מהם הדחפים הנפשיים המניעים את העשייה המדעית?
בלי ספק אלו הם הדחף לדעת והדחף לשלוט באיתני הטבע, אך קיים מניע נוסף: רגשותיו, עולמו האסוציאטיבי והאינטואיציות של המדען. איחוד התורה והמדע, חלק שלישי
המפעל המדעי אינו מלאכה יבשה של צבירת נתונים ובדיקת השערות. מדובר בפעילות אנושית מורכבת, שעולמם הפנימי של העוסקים בה הינו חלק בלתי נפרד ממנה – בוודאי במדעים הבלתי מדויקים ובמידה מסוימת אף במדעים המדויקים. דבר זה מתבטא בבחירה לעסוק בנושאים מסוימים ולא באחרים, באופן הפירוש המוענק לתופעות הנחקרות או בהשראה הנדרשת כדי להציע פירוש חדש. מבין אלו, הגורם הנפשי הראשון הוא כנראה עצם המניע לפעילות המדעית: מה דוחף אותנו לחקור?
על פניו, ניתן להצביע על שני מניעים עיקריים לפעילותו המדעית של האדם לדורותיה: הדחף לדעת והדחף לשלוט. מצד אחד ישנה תשוקה טבעית באדם להכיר את סביבתו ולהבינה (כפי שאריסטו למשל בחר לציין בשורת הפתיחה של ספרו "המטאפיזיקה"), ומצד שני יש בו שאיפה להשליט את רצונו וכוחו על הטבע, לשעבדו לצרכיו.
אפשר לומר שהדחף הראשון הוא המקדם את המדע התיאורטי והדחף השני את הטכנולוגיה. מניעים אלו רחוקים מלהיות שוליים למדע: בהיותם הכוח המניע שלו הם מספקים את הקרקע הנפשית, על גביה הוא נוסד. מקובל להגדירם "טבעיים" ובכך לפטור עצמנו מעריכת חשבון נפש לגביהם, אולם אם אנו מבקשים לברר ולזכך את עולמנו הנפשי עולה השאלה, מה בדיוק טיבם? האם הם בהכרח תמיד טובים וטהורים, או שמא עלולים להיות נגועים בידי דחף שלילי?
אם מבקשים להתחקות אחר ראשית שאיפת האדם להאליה עצמו לפי התורה, הרי שמוצאים אותה בסיפור חטא גן עדן. האכילה האסורה מפרי עץ הדעת מסמלת את הגעתו של האדם לידע ולמודעות בכלל, ובכלל זה גם לפיתוח מדע. האם משמעות הדבר היא שהמדע הוא חטא? לא: חז"ל מסבירים כי האדם נועד לאכול מפרי עץ הדעת מאוחר יותר, ואם כן חטאם של אדם וחוה לא היה עצם האכילה ממנו אלא אכילתו בטרם עת, כלומר מתוך תאווה וחוסר התאפקות. אם נתרגם רעיון זה לתחום המדע, אמירתו היא, שוב, שאין כל פסול בעצם העשייה המדעית או אפילו בשאיפה אליה, אלא באופן בו ניגשים
אם נעמיק את ההתבוננות נוכל לראות כי שני החוטאים העיקריים בחטא עץ הדעת, אדם וחוה, מגלמים בדיוק את שני המניעים שמנינו, וכל אחד מהם מלמד אותנו על אודות האופן בו המניע שלו עלול להתדרדר:
נפתח בחוה, הראשונה לטעום מהפרי האסור. על חוה כתוב כי מה שהניע אותה הוא הפיתוי "והייתם כאלֹקים יֹדעֵי טוב ורע", והעובדה כי "נחמד העץ להשכיל". השימוש בביטויים 'ידע' ו'השכלה' מציע לייחס לחוה את הדחף לדעת את המציאות. לעובדה זו מצטרפת קביעת חז"ל ביחס לחוה, לפיה "נתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה באשה יותר מבאיש": חוה, יותר מאדם, ניחנה בדחף להבין את העולם.
מניעו של אדם לחטוא אינו כתוב מפורשות, אולם מספר דברים מרמזים על כך. חז"ל הסבירו כי הציווי "פרו ורבו ומִלאו את הארץ וְכִבְשֻהָ" תקף למעשה רק לגבי הזכר, שכן "איש דרכו לכבֹש ואין אשה דרכה לכבֹש" – כלומר, הרצון לכבוש את המציאות ולשעבדה הוא דחף זכרי יותר באופיו. מכך משתמע כי המניע של אדם לאכול מפרי עץ הדעת היה הרצון לשלוט בטבע.
כעת, מה מלמד אותנו הסיפור אודות ההבדל בין השאיפות החיוביות לדעת ולשלוט לבין גרסאותיהן הנפולות?
מה שמעכיר את רצונה של חוה בדעת הוא העובדה שהיא חותרת לכך מתוך רצון להתחרות עם הקב"ה ולתפוס את מקומו, להיות "כאלקים". מזה עולה כי הדחף המתוקן להכיר את חוקי הטבע פועל מתוך הכרת האדם את עצמו ואת הטבע כברואים. לימוד כזה של הטבע הוא בעצם רצון להכיר את אלוקים דרך הטבע שהוא ברא – להפוך את המדע לחלק מעבודת השם.
