דרכו של המיסטיקן המשורר
ההנחה הבסיסית מאחורי כל תורה רוחנית היא שיש לרוח תורה. בעולם השירה הדברים שונים: אלוהי השירה ארוג בתוך העולם בחרוזים של אש, לעולם בלתי צפוי ולא מפוענח, סוד פלאי ללא חוקים, תוצאות ברורות או ערכים. דויד ברק על המשוררים חאפיז ופרננדו פסואה
"החיים רבי פנים
וכל הימים שונים מהאחרים
רק כשנהיה רבי פנים כמוהם
נהיה עם האמת , ולבד" (פרננדו פסואה, "על העמוד היציב")
מרבית התורות הרוחניות עוסקות באחדות, ומעלות אותה על נס. האחדות היא המאפיין הרוחני הגבוהה ביותר של הקיום, ושאיפתו של ההולך בנתיבי הרוח הוא לחוות את האחדות עם האלוהים וגם בתוך עצמו. מתוך כך, התרגלנו בשפה הרוחנית לחפש אחר רצון מרכזי אחד, גרעין אותנטי של קיום רוחני. מתוך שנדע את מהותנו נדע את עצמנו ואת עצמותנו. אך האם בהכרח אכן קיים רצון מרכזי אחד? האם קיימת אמת פנימית יציבה אחת, גם אם נתונה לשינויים? או שמאחורי המסכה של האני והעצמי הקבועים והיציבים אין אלא כאוס אחד גדול, רוחני וקדוש?
המשורר המיסטיקן הפורטוגזי פרננדו פסואה, אולי גדול משוררי המאה העשרים ותופעה ייחודית בהיסטוריה של המחשבה האנושית הכתובה, קורא בשירתו תגר על התפיסה של אחדות הרצון והאני. חשוב לציין כבר עכשיו – פרננדו פסואה לא היה משורר אחד, אלא כפי שכינה זאת מבקר הספרות יורם ברונובסקי – "גלקסיה של משוררים". הוא כתב בתור שבעים ושניים משוררים שונים, מתוכם שמונה עשר חשובים ושלושה מרכזיים ממש. לאלה האחרונים הייתה ביוגרפיה משל עצמם: אחד היה למשל מהנדס אוניות, השני רועה עדרים. היו ביניהם יחסים, ופסואה, אסטרולוג חובב, אף הכין להם מפות לידה אסטרולוגיות. פרננדו פסואה פרסם ירחוני שירה שלמים בהם היה הוא העורך, כל המשוררים ואף כותבי המכתבים למערכת. הוא כתב מסות משיחיות בפורטוגזית, למד קבלה נוצרית וכישוף, היה כנראה בעל שורשים יהודיים אך חקר גם תורות מזרחיות ואת תורות הבונים החופשיים.
אפשר כמובן להזדרז ולסווג את התופעה של פרננדו פסואה באחד המדורים הקליניים של מבוכי הפסיכיאטריה המודרנית, אבל מעניין הרבה יותר להסתכל עליו מנקודת מבט של תפיסתו הרוחנית את העולם ואת עצמו. כמו ניטשה למשל, פסואה היה התרחשות חד-פעמית שהביא לעולם
סיפורו של פרננדו פסואה מביא אותנו אל השאלה – מה תפקידה הרוחני של הכתיבה? מה מבדיל בין סופר ומשורר העוסק בעולמות הרוח, לבין מורה רוחני המציג תורה? האם פרננדו פסואה היה מיסטיקן ובעל תורה רוחנית, או שמה עלינו להותיר את ההתייחסות אליו למדורי הספרות? ישנם משוררים וסופרים נוספים, למשל פנחס שדה, וולט ויטמן ואחרים, שנעו על הגבול בין עיסוק מוצהר בעולמות הרוח לבין העולם המרוחק יותר של הסופר המתבונן מהצד. מה ניתן ללמוד משירתם על תורתם, ואלי מעניין אף יותר – מה היא הנקודה הפנימית בנפש המכריעה את גורלו של האדם בין שני הפסגות הדומות, אך עם זאת כה שונות, של חווית הקיום האנושי?
בעולם הרוחני נוטים לייחס חשיבות רבה לבחירה עצמה, לעשייה, להתמסרות לדרך הרוחנית. הנכונות "ללכת עד הסוף" עם האמת הרוחנית היא מאפיין מובהק של המורה הרוחני האמיתי, או כפי שכתב על כך רומי, "אמת שאין חיים אותה איננה אמת". צימצום הפער בין החווה לחוויה עד כדי התמזגות היא משאת הנפש של המיסטיקן, אך דרכו של המשורר היא אחרת. בעיני המיסטיקן המשורר נשאר תמיד עם רגל אחת בחוץ, מהוסס משהו, מתבונן מהצד על העולם הרוח כבעל ספק. אך האם זה באמת כך? האם מדובר בסירובו של המושרר להתמסר אל המציאות והאלוהות, או שמא יש דברים אחרים בגו, סיבות עדינות ומורכבות יותר שבתוך נפשו של האדם ושל העולם?
