 |
 |
|
|
|
|
| במשך שלושים שנה תיאר ק. צטניק את אושוויץ כפלנטה אחרת וכיצירה של השטן. לאחר טיפול באל.אס.די. הוא שינה את עמדתו וטען: כל בני האדם אחראים לשואה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
תמר שחורי
15/4/2007 16:11 |
|
|
|
|
|
|
|
בשנת 1976 יצא יחיאל די-נור (ק. צטניק) להולנד, כדי להתנסות באל.אס.די אצל פסיכיאטר הולנדי שהתמחה בטיפול בניצולי שואה באמצעות טראנס. מחוויות אלה יצא הספר "צופן: א.דמ.ע", תערובת מצמררת של חזיונות פסיכדליים ועובדות ביוגרפיות, שבו חזר די-נור אל אושוויץ, העניק פרשנות אזוטרית להיסטוריה ותיאר את השואה כמאורע מיסטי.
חייו של די-נור אפופים מסתורין. הוא נולד ב-1909 בלובלין ועם הכיבוש הנאצי נשלח לאושוויץ. במחנה הריכוז נשבע להקדיש את חייו לסיפור הקורבנות. מסיבה זו הוא סירב לגלות פרטים על עברו, שהיה לא רלוונטי בעיניו. הוא אפילו התגנב לספרייה הלאומית ולספריית הקונגרס בארה"ב כדי להשמיד ספרי שירים שכתב לפני השואה, תחת שמו המקורי - יחיאל
פיינר.
כשכתב, נהג ללבוש את מדי האסיר שלו ולהסתגר במשך ימים ארוכים, בלי לאכול, להתקלח או לישון. על ספריו חתם בשם העט הכללי "ק. צטניק" (כינוי בגרמנית וביידיש למי שנמצא במחנה ריכוז) - משום שחש שהוא רק משמש כפה למתים. הוא סירב להתפרנס מספריו ובמשך שנים ארוכות, למרות ההתעניינות העצומה בכתביו, גם לצאת מהאנונימיות. הוא הסכים להיחשף רק בשנות השישים, כשהעיד במשפט אייכמן. עדותו הייתה דרמטית ובמהלכה התעלף.
האותיות א.דמ.ע מופיעות בתחילת כל ספריו. הוא סירב להסביר את פשרן ורק אמר שהיה זה צופן שבעזרתו ניצל ממוות. חוקר הספרות יחיאל שיינטוך גילה שמדובר בקמיע מאגי יהודי מימי התלמוד, קיצור של "אלהא דרבי מאיר ענני".
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/743/452.jpg
ק.צטניק במשפט אייכמן.  |
מתוך אוסף התצלומים הלאו |
ק.צטניק במשפט אייכמן. |
|
|
|
 |
|
 |
|
אלוהים היה נוכח כל הזמן
|
|
|
 |
|
|
|
רבות נכתב על המשבר שחוללה השואה באמונה של העם היהודי, וההגות החרדית עדיין מתחבטת בשאלה כיצד איפשר אלוהים את השמדת עמו. באחד מרגעי השיא ב"צופן א.דמ.ע", תחת השפעת הסם, די-נור חוזר לאושוויץ ומגלה שאותיות השם המפורש כתובות בשמים - הוא מבין שאלוהים היה נוכח כל הזמן. ברגע דרמטי עוד יותר רואה די-נור את אחד החיילים הנאצים מפהק. פעולה טריוויאלית זו מעוררת בו תגובת שרשרת: אם הוא מפהק, הוא עייף, ולמעשה - בן אדם. מה שאומר שהוא היה יכול להיות במקום ק. צטניק, וק. צטניק היה יכול להיות במקומו. הוא רואה את עצמו במדי אס.אס, ומבין: "אני בראתי את אושוויץ".
לא השטן, אלא אני ואתה, האדם! מסקנה הומניסטית מרחיקת לכת זו, המטילה את האחריות לשואה על האדם כאדם, היא מהפך עצום אצל די-נור, שבמשך שלושים שנה וחמישה ספרים תיאר את אושוויץ כבריאה שטנית, בלתי אנושית, וטבע את המונח "פלנטה אחרת". מסקנתו של ק. צטניק חותרת תחת התפיסה הלאומית-ממלכתית בישראל, המנכסת את השואה כדי להתבצר בעמדת קורבן נצחית, ולמעשה גם מערערת על עצם הזהות הלאומית של האינדיבידואל.