מהעובדה שאדם נענש בשעבוד לאדמה - "בְּזֵעַת אפיך תאכל לחם", משתמע שחטאו היה בניסיון לשעבד אותה, להיות אדוניו של הטבע. אך ישנה דרך לשלוט בטבע מבלי להיות אדוניו: במקום לנצח את הטבע לנצח על הטבע: לעמוד מולו כמנצח מול תזמורת, המסייע למשתתפיה להפיק את צלילם-הם. כלפי חוץ נדמה שהמנצח מושל בתזמורת, אולם בעצם הוא משרתה. באותו אופן האדם השולט בטבע צריך לעשות זאת מתוך תודעה שהוא מסייע לטבע וקשוב אליו – מאזין למערך האיזונים העדינים שלו ומבקש להשתלב עמם.
המחשה לכך כי חטא עץ הדעת מגלם את קלקול הדחפים לדעת "חֻקוֹת שמים" ולשים "משטרו בארץ" היא העובדה כי המלים 'חֹק' ועוד 'משטר' שווים בגימטריה בדיוק 'חטא עץ הדעת'.
ציינו כי שני הדחפים אחראיים להתפתחות המדע התיאורטי והמדע הטכנולוגי. אולם למעשה, ניתן להצביע על רובד ביניים בפעילות המדעית, שניתן לכנותו רובד ה'דמיון המדעי'. רובד זה מהווה את מישור ההשראה, הרגשות, הדימויים והציפיות המשפיעים על העשייה המדעית מעבר לעצם החשיבה הרציונלית המופשטת. קיומו של רובד שלישי מציע לתור אחר מניע שלישי לעשייה המדעית, מעבר לדחפים לדעת ולשלוט.
ואכן, ניתן לאתר דחף שלישי, סמוי משני הראשונים, המניע בחשאי את התפתחות המדע וקשור בדמיון האנושי: דחף היצירה. מעבר לידע ולשליטה שהמדע מעניק, המחקר המדעי מספק לאדם פעילות יצירתית. המדען מגיע להישגיו דרך השקעת רגשותיו, עולמו האסוציאטיבי והאינטואיציות שלו, ומחקריו משמשים עבורו, בין השאר, ככלי להבעה עצמית.
קיומו של דחף שלישי למפעל המדעי מייד מפנה את מבטנו אל השותף השלישי בחטא עץ הדעת, הנחש. הנחש שייך לקטגוריה שונה ביחס לשני המשתתפים האחרים: הוא בעל-חיים, הוא נברא לפני אדם וחוה ולכן ניזון מיצרים קדמוניים יותר, והוא היוזם את החטא כולו. עובדות אלו משקפות את כך שבזמן ששני הדחפים הראשונים נובעים מהרובד המודע בנפש האדם, כלומר החלק האנושי והנגלה שבו, הדחף השלישי נובע מהתת-מודע, כלומר מהחלק החייתי והנסתר שבו. המדרש מספר כי הנחש הטיל ארסו בחוה, וזה מפעפע בעורקי האנושות מאז ועד היום. החסידות מסבירה שעכירת הדם פירושה בעצם עכירת הדמיון – זיהומו של עולם הדימויים האנושי בדמיונות ובהזיות שוא. מבין שלושת החוטאים, הנחש הוא אפוא מי שפגם בדחף היצירתי.
ובאמת, גם במקרה של דחף זה אנו יכולים להבחין בין גרסה מתוקנת לנפולה: במצבו המתוקן, דחף זה יונק מתחושת שליחות באדם, שהוא נועד לגלות או להמציא משהו שהאנושות טרם הגיעה אליו, שהכישרונות בהם חונן ניתנו לו כדי שינצלם למחקריו. כאשר דחף זה מתקלקל, הוא הופך להיות דחף לפרסום אישי ותהילה. הזיקה האישית בין החוקר לבין תגליותיו מתעקמת ונהפכת לתחושת בעלות עליהן, והעיסוק בשאלה 'כיצד אני תורם לקידום המדע' מפנה מקום לעיסוק בשאלה 'האם מעריכים את תרומתי'. העובדה שהמחקר המודרני נגוע בהתעסקות זו, המתבטאת במאבקים על מוניטין ועל זכויות יוצרים, בפוליטיזציה של עולם המחקר וכיוצא בזה – היא בעוכריו, וניתן לראותה כתוצאת חטא הנחש הקדמוני שהעכיר את דם האדם.
הסיבה שהתורה נפתחת בחטא עץ הדעת היא שבמידה גדולה כל ייעודה הוא לתקנו, לטהר את שאיפתו של האדם לְיֶדע וכמו להתחיל את בניינו הרוחני מחדש. תיקון מניעי המדע הוא הדבר הראשון שהתורה יכולה לתרום למדע.
לטור הקודםבנושא זה.
המאמר מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
