בדרך כלל מסיימים את הארוחה עם פירות טריים. היום יש עוגיות מרוקאיות שהביאה אחות של שלום בביקורה האחרון. לצד העוגיות או הפירות יש תמיד דז'יסטיף. היום שותים בייליס. אלירן וענבל הראשונים להתקפל, כי להם זה הכי פשוט.
ענבל: "שנינו פחות משפחתיים מהיתר. בכל מקרה נראה את כולם מחר. אנחנו נפגשים פה כל יום ".
נא להמתין לטעינת התגובות
