תורה ספקנית וטועה? איחוד התורה והמדע - חלק שני
לרבים נראה, כמובן, כי התורה עמומה וניתנת לפרשנויות, ואילו המדע מתמטי ומדויק. אך זוהי טעות: התורה היא ודאית בשעה שהמדע נשען על תיאוריות המוטלות בספק תמידי. מאידך, איחוד הדת עם המדע יעניק לתורה מחדש את עיקרון הספק והטעייה שאינו זר לה, ושבלעדיו אינה שלמה
בטור הקודם עסקנו בחזון הקבלי של איחוד התורה והמדע. בשני הטורים הקרובים נשאל מה הם הדברים הראשונים שיכולים התורה והמדע להעניק זה לזה? נפתח בדבר הראשון שהמדע יכול לתרום לתורה.
האם ניתן להצביע על איכות מיוחדת במינה המאפיינת את רוח המדע יותר מכל? נראה שבעומק, מתחת למתודה המדעית המרשימה ולידע הרחב שהמדע משיג, איכותו הסגולית של המפעל המדעי היא העוז לצעוד אל עבר הלא-נודע. רוח זו הורגשה יותר מכל בימי המהפכה המדעית, בה שורה של חוקרים אמיצי לב העזו לאבד את הביטחון שהעניקו הדתות המסורתיות ולצעוד בדרך הבלתי-סלולה של המחקר המדעי, חלקם אף משלמים על כך בחייהם.
במישור יותר מעשי, מתבטאת הצעידה אל הלא-נודע במתודה המדעית, הפועלת באופן של ניסוי וטעייה: המדען מציע השערות תיאורטיות, את אלו עליו להעמיד למבחן התצפית והניסוי המעבדתי, ועליו להיות נכון תמיד לאפשרות שהן תופרכנה. אכן, הכלל היסודי והידוע ביותר בפילוסופיה של המדע קובע כי תיאוריות מדעיות אינן ניתנות להוכחה אלא להפרכה בלבד. ניסוי שתוצאותיו תואמות את התיאוריה אינו מוכיח את אמיתותה אלא רק מאשש אותה, כלומר מחזק את הסבירות שהיא נכונה. הניתנוּת להפרכה הוא הקריטריון הראשי ל'כשרותה' של תיאוריה מדעית. הוודאות היחידה שהמדע מקנה, אם כן, היא שהתיאוריות שהופרכו הן שקריות; הוא אינו מקנה ודאות שהתיאוריות שלא הופרכו הן אמיתיות. תיאוריה מדעית כמו נידונה לתנועה נצחית אל עבר אופק שאף פעם לא מגיע: ניתן לאששה עוד ועוד אולם לעולם לא להוכיחה.
עד היום, הבחירה בדרך זו נחשבת כאקט הגבורה הגדול של החילוניות. השבח הגדול ביותר המוענק למדענים הוא שהיו מסוגלים להודות בטעויותיהם כאשר נוכחו לראות שהממצאים מפריכים אותן. אף האדם החילוני הפשוט נושא על דגלו יותר מכל את ההצהרה שאינו יודע דבר באופן מוחלט, וכי יתכן שהוא טועה.
בעוד המדע הוא עולם של אי-ידיעה, התורה היא עולם של ודאות אמונית. לרבים נראה, כמובן, כי ההיפך הוא הנכון: התורה עמומה וניתנת לפרשנויות שונות, ואילו המדע מתמטי ומדויק. אך עם כל עמימות התורה הרי סוף-סוף היא עוסקת בוודאויות, נתפסת כניתנת ממקור מוחלט אחד ופוסקת הלכה באופן חד-משמעי. באותו אופן דיוקו ומוחלטותו של המדע תקפים רק במסגרת התיאוריות, אך התיאוריות עצמן מוטלות בספק תמידי ועומדות בסכנת הפרכה בכל עת.
אפיון זה חושף את הנקודה המרכזית בגללה נרתעים מרבית אנשי התורה מלנסות ולחברה עם המדע. בשביל להיות מדען צריך להמר. אולם איש התורה אינו אוהב להמר; הוא אוהב לנצח. לכן, המורגל ביציבות האמונית של עולם התורה מעדיף, על פי רוב, ללכת
אולם ברור שגדול ההפסד מן השכר המושג בגישה זו. התורה והאמונה אמנם אינן ניזוקות, אך גם אינן גדלות. הן נותרות בחממה מגוננת, קופאות על שמריהן, מפנות עורף לאתגרים מן החוץ וממילא אינן מתעשרות מהם. כדי להצמיח את עולם האמונה צריך להיות מוכן ללכת גם בדרכים לא סלולות ולא בטוחות, ולסגל את הנכונות לטעות. מימרה חסידית אומרת: "לא תמיד אפשר ללכת על גשר של ברזל". לחששו של השמרן מפני שינוי יש תפקיד בבניינה של חברה, אך לעתים היא יכולה להתנוון לכדי אימה המדכאת כל שאיפה לצמיחה. מי שמבין שהבאת הגאולה תובעת גם, אם לא בעיקר, את הכניסה לשטחים שלא נגאלו עדיין, מוכרח להסכים לצאת למסע אל אופק הלא-נודע.