די-נור התחיל את הטיפולים רק אחרי שאשתו, אליה ניקה די-נור, הפצירה בו במשך שנתיים, כדי להקל על סיוטיו בלילות. הוא הסכים לבסוף, לאחר שהשתכנע שהאל.אס.די. הוא חלון המרחיב את שדה הראייה. במילותיו שלו: "האל.אס.די - חזקה עליו שהוא חלון המרחיב את שדה הראייה אל מעבר לגבול שהציב לנו המוח, כל זאת בתנאי שאתה קרב אל הסם הזה כאל אורים ותומים, ככהנים הגדולים במקדשים בימי קדם."
די-נור קטע את הטיפול באל. אס.די אצל פרופסור באסטיאנס באמצע, מכיוון שטען כי במהלך ההתנסויות אוחה הקרע בנשמתו וכבר אין צורך להמשיך ולהיפגש. הספר ''צופן א.דמ.ע'' נכתב בעקבות חמישה טיפולים, ברצף כתיבה אחד שנמשך שבועיים. הקטע הבא מתאר את מסע האל.אס.די. האחרון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קטע מתוך צופן א.דמ.ע
|
|
|
|
|
|
|
(הקלטה:) טיפול ל.ס.ד. באדון די-נור, טראנס חמישי, בקליניקה שלי, המחלקה הפסיכיאטרית, באוניברסיטה הממלכתית בליידן.
...אני רואה את פני האנשים להם נשבעתי היום את שבועתי. הם מגינים עלי, מסוככים עלי. אני מסיט את עיני מתפוח האדמה לבל אראנו, וליד החומה אני רואה את הגרמנייה הבלונדית, אהובתו של מפקד המחנה, ניצבת בלי נוע. מי יודע כמה זמן היא כבר ניצבת כך ומביטה בי. פחד נופל עלי. אפשר שבהצצה הזאת דרך האשנב אל מחוץ למחנה אני מתחייב בנפשי. כאן אין לדעת מה מותר ומה אסור. בכוח אני ניתק מסורג הברזל ומתכונן לרדת מן הכיסא, ואני שומע את קול הגרמנייה קורא אלי: "יהודי אל תסתתר! הראה לי שוב את פניך!" סכנה גדולה הבאתי על עצמי: היא מפקדת אס.אס על מחנה הנשים בסביבה ואני חייב לציית. שוב אני עולה על הכיסא ותוקע ראשי בריבוע הסורג. עכשיו היא קרובה יותר לאשנב, והגוון של מדי האס.אס שלה דוקר את עיני. היא בוהה אלי ושפתיה ממלמלות: "כריסטוס הקדוש. באלוהים, הפנים פני כריסטוס הקדוש...".
לידי עומד איטשה-מאיר הצהוב שאינו רוצה לומר "קדיש" אחרי מות פיני בנו, עם שלקראתי, אל תוך אפלוליתו של הבלוק, מתנודדת הגרמנייה הבלונדית, שיכורה ועירומה-למחצה. ממעונות הגרמנים היא באה, שם מתהוללים עכשיו הגרמנים עם הנערות שהביאה עימה ממחנה הנשים שלה. ברגיל כשהולמים בי הקולות האלה מתוך מעונות הגרמנים מזנק אני להסתתר באפילת הרצפה תחת לקרשי האצטבאות. הפעם החמצתי. היישר אלי היא מתנודדת. לרגלי היא נופלת. מלטפת את כנף חלוקי וממלמלת: "הוי, קדוש!..."
ואני נושא את עיני אל פתח הבלוק ורואה את האכזר מכולם, את זיגפריד, איש האס.אס. בעקבות הגרמנייה הוא בא, להחזירה אליו. זיגפריד ניצב בלי כובעו ומעילו, ובגופייתו הלבנה הוא נראה איום יותר מאשר באפודת האס.אס השחורה.
"קח אותו איתנו", היא מתחננת לפני זיגפריד, "אעשה כל מה שאתה מבקש".
ואני יודע וזוכר שכאן, במקום הזה, רצח זיגפריד את זנוויל לובלינר, ואין ב"באושטלה" יום שבו אינו רוצח את אחד מהאסירים.
"בוא סניטר" מצווה זיגפריד.
"לא! לא!" אני זועק בפנימיותי. "לא אלך! אינני רוצה לראות את הנורא בסיוטי! לא! לא!"
"מה אינך רוצה לראות, אדון די-נור? מה אתה רואה? אמור, אדון די-נור, מה אתה רואה?... רואה?... רואה?..."
