שינויים בתפיסת הזמן: הכנס הפסיכואקטיבי הראשון בישראל
האיוואסקה מעניקה טיפול פסיכואנליטיקאי מזורז, הקנאביס יפה לבריאות, מישל אובמה קצת יהודיה ויש הבדל תהומי בין הרוחניות הניו אייג'ית הישראלית לבין זו הנוצרית. תומר פרסיקו עם הניוז אייג' של השבוע
הסיפור של היהודים השחורים בארה"ב מעניין, ולא רק כמעין קונטרה למוסלמים השחורים שם (לואיס פרחאן ושות'). פוניי בעצמו, כמו שחורים אחרים, הרגיש שהוא רוצה לעבוד את האל בצורה שונה מהנוצרים שסביבו. בכתבת מגזין שהתפרסמה בניו-יורק טיימס הוא מספר שהרגיש שהנצרות היא דת שנכפתה על אבותיו על ידי משעבדיהם הלבנים. הוא רצה משהו אחר, והרב שגייר אותו, רוברט דוויין, שכנע אותו שהאפריקאים הם בכלל הצאצאים האותנטיים של בני ישראל. יותר מאוחר עבר פוניי גם הסמכה קונסרבטיבית לרבנות. כיום הוא ראש "הקהילה של שיקאגו של האתיופים העבריים של בית שלום בני זקן".
קהילת היהודים השחורים של ארה"ב, "הישראלים העבריים" כפי שהם מכנים עצמם, התהוותה בכלל בסוף המאה ה-19, כאשר נוצרי בשם וויליאם סאונדרס קראודי התחיל להטיף שהשחורים הם הם העם הנבחר של האל, עליו מסופר בתנ"ך (טענה דומה מאוד, אגב, לזו של המייסדים של דת הראסטפארי. לא מפתיע לגלות שהמסר הזה נעם לאוזני עבדים משוחררים רבים. ומה עושים באירופה (ואחר כך בפלסטינה) כל הלבנים האלה, שטוענים בצורה מוזרה שדווקא הם היהודים? אה, על פי "הישראלים העבריים" הם כמובן סתם צאצאים של הכוזרים שהתגיירו. זה הכול.
מיותר לציין שהקהילות היהודיות האחרות בארה"ב מסתכלות על פוניי ועל צאן מרעיתו בחשדנות. רק כשני אחוזים מיהודי ארה"ב הם שחורים, ולא ברור כמה מהם גם שייכים לזרם המיוחד של פוניי. פוניי עדיין לא הצליח לשכנע את יהודי ארה"ב שהוא לחלוטין אחד מהם, וספק אם אי פעם זה יעלה בידו. מצד שני, גם הוא וקהילתו מסתייגים מהזרמים היהודיים האחרים: הרפורמים למשל, עם הישיבה המעורבת, נשים וגברים, בבית הכנסת, ועם הנכונות לחתן הומוסקסואלים, לא שומרים מספיק על המסורת מבחינתם. מכיוון שהנכונות למצוא פגמים ביהדותו של הזולת היא התכונה היהודית ביותר, אפשר לומר שהם משלנו.
הבודהא אסר את השימוש בהם לתלמידיו אבל כמעט בכל תרבות עתיקה – מיוון, דרך הודו ועד מקסיקו – סמים פסיכואקטיביים היו דרך המלך לחטוף הצצה אל הנשגב. בעידננו החדש התווספו אל פנתיאון הסמים האנתיאוגנים ("מזמיני האלים") עוד מיני כימיקלים, כתינוקות מבחנה שנולדו במעבדות חרוצות. הבעיה היחידה (חוץ מזה שמשום מה הממשלות השונות דואגות להוציא אותם אל מחוץ לחוק) - היא שיחד עם התפוררות המסורות הדתיות נמוג גם ההקשר שבמסגרתו נטלו את אותם סמים: עד העידן המודרני מעולם לא נטו פשוט "להשתמש" בהם.
