לקראת האיחוד הגדול: מיזוג המדע והדת לכדי תורה אחת
תנועת הניו אייג' חידשה את האמונה הבסיסית בבריאה ואחראית לשגשוגן של פרקטיקות רוחניות (רובן מפוקפקות), אך האיחוד הנדרש בין הדת והמדע אינו בהישג ידה. התשובה נמצאת בזוהר, החוזה את שחזורה של התורה הקדומה ממנה התפצלו כל חכמות העולם
אין ספק שהמדע הוא אחד המפעלים האנושיים הכבירים והמרשימים ביותר. למרות היותנו תחומים לפלנטה קטנה ומצוידים בקומץ אברים מגושמים ביותר הגענו להישגים מזהירים: גיבשנו מתודה מחקרית עקבית ופורייה, חשפנו מערכות עשירות ומופלאות של חוקים מתמטיים המנהיגים את תופעות הטבע, ובנינו כלי תעשיה, תחבורה, רפואה ותקשורת ששינו כמעט לבלי היכר את הסביבה ואת עצמנו.
ברם, מזה כמה עשורים מתפוגגים ענני שכרון ההצלחה, ורשת סדקים הולכת ונבקעת בחזית ארמון המדעיוּת. החזון שהושמע במערב בשלהי המאה התשע-עשרה, ולפיו הרציונליות והקדמה הטכנולוגית יפתרו את בעיות האדם ויביאו לרווחה, הבנה ואושר, התנפץ לרסיסים כנגד שורת הסלעים המשוננים של המאה העשרים – ואין הכוונה רק למלחמות ולזוועות, אלא גם לחיי השפע החומרי הנינוחים שהיוו דווקא את מימוש הבטחת המדע, אך התגלו כמותירים בעינן את חידות ומבוכות הקיום.
כנסיון לגאול את הנכסים האבודים של תרבויות קדם-מדעיות הופיעה תנועת הניו-אייג' על שלל ביטוייה. ברם, מעבר לשחזורן של אמונה בסיסית בפלאיות הבריאה ומגוון פרקטיקות רוחניות (רובן מפוקפקות), אין בידה לספק את הנדרש להשלמת המדע. תמונת עולם עקבית ומגובשת כמו זו המדעית טעונה השלמה בידי תורה רחבה ממנה, שתוכל לספק מבט-על המכיל את המדע והאמונה גם יחד, מבנים מטאפיזיים במסגרתם יעוגן הידע המדעי, וכלי שיפוט ברורים באמצעותם להכריע בדילמות המוסריות שהמדע מעלה ושהוא עצמו אינו מאפשר לפסוק בהן.
לתורת היהדות דווקא יש תמונת עולם המסוגלת להכיל סיבתיות חומרית לצד רוחניות ואלוקות (מקרא ומדרש), מערכת מגובשת של מושגים וקטגוריות מטאפיזיות (קבלה) וכלים מורכבים להתמודד עם דילמות מוסריות (הלכה) – אך כמה רחוקה היהדות המסורתית מלהכיל את המדע! הנאמנים לדת ולמסורת בחרו ברובם לפסול את ההשכלה המדעית ולחזק את ההתכנסות לדל"ת אמותיה של התורה. אמנם רוב רובו של העולם היהודי אינו עמם – הוא מצוי במשבר של אובדן אמון בדרך התורה, כאשר הדגל שנשאו מנהיגי הפורשים הראשונים היה דווקא של ההשכלה והנאורות ושל המדע, המבקשים להחליף את האמונה. דומה כי היהדות לא תוכל לתת דבר למדע עד שלא תכיר בכך שגם הוא מאותת על חסרונה. שהיא זקוקה לו באותה מידה שהוא זקוק לה.