הטענה שלי היא שנקודת המבט של המשורר היא כורח המציאות של קיומו הרוחני, שילוב של בחירה מודעת עם גזרת גורל, שממקמת אותו לנצח על קו התפר שבין המציאות לבין היכולת לתאר אותה, בין החוויה לחווה, בין המתבונן למושא ההתבוננות. המשורר הרוחני הוא זה שיכול היה ללכת עד כלות, עד מות הנשיקה של הכושלים לצאת מהפרדס, אך בחר (או נידון) להישאר על הגדר, ולחיות כדי לספר. בעולמות היותר סדורים של השירה מרבים לדבר על המשורר כגולה מארצו ומשפתו, ולא מעט מהמשוררים המפורסמים ביותר אכן הוגלו מארצם וכתבו בגלות. במובן זה, המשורר הרוחני הוא המשורר שהוגלה מארצות הרוח, ודווקא מתוך הגלות הזאת נוצרה יכולת התיאור, ואולי יותר חשוב – הכמיהה. המשורר המיסטיקן הוא זה העומד על הרציף ומנופף לשלום לספינות המפליגות על נהר החיים. אין הוא עולה על הסירה, אך כתיבתו היא הרוח המניעה את המפרשים של דורות של מחפשים חדשים.
תמונת עולם פסימית זו אכן נראית מתקבלת על הדעת, והיא טבועה בנפשה של התרבות המערבית. אבל, וכאן המקום להעלות תהיה נוספת – האם זה בהכרח כך? האם קיומה של נקודת משורר פנימית באדם, המחייבת אותו לשמור על פיצול פנימי בין חווה למתבונן, היא מבנה נפשי ללא מוצא? או שמא יש דרך נוספת, המגשרת על הפער בין הלב לבין המעין, בין הרצון להתמסר בכוליות מוחלטת אל אהבת האלוהים והאדם לבין הצורך לשמור על מרחק כדי להתבונן, כדי להתגעגע, כדי לכתוב? האם יש נתיב המאחד את כמיהתו של המשורר אל האהוב הבלתי מושג עם קפיצת הראש הרוחנית של המיסטיקן המתמסר כל כולו לאחדות ולאחד? האם יש דרך שלישית?
"חפיז הוא השיירה השמיימית
עליה כתב האהוב את המסר הקדוש" (חפיז, "עכשיו הזמן לדעת")
ההנחה הבסיסית מאחורי כל תורה רוחנית היא שיש לרוח תורה. תורות רוחניות הן מיסודן הגיוניות: הן נדרשות להסביר את עצמן, להיות עקביות ושיטתיות, להוביל או להנחות לעבר תוצאות מסויימות. התורות השונות יכולות להיבדל זו מזו בפרטים, אך עצם התפיסה לפיה יש תורה משותפת לכולן. לפיכך, אלוהים של בעלי התורות הוא, בדרגה כזאת או אחרת, אלוהים שנותן תורה. הוא קובע כללים וחוקים, או לכל הפחות נותן הנחיות. יש לו בדרך כלל מוסר והגיון, מבחני תוצאות ומעשים רצויים. המחשבה הרוחנית מתפרטת לתבניות מחשבה, תנוחות גוף, סדרות קבועות של צלילים, ומרוב שאנחנו מתמקדים בפרטים, בסופו של דבר, בלי ששמנו לב – אנחנו מתקבעים. התורה עצמה הופכת להיות האלוהים.
בעולם השירה הדברים שונים. בשירה טובה אין חוקים, וגם אין לה תוצאות ברורות, עקביות וערכים. שירה טובה איננה נדרשת להסביר עצמה או להוכיח את דרכה – שירה טובה היא פשוט שירה. שירה טובה משתנה תמיד, וזה סוד כוחה. היא איננה מתיימרת לדעת דבר, ובתוך כך מחברת בין הרגע לנצחי, בין עתיד, הווה ועבר. השירה היא מרחב אחר של הוויה, של טשטוש גבולות בין משורר לשיר, בין יוצר ליצירה. כך מרשים לעצמם המשוררים הסופיים לכתוב את שמותיהם בין בתי השירים, ולשחק עם אלוהים במשקלים וחרוזים. האלוהים של רומי וחפיז קרוב מכל מיני קריבוּת. זהו הלך רוח נפשי שבו ההתמזגות עם האל איננה נפרדת מהשירה, אלא השירה היא הדרך להתמזגות עם האל.
במסורת של השבתאים, שקרובה ברוחה ובנפשה לבקטישים הסוּפים, אין הרבה תורה אבל יש משקל רב לשירה. שירת התשבוחות של השבתאים, והמקבילה לה – שירת ה"נאפס" (נפש) של הבקטישים – עומדות במרכז הפולחן הדתי של המאמינים. כשהשירה מחליפה את התורה, אלוהים הופך להיות גמיש יותר, ברור פחות, משעשע ומשועשע. כשהשירה היא היא המיסטיקה עצמה, מטשטשים הגבולות בתוך הנפש, ונולדת התנועה, אותו גשר בלתי אפשרי בין פסגה לפסגה. אולי כאן, במפגש בין חפיז לפרננדו פסואה, נמצאת התשובה לבדידותו של המשורר ולנוקשותו של בעל התורה. אז נכנסות כל שורות השיר תחת כנפיה של השירה, והשירה היא האלוהות הופכת לאחדות עצמה. ואם אלוהים של בעלי השירה הוא התורה עצמה, אזי אלוהי השירה הופך לשיר, ארוג בתוך העולם בחרוזים של אש, לעולם בלתי צפוי ולא מפוענח, סוד פלאי הרקום בשמי הנצח של אלוהים, אדם ושורה.
"אלוהים ואני
נהיינו כמו שני אנשים שמנים
החיים יחד על סירה קטן אחת
כל הזמן אנחנו נתקלים זה בזה
וצוחקים" (חפיז, "אלוהים ואני")
נא להמתין לטעינת התגובות