נקודה זו עלתה שוב ושוב בהרצאות שהתקיימו במוזיאון המדע בירושלים, בכנס השנתי של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים. המושב המיוחד, שהוקדש ל"אספקטים פילוסופיים וסוציולוגיים של חומרים פסיכואקטיביים", ריכז אליו תשומת לב רבה; הדיבור היה שזהו המושב האקדמי הראשון בישראל שמוקדש כולו לנושא. גם המרצים היו מרשימים ביותר: פרופ' בני שנון, פסיכולוג קוגניטיבי וכנראה החוקר-המומחה הבכיר בעולם למשקה האיוואסקה; פרופ' רפאל משולם, חתן פרס ישראל ומי שכבר בשנות השישים בודד את החומר הפעיל בקנאביס (THC), ועידו הרטוגזון מיודענו, שניתן בהחלט לכנות אותו טרנס מקנה הישראלי.
מוזיאון המדע יפהפה, הכנס התנהל בצורה מרשימה, ואחרי שסיימתי בעצמי להרצות על אודות ההשפעה ההדדית של רוחניות הניו-אייג' והאינטרנט מיהרתי אל ההרצאות הפסיכואקטיביות. ראשון דיבר בני שנון, על "השלכות פילוסופיות של מצב התודעה של האיוואסקה". אחרי שפתח והסביר שלדעתו חייבים להתנסות במשקה כדי לחקור אותו ברצינות (הוא עצמו, כך העיד, יצא למסע איוואסקה כ- 160 פעם), ניגש שנון לעיקר.
כמו בתיאור של מופע זיקוקים, פירט הפרופ' את האפקטים הויזואליים השונים שחווים במהלך המסע. מתברר שלבד מהדגש על צבעוניוּת כל היש מתווספות לעולם דמויות מלאכים, מלכים וחיות למיניהן – ואפילו ערים שלמות שמופיעות באופק. לבד מכל אלה ישנו כמובן השינוי בתפיסת הזמן, ובאופן מפתיע מפתח האיוואסקה גם נטייה לשיר – ובצורה מוצלחת!
נאמן לכותרת הרצאתו, התעכב שנון בעיקר על התובנות שעולות במשתמשי האיוואסקה. אלו
שנון הדגיש, יחד עם זאת, את חשיבות ההקשר שבו שותים את החומר: ראוי שהוא ישקף כבוד, טקסיות ואף דתיות. האיוואסקה אינו סתם סם שלוקחים למען ההנאה, אלא חומר רב עוצמה שיכול לפתוח לפנינו דלתות תודעתיות אל תוך עצמנו ולקראת יסודותיו של הקיום. את החשיבות שבהקשר שבו ניטל הסם – Set & Setting כלשונו – הדגיש גם עידו הרטוגזון בקשר ל-LSD. הרטוגזון, שבקרוב יראה אור ספרו "טכנומיסטיקה", השתמש במושג זה כדי להדגיש את חשיבותו של ההקשר החברתי והתרבותי כאשר באים לבחון את השפעתה של טכנולוגיה מסוימת – והוא אכן רואה בל.ס.ד יצירה טכנולוגית.
על פי הרטוגזון "ל.ס.ד הוא טכנולוגיה שתפיסת המשתמש אותה ואת השפעתה משנה במובהק את האופן שבה היא פועלת". הוא המחיש זאת באמצעות פנייה להיסטוריה המסועפת של החומר: בתנאים מסוימים יכול היה הל.ס.ד לשמש בצורה מוצלחת ככלי לטיפול פסיכולוגי (קארי גרנט אמר: "נולדתי מחדש בזכות ה-ל.ס.ד", וגם ק. צטניק השתמש בו כדי לנסות ולהתגבר על הטראומה של אושוויץ), כמנוע ליצירתיות (אצל הביטלס בין השאר), כמעורר חוויות דתיות (על פי מחקר מסוים הוא מחולל חוויות כאלה אצל 32% מהנוטלים אותו, ובצורה מוצלחת במיוחד למשל במקרה של ד"ר ריצ'רד אלפרט, הלא הוא ראם דאס) וככלי חקירה (בידי ה-CIA – היה זה ה-CIA שבסופו של דבר דחף להוצאתו של ה-לסד אל מחוץ לחוק). גם כאן, אם כן, הקונטקסט במידה רבה עושה את הטריפ.
