ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

שירת הקושקוש: לפעמים חלומות מתגשמים

העולם, יש לו דרכים פתלתלות ליפול על הצד הנכון של החלום. אריאלה רוזנברג מדוושת בכיכר, שותה קפה מר, רוצחת בשביל חידודי לשון ונתקעת לכם בגרון

 

"אבל קושקוש, למה להעמיס? מה שירה עכשיו באמצע החיים? מי שרוצה לקרוא על שירה ילך למוסף הספרות, לא למדור הניו אייג'." אני שותה את הסוף של הקפה ומזמינה לי עוד אחד, הלב שלי מבקש לומר את דברו: "אבל זאת לא סתם שירה, זה שירצו, שירה פלוס שיאצו. ויש הרבה מין המשותף לשני העולמות האלו, למשל..."

"שחררי, נו. אני מכירה אותך – עלית פה על איזה חידוד לשוני ואת נדבקת אליו, גם אם זה לא משרת את המטרה באופן מעשי. את הרי תרצחי עלילה שלמה בשביל חידוד לשון אחד, זאת בעיה נפוצה של אנשים כותבים". "מה תרצחי? מי רוצח? אני מסבירה לך שחלמתי על זה בלילה! חלמתי שאני צריכה לכתוב סדרת מאמרים ל'ניו אייג' על 'שירצו'!" "אז תכתבי על זה במחברת החלומות שלך. בטוח יש לך כזאת, לא? לכל הרוח'נים יש".

הקפה שלי מגיע ואני חושבת על זה שזה הקפה השלישי שלי להיום. מטפלת בשיאצו לא שותה שלוש כוסות קפה ביום, זה משהו ששמור כנראה למשוררים, למוחות נשגבים שאוהבים לדפוק לעצמם את הכבד עם שלל רעלנים. "תשמעי", היא מסכמת, "אני בסה"כ נותנת לך כאן הצעת ייעול. אם את רוצה לכתוב על שיאצו מנקודת מבט של מטפלת בשיאצו, אז תתרכזי בשיאצו. הכי פשוט, הכי ישיר, 500 מילה טופ".

אני לוקחת לגימה מהקפה ומגלה ששרפו לי אותו. הוא מר כמו חליטה מיובשת של הלב שעכשיו הצטמק לי. אולי עדיף ככה, זה כנראה סימן מהיקום - קפה אחד ביום וחלומות למחברת חלומות. "טוב, אולי את צודקת", אני אומרת לה, ומרחיקה מעלי את הקפה. אחרי הכול, היא כותבת ועורכת בעיתון נחשב בארץ האפשרויות המוגבלות שלנו, היא יודעת על מה היא מדברת. וחוץ מזה, היא באמת חברה טובה שרוצה לעזור לי לחדד את בינתי המתפזרת לעיתים. "פוקוס, כן? אם אין פוקוס אין תורה".

אנחנו משלמות ואני עולה על האופניים, לחתוך בניעת פדלים את האוויר של העיר הזאת שבקושי נושמת. הנה, אני מתחילה להרגיש את זה קורה: כשמתנפץ לי חלום, קטן ככל שיהיה, הרגש מתיישן לי כמו יין זול ואני מחמיצה פניי אל העולם. הנפש אוחזת בזרקור הגדול כאילו היה מכונת ירייה, מכוונת אותו לכל פיסה של קיום ומרססת. המשמעות ניטלת מכל הדברים ואני משתפת פעולה עם התפיסה הרווחת שהחיים בכדור הזה פשטו את הרגל. 

כשאני מגיעה הביתה אני מעיינת שוב במאמר ההוא שכתבתי, שמסביר יפה יפה איך השיאצו והשירה ניזונים מאותם מקומות, מזכירה לעצמי שלחם לא עשוי מחלומות, ומוחקת. שירצו, עאלק. מה לעזאזל חשבתי לעצמי? יאללה, שבי ותכתבי משהו פרקטי, שיאצו נטו, בלי משמעויות וקישוטים א – לה ויזלטיר. אני מסמנת את כל הטקסט ועושה דליט, אפילו לא שולחת לסל המיחזור. מה יעזור לי למחזר כשכל הנחלים זורמים עם הקקי שלהם אל הים? 