את הקול אני רואה. קול אלוהים נראה אלי באפלת הבלוק, והקול קורא: "מה אתה רואה, העד?" את הקול אני רואה. הילת קודש אני רואה באפילת הבלוק, אני הולך לקראתה וזיגפריד מוביל אותי אליה. אני רואה את הקול הקורא: "מה אתה רואה, העד?" את ההתגלות אני רואה.
"אמור אדון די-נור, מה אתה רואה?... רואה?... רואה?..."
את זיו השכינה אני רואה באפילת הבלוק ועיני מסונוורות מעוצמת האור. "מה נורא הבלוק הזה!" על פני אני נופל וזיגפריד עוקר אותי מהארץ והגרמנייה מתחננת: "בעדינות זיגפריד! נהג בו בעדינות!" וזיגפריד מקים אותי בעדינות ומוביל אותי בעדינות. "מה אתה רואה, העד?" הילת קודש אני רואה במעונות הגרמנים. הילת זוהר מעל ראש אחותי העירומה. את תכול עיניה של אחותי אני רואה, וחרדת אחרית מפילה אותי ארצה. את מראה אחותי אני רואה בגלגל אש ונוגה, וידי שאול גוררות אותה ממני והלאה, את שוועת זעקתה אני שומע: "תנו לי... אל אחי..."
וקול הזעקה בלבוש אש אדומה, מהלך ושוטף אל תוכי מארבע כנפות הארץ. ולאחריה: חושך.
החושך מליטני באדרתו כתכריך עם שעמם קולו של מפקד המחנה זוחל דרך אוזני אל גזע מוחי, מחלחל אל מצולותיו ושם יורד ומתחפר: "זיגפריד, עצור! אני צריך את הסניטר שלי!" "אני פוקד: לא!" ואני יורד מן העץ שעליו הסתתרתי בברחי מ"מצעד המוות" לאחר פינוי אושוויץ, וקול אחותי מתגלגל במרומים כקול הרעם בגלגל: "אל אחי!!!"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני מביט אל עצמי המעולף, ואל עצמי המביט אל עצמי אני מביט, ואת סודו של הפיצול אני רואה. מאחורי מסך עילפון הוא עומד: סוד הפיצול. אט אט, מול עיני, מתרומם מסך כבד של אש ואפר. מאחוריו בעומק - - - מסך שני, אדום לוהט. מאחוריו בעומק - - - מסך שלישי, טורקיז ניגר בתוך כחלת לוהבת - את אמי, עירומה, אני רואה, הולכת בשורה, בין כולם, פניה אל תא הגזים, "אמא!... אמא!... אמא!..."
"מה – אתה – רואה – אדון די-נור? מה אתה רואה?... רואה?..." - - -
משמי אושוויץ שמעל לראשי מתגלגל אלי הקול. כרעמים מאיימים מהדהדות המילים ומכות בפטישים כבדים בתוף אוזני. את אמי אני רואה, עירומה, בדרך אל הגזים. אני רץ אחריה וקורא: אמא!... אמא!.. אני מחוץ לשורה, רץ אחריה: "אמא!" אני קורא! "אמא!" - אמא שלי עירומה בדרך אל הגזים. אני מביט אל ראש אמי ורואה את עצמי בתוך ראש אמי. ואמי עירומה בדרך אל הגזים. אני נחנק!... חדר רחצה של אושוויץ! אז ירדו מים מתוך המזלפים; עכשיו יורדים הגזים. אני הולך ונחנק. לעיני הפחד של סיוטי. הפחד מביט בי. הוא גלוי. אני רואה את פניו. הוא הסוד של סיוטי. אני נחנק בתוך ראש אמי. אני בתוך תא-הגזים, בפנים.
אמא שלי, היפה מכל אמהות שבעולם, נחנקת בתוך-תוכי, ואני בתוך תא-הגזים של אושוויץ. ואני - בתוך גולגולת-ראשה של אמי - מושלך אל פי המשרפה, אני נשרף, הולך ונשרף, ועובר את מנהרת המשרפה ומגיע אל תוך ליבת הכור המסתורי של אושוויץ, רואה את הכור ומבעד לארובתו אני עולה לשמים.
