על מנעד ייצוגיו, אני רק יכולה לומר לך שלפחות בעיני, אנחנו תמיד מתאהבים בישות שמהווה עבורינו בבואה ישירה, גם אם מפותלת ושונה, של היותינו אנו. חיישני הלא מודע שלנו הם אלופי עולם בכל מה שקשור לזיהויים של דפוסים בישות השנייה שמתיישבים לנו בול - אבל בול - על דפוסים שלנו שמצטעקים להתפענח, להתמלא באור של חמלה עצמית, וכתוצאה מכך - לצאת לחופשי. בתוך מערכת זוגית העניין הזה נקרא: ''לעשות עבודה.'' :)

בשנים הראשונות לפעילותה העניפה של המערכת ההורמונאלית שלנו, יריית הפתיחה נהגה לשלוח אותנו מקו הזינוק דווקא אל אותן ישויות ששנאתן העצמית הדהדה עם זו שלנו, ובמקום שתיווצר אהבה נוצרה לה חגיגה של סערת חושים שנבנתה על מחושים.
זה בסדר, זה היה שלב הכרחי בתוך תהליך הגדילה שלנו, אלא שלדעתי כדאי להיות ערים למקום הזה וכן להתכוונן על יציאה ממנו. שתינו יודעות עד כמה זה ממכר ומלא בקסם, ואם תתבלי את זה בשירה אז בכלל יצא כאן ספר בישול צבעוני, אבל הכאב, הכאב...

יש אנשים, מיקה (מכירה כאלו? :)), שכל החיים שלהם הם בלופ סביב העניין הזה. התרופה היחידה למחלה הזאת (וזאת אחו שילינג מחלה) היא ללמוד לאהוב את עצמנו בכל דרך אפשרית. לא אכפת לי להישמע קלישאתית, פשוט אין פטנט אחר.

את מדברת כאן על שירה כהתמרה של מצבים רגשיים. גם לזה יש מקום בעיני, אבל נדמה לי שהשירה שאותה אני מחפשת יותר ויותר היא לא כזאת שתפוגג משהו מהשנאה העצמית, אלא אחת שתייצג את האהבה עצמית באהבה עצמית.

במהרה בימינו אמן :)


סחתיין על הפסיק נקודה :)


אריאלה

ולהפך....אבל מה לא תבין את זה...