מעלתן העיקרית של הגישה הניסויית והנכונות לשגות טמונה בכוחן לזכך את האדם. ביכולתן לרענן ולהמריץ את הנפש, להסיר מעליה משמנים עודפים של גאווה ובטחון מופרז, ולהשיב לה רוח נעורים שלימודו ושינונו של הידוע בלבד נוטים להחליש. מעל הכול, הן יכולות להפגיש מחדש את אנשי התורה עם מי שאמור לנכוח בבית המדרש תמיד, אולם לעתים קרובות מדי נשכח בחוץ: הקדוש-ברוך-הוא, על אינסופיותו ואינסוף ההפתעות שבאמתחתו. אין טוב יותר לחיזוק האמונה בהשם כהתאמנות בטעויות, הפותחת לקב"ה מרחב ללמדנו, לשחק עמנו ולהפתיע אותנו בחידושים אינספור.
לאמתו של דבר, לשני מרכיביה של הדרך המדעית – הניסוי והטעיה, יש יסוד בתורה. יסודות אלו אינם מפותחים או מרכזיים בה כמו במדע, אך עצם נוכחותם מעידה על כך שהם אינם זרים לה. ניתן לראותם כזרעים השתולים באדמתה, ושהיא כמהה כי מישהו ישקה ויצמיח אותם.
אידיאל הניסוי ניכר בתורה יותר מכל בדמותו של קהלת. קהלת, הלא הוא שלמה המלך, הוא הדוגמא המובהקת לאדם שסרב לקבל אמיתות כלשהן על סמך שמועה או אמונה עיוורת, אלא ביקש ללמוד הכול מתוך התנסות אישית: "ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים" (קהלת א, יג). שלמה-קהלת הוא מעין אבטיפוס קדמוני של האישיות המדעית היוצאת לשטח לאסוף רשמים ועל בסיסם לגזור את מסקנותיה. אכן, אין זה מקרי שמחקריו של שלמה הובילוהו לגיבוש תמונת עולם כמעט זהה באופייה לזו שנטע המדע באדם המודרני (לפחות עד הפסוקים האחרונים): "הבל הבלים הכל הבל", "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש... מקרה אחד יקרה את כֻלם" - וכן הלאה. ההתבוננות הקרה בטבע, המעורטלת מכל דעות קדומות ואמונות שהתקבלו בירושה מאחרים, מובילה את אנשי הניסוי וההתנסות למסקנות דומות בכל הדורות.
אף יסוד הטעיה מצוי בתורה. אמירה חשובה בתלמוד קובעת כי "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (בבלי גיטין מג, א). קביעה זו מתייחסת למצב בו אדם למד את כל השקלא וטריא של הסברות, יודע את פסק ההלכה, אך כשהגיע לחלק של "הלכה למעשה" הוא נכשל. מדוע לא תמיד די בלימוד העיוני כדי לעמוד על עומקו של דבר, וכיצד זה מצליח הכישלון לעשות זאת? דומה כי הסיבה היא שכאשר אנו מגלים שטעינו, מצטרף לתוכן הנלמד ערך מוסף בצורת הלקח המופק מהטעות עצמה. דהיינו, התובנה שאנו בכלל מסוגלים לטעות, שאיננו יודעי-כל וחסינים מפני שגיאות. לקח זה, החוֹצה את השכל ונוגע ישירות בעצם הנפש, הוא הצורב בנו את התוכן הנלמד בעוצמה יתרה משל כל שיעור שכלי. איש המדע מורגל בלימוד מתוך טעות, אך איש הדת נוטה לשכוח את ערכו הרב.
מעל הכל, מבטאת התורה את רוח הצעידה אל הלא-נודע בסיפור יציאת מצרים, הסיפור המרכזי של התורה כולה. יציאת מצרים היוותה צעד נועז של עזיבת המוכר לטובת הבלתי-מוכר, וגם אם בהמשך נמלאו רבים מבני ישראל רגש חרטה וגעגוע ל"סיר הבשר" של מצרים, הרי שאין הדבר מבטל את רוח החופש שפיעמה בהם בליל היציאה. אדרבה, החרטה ממחישה את גודל פיתויו של המוכר, שרק כנגדו ניתן להכיר בגדולת הנכונות להיפרד ממנו. על נכונות זו אמר ירמיהו הנביא "כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב). כמו המדענים הראשונים שהעזו לכפור בתמונת העולם הימי-בינימית ולתור אחר חדשה, אף עם ישראל בראשיתו אופיין באומץ, הרפתקנות ופתיחות לחדש (שהתורה מאז מזמינה אותו לשחזרה בכל יום, ובפרט בחג הפסח הקרב ובא: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים").
ערכי הניסוי, הטעיה והצעידה אל הלא-נודע אינם זרים אפוא לתורה או חיצוניים לה, אלא מהווים חלק בלתי נפרד מהמכלול שהיא מציבה בפנינו. אך מסיבות שונות, עלתה היהדות על מסלול המדגיש ומפתח פנים אחרות בתורה, ופנים אלו הוזנחו. כאשר האיחוד עם המדע יעניק לתורה את דרך הניסוי והטעיה, הוא יימצא בכך בעצם משיב לה חלקים שאבדו לה, ושבלעדיהם היא אינה שלמה.
המאמר מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג. לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