הזמן נקף חורף צחיח ולא נקפתי אצבע על המקלדת. שוב ליהטה השמש מעל שערו הסתור של הדקל, שכבר מזמן הפסיק לשכשך רגליו במי כינרת, מטוסים הרהיבו עוז והבעירו עזה, הבורסה לקחה פח נפט ושרפה הבנק, גרעין של השמדה המונית איים להבשיל לנקודת הרתיחה,

וממשלת ביבי בעבעה את ניצחונו של הליברמן. העולם עולה בלהבות האבסורד ודעתי המנוסחת היטב בייאוש, מתלקחת יחד איתו ומטילה לשון מצקצקת ומרה. כי לי בכלל שרפו את הקפה.

אבל אני, שום דבר לא באמת ישבור אותי. בכל זאת, יש לי את השיאצו, וגם אם שימוש מעוות בעופרת יצוקה גמר לי על שיר של ילדות, הרי שתמיד תימצא עבורי עוד טיפה של שמן להאיר את שירת בית המקדש הפרטי שלי.

גרמי השמיים הכריזו על מעבר לשעון קיץ וסופסוף התיישבתי לכתוב, משאירה מאחורי יומרות חולמניות שמסבירות את השיאצו מתוך ההקבלה למלאכת השיר. אז לא שירה ולא שירצו, אך ורק שיאצו. יצא מאמר כמו שיצא ושלחתי. כעבור מספר ימים הוא פורסם, ועורכת המדור, שאחראית על מתן הכותרות, בחרה להעניק למאמר את הכותרת: "שירת השיאצו".

אכן כן! (למעשה, הכותרת הזאת לא נגעה רק למאמר הספציפי ההוא, אלא לטור שלם פרי ידי שאמור לשאת כך וכך מאמרים שעוסקים בשיאצו). לא הייתה לי יד וחצי יד בבחירת השם הזה, ועם העורכת עצמה מעולם לא החלפתי מילה לפני כן. היה שם רק חלום, ולמרות שהוא הוקרב על מזבח לחם הפוקוס, מסתבר שהוא היה חזק יותר מכל סכין מאכלת, ושלח אדוות של קסם זעיר אל מרחבי הקוסמוס.

עשיתי לי קפה והתיישבתי להתבונן בניצחון המתוק שלי נשקף אלי מהרשת כשהטלפון צלצל. "יופי של מאמר, קושקוש. כתבתי לך תגובה. ואני רואה שבכל זאת התעקשת על השירצו".  אחח... הקפה הזה הוא אחד הטובים ששתיתי לאחרונה... "לא אני התעקשתי", אני אומרת לה, "הקוסמוס התעקש". "על מה את מדברת?" היא שואלת. "הסביבון", אני משיבה, "אותו סביבון, אם רק תסובבי אותו לכיוון אחר הוא ייצור תנועה שכתוב עליה: 'נס גדול היה פה'."

"אהה, את באמת נשמעת לי קצת מסובבת. ותגידי, איך בדיוק הקוסמוס קשור לכל זה?"  "הקוסמוס", אני ממשיכה, "מהדהד עם הבחירה שאנחנו לוקחים ומגיב ישירות ליד שמסובבת את הסביבון. ואז גם יש לו דרכים מופלאות לסמן לנו לדבוק בחלומות שלנו. לפעמים, אגב, הוא מדבר אלינו דרך שליחים, כמו העורכת ההיא של המדור, היא חתיכת שליח, אני אומרת לך". "מה העניינים איתך?" היא לרגע מודאגת, "מה זה כל הדיבורים המשיחיים האלו? את במאניה מהפרסום או מה?" "לא", אני מחייכת ומתבוננת בתמונה שלי שמתנוססת על המסך, "אני פשוט חוגגת את שירת הקוסמוס".  

ואם בשירה עסקינן, אז אסיים במילים של משורר אהוב: "להרוג את החלום משמעו להרוג את עצמנו... להטיל מום בנפשנו. החלום הוא מה שיש לנו שהוא באמת שלנו, שלנו באופן שלא ניתן לחדור דרכו או לגזול אותו. היקום, החיים – יהיו הם מציאות או אשליה – שייכים לכול, הכול יכולים לראות מה שאני רואה... אך מה שאני חולם, איש מלבדי לא יכול לראותו, ואיש אינו יכול לאחוז בו אלא אם כן הוא אני... החולם רואה רק את מה שחשוב. המציאות האמיתית של אובייקט היא רק חלק ממנו. השאר הוא המס הכבד שהוא משלם לחומר תמורת קיומו בחלל".  [פרננדו פסואה, ספר האי-נחת]

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...