באשר לעניין האחרון הראה משולם צילומים של שני מוחות עכברים שנפגעו ממכות פיזיות. החלק המת במוח של העכבר שטופל בתמצית הקנאביס היה קטן בצורה ניכרת מזה שלא טופל בצמח. כאשר שאלתי האם, אם כך, טוב יעשו צוותי ניידות טיפול נמרץ אם יטפלו בפצועים באמצעות מזרקי גראס, אמר משולם שהמחקר שלו הוכיח את יעילות הקנאביס בנוגע לעכברים, ולמרות שקרוב לוודאי שהממצא תקף גם בקרב בני אדם, הרי שהמחקר שיוכיח את זה עוד טרם נעשה, ויעלה מיליארדים. שווה את זה, לא?
בימים אלה יצא בארה"ב ספר שכתבו העורך הראשי של האקונומיסט והכתב שלו בוושינגטון תחת הכותרת "אלוהים חזר: איך תחיית האמונה משנה את העולם". בספר טוענים השניים שלמרות שהספידו אותה אינספור פעמים בעבר, הדת חיה וקיימת, ואולי אף יותר מאי פעם דווקא בתקופתנו הפוסטמודרנית. אבל זאת, כמובן, לא אותה דת שהכרנו. השניים טוענים שההיגיון הקפיטליסטי בארה"ב פועל גם בכל הנוגע לאמונה, ושאמריקאים סולדים מממסדים מונופוליסטיים וחוגגים ערכים כבחירה חופשית ופלורליזם. ובמילים אחרות: הדת היא יותר אישית, יותר פרטית והיא מותאמת למה שהצרכן, כלומר המאמין, מבקש.
התופעה הזאת יוצרת, בעצם, שתי קבוצות של מאמינים אמריקאים: הקבוצה הגדולה שדבקה (או דביקה עדיין) בכנסיות הוותיקות, והקבוצה הקטנה יותר שמפתחת לעצמה צורות פולחן חדשות ואינדיבידואליות. המאבק ביניהן עלה על פני השטח לפני כשנה כאשר אופרה ווינפרי ניסתה להרביץ בצופיה את תורתו של המורה הרוחני אקהרט טולה, וזכתה לכינוי "מכשפת ניו-אייג'" בפי נוצרים מסורתיים.
אבל לא רק בארה"ב. גם אצלנו היהדות מתפרדת לכיוונים וזרמים שונים, ורבים בוחרים שלא להיות חילוניים, אלא לבטא את הדתיות שלהם בצורה אישית, ומחוץ לממסד הדתי. עם זאת, נדמה לי שהרוחניות הניו-אייג'ית הישראלית נבדלת מזו הנוצרית בנטייתה העזה לשמר בתוכה מאפיינים יהודיים. לא בכדי יש בכל פסטיבל שאנטי בית כנסת ארעי, ובכל עיר תיירותית במזרח מתקיים סדר פסח למטיילים. הרוח'ניקים היהודיים אוהבים לשזור בדרכם הרוחנית מרכיבים מדת אבותיהם, דבר שניכר הרבה פחות במערב.
רק השבוע קיבלנו דוגמא לכך: כאשר את ברכת השמש קיבלו רבבות יהודים אורתודוקסים ברחבת הכותל, על גג מגדלי עזריאלי התקבצו יהודים שאינם שומרי מצוות, כדי לשמור בדרכם דווקא את המצווה הזאת (שודאי שמעו עליה לכל היותר שבוע לפני כן). את הנכונות לאמץ מנהגים מסורתיים בדרך הרוחנית הפרטית אין לקחת כמובן מאליו, והיא מצביעה לא רק על פתיחות, אלא גם על רוח של פיוס עם המסורת: אין צורך למרוד במה שהיה כדי לבנות משהו חדש, אלא אפשר להשתמש ולפתח את המורשת המורכבת שקיבלנו. זו, אם כן, לא תחילתה של חזרה בתשובה או "התחזקות", אלא בדיוק ההיפך: תנועה קדימה אל משהו אחר וחדש, תוך נשיאת המטען העשיר של העבר. וזה יופי.
והמלצה
ביום ראשון הבא, 19/4, ב- 21:30 תוקרן בערוץ 8 התוכנית "יוגה למתחילים", הפקה של ה- BBC המתעדת את מסעותיה בהודו של בריטית המנסה להבין מהי יוגה (לבד מתרגילי גמישות). הסרט מקסים לא רק בגלל הודו, ולא רק בגלל היוגה, אלא בגלל אותה אישה, ג'יין מידלמיס, שמסעה הרגיש והכן מלמד אותה על עצמה לא פחות מאשר על מטרתו המוצהרת. מומלץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