ועוד אני עומד אצל בלוק 14 ומביט אל עשן המתאבך מתוך ארובת המשרפה, ומדמה לראות בתוך העשן את אמי, את אחותי, את אבי: הרי את כולם ראיתי בתוך גולגולת ראשה של אמי שהיא בדרכה אל תא הגאזים. ופתאום - את עצמי אני רואה, עולה מתוך הארובה של אושוויץ. לימיני שמחזאי, לשמאלי עזאל. הם פורשים חופה מלכותית מעל לראשי. החופה מתייצבת כפטרייה לוהבת בשמים. בשופרות הם תוקעים ומכריזים לארבע כנפות הארץ, על שמי החדש: נוקליאוס! חיל ורעדה אחזוני. הן בתוך גולגולת ראש אמי נשרפתי, ועמי כל בני משפחתי נשרפנו במשרפה של אושוויץ; הן עולה אני לרקיע השביעי, והנה, אני רואה: אמי עומדת לפני כס הכבוד של אלוהים וזועקת:
"הא לך, אלוהים! הא לך!" והיא מעבירה מאחורי גבה את דניאלה, בתה בת השבע-עשרה, ופורמת את חזה של בתה: "הא לך, אלוהים! הא לך את ה-"Feld Hure" ואלוהים מביט ורואה. ואמי מעבירה מאחורי גבה את מוני, הילד שלה בן האחת עשרה: "הא לך, אלוהים! הא לך את הפיפל של אושוויץ!" ואמי זועקת: "אל תסתיר את פניך ממני, אלוהים! הבט בי! עירומה שלחו אותי אליך, את שערותיי גזזו, ילדי זועקים אלי: אמא! אמא! האם אתה שמעת את זעקת ילדי הפיפל? האם אתה שמעת את מר-בכיה של בתי ה"פֶלְד-הוּרֶה?" אני אמא שלהם. ואתה, אלוהים, מה?!... אתה מה?!..."
ואלוהים מביט ורואה -
אותי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מהו המראה שאתה רואה, אדון די-נור? תאר לי את המראה המפחיד שאתה רואה".
"את עצמי אני רואה. את פני עצמי. בגולגולת ראש אמי נשרפתי, ובבשר בני משפחתי הזנתי את כור המשרפה של אושוויץ". אני הנשרף! ואני נוקליאוס!? אהה אלוהים! מיהו האני העומד למטה אצל בלוק 14, ומיהו האני, שם למעלה, המולך בתוך הפטריה הלוהבת? מתי אני למעלה ומתי אני למטה? מתי אתה הוא אלוהים, הבורא, ומתי אתה האלוהים, המחריב? תחת שמי אושוויץ אני עומד. עיני נשואות אל עצמי בין שמחזאי ועזאל, מרים אני את ידי אל עצמי למעלה וזועק זעקה גדולה ומרה: "האם ידי, ידיים אלו, יצרו אותך, נוקליאוס?!"
"אני בן אדם!..." זועק אני אל איש אס.אס במוסך, "לא רוח רפאים! לא שד! בן אדם אני שרוצה לחיות! בן אדם! בן אדם!".
"איך הגעת למוסך שלנו?" שואל איש האס.אס. "במשאית משרפה, בתוך ארגז הפחם התחבאתי, מתוך ארגז הפחם יצאתי ומצאתי את עצמי בתוך המוסך הסגור".
"זיגפריד, עצור!" שומע אני את מפקד המחנה המצווה עליו שלא יירה בי. "איין בְּרַאוֶר קֶרְל!" ואיש האס.אס מחזיר את אקדחו לנרתיקו.
את רגלי היחפות אני גורר ביער המושלג. יודע אני ששעותיי ספורות. ממצעד המוות ברחתי אל תוך היער. אל ערימת הירויי אני זוחל, להיות בינותם. משך שנתיים ימים הלכו ממני והשאירוני אחריהם. להם נשבעתי את השבועה להיות להם לקול. אך מצטרף אני אליהם, כי גווע אני, הולך וגווע.
בשארית כוחותיי אני נושא את עיני לשמים וזועק: "א.דמ.ע.!... א.דמ.ע.!!!"
ערימת השלדים הירויים ניצתת ללהבה גדולה. הופכת מרכבת אש. מתוך שלד גופי המוזלמני נפרשות כנפיים, אני הולך והופך סלמנדרה לוהבת. אני עוף החול העולה מתוך האש של עצמי. וכמו טיל הנשלח למרום עולה אני מתוך ערימת השלדים בסערת זעקה - - - - - - - - - -
ומגיע בחזרה אל תוך גופי פנימה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הספר "צופן א.דמ.ע" יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת סימן קריאה
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