פסקה מפתיעה בספר הזוהר, שזכתה לפירושים ולפיתוחים רבים, מהדהדת את האמור כאן ופותחת אופק חדש של אפשרויות לגביו. מדובר בפירוש קבלי לסיפור המבול. בהקשר לפסוק "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ... נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית ז, יא) אומר הזוהר את הדברים הבאים:
ובשש מאות שנה ל[אלף ה]ששי יפתחו שערי החכמה למעלה ומעיינות החכמה למטה, ויתכונן העולם להיכנס ל[אלף ה]שביעי, כבן אדם שמתכונן ביום ששי משמעריב השמש להיכנס בשבת. (זוהר א, קיז, א)
הזוהר חוזה כאן סוג של מבול עתידי שאמור לשטוף את העולם, אך הפעם לא אסון טבע הרסני אלא מהפכה רוחנית חיובית – מבול של חָכמה. השנה הננקבת כאן היא 5600 (לפי הלוח העברי), קצת לאחר אמצע האלף השישי, כאשר מורגשת ההתקרבות לשביעי. לפי הקבלה מסורתית בין ששת האלפים הראשונים לששת ימי הבריאה ובין האלף השביעי ליום השבת, יוצא ששנת 5600 היא הבוקר המאוחר של יום שישי, הזמן בו מתחילות ההכנות לשבת. וכפי שנהוג ביום ששי לטבול, כך באלף השישי ישמש מבול החכמה כמעין טבילת הכנה רוחנית שתטהר את האנושות ותכין אותה לקראת העידן השבתי. החזון מזכיר את הפסוק "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיה יא, ט), המשתמש אף הוא בדימוי המבול בהקשר של תודעה. הדימוי השלילי של שטפון קטלני שאינו מותיר פיסת אדמה יבשה הופך, כאשר מעתיקים אותו לתחום הדעת, לחזון חיובי לפיו כל אזורי החיים מתמלאים בהכרת הבורא והקשר עמו.
נשים לב שהמכנה המשותף לשני המבולים הוא המבנה הדו-כיווני שבתשתיתם: כפי שבמבול המקורי שפעו המים מ"ארובות השמים" ו"מעיינות תהום", כך גם עתידים מי מבול החכמה לשפוע מ"שערי החכמה למעלה" ו"מעיינות החכמה למטה". הרעיון של שני מקורות נביעה מובן למדי כאשר מדובר במבול כפשוטו, אולם מה פירושו במקרה של שפע רוחני?
הציור של מים עליונים ותחתונים המופרדים בידי הרקיע מרכזי מאוד בכתבי הקבלה, ומשמש לתיאור שני סוגים של שפע. המים העליונים מבטאים שפע אלוקי המומטר כביכול מלמעלה למטה, ואילו המים התחתונים מבטאים שפע אנושי וארצי המיתמר כאד מלמטה למעלה. במקרה שלנו, בו שני מקורות המים מתייחסים לחוכמות, מסבירים המפרשים כי הם מסמלים, בהתאמה, את
השנה אותה מציין הזוהר היא 1840, סביבות אמצע המאה ה-19. והנה, תקופה זו התגלתה לימים כזמן בו שני תהליכים מקבילים הגיעו לשיאם: בתרבות המערב, היתה זו שעת ההתגלות של המדע המודרני. לאחר שהבשיל בהדרגה מאז המהפכה המדעית התפרץ המדע החדש לפני השטח בדמות המהפכה התעשייתית, ובזמן קצר שינה כליל את תמונת עולמנו ואת אורח חיינו. באותו זמן ממש, בעיירות היהודיות שבירכתי בימת ההיסטוריה, היה זה זמן התפשטותה של תורת החסידות, שהחלה חושפת לרבים את חכמת הנסתר של היהדות. אף כי החסידות לא עקרה הרים ולא הקימה מגדלים, היא היתה מהפכנית לא פחות ממהפכות המדע והתעשייה. כמוהן, ייצרה אף היא כלי חשיבה ויצירה חדשים שבכוחם לפתח את נשמתנו כפי שהמדע פיתח אותנו במישורי השכל והגוף. מעיינות תהום וארובות שמים. במאמר מוסגר נציין, שהַקְבלה דומה שוררת אף בין האישים המגלמים יותר מכל את שורשי שתי המהפכות הללו: קופרניקוס והאר"י הקדוש היו אף הם בני אותו דור.
בין אם אנו מאמינים בנבואות ובין אם לאו, אין להתכחש לכך שעצם החזון המוצג כאן הוא מהפכני ומאתגר. במשפט קצר אחד הופך החזון על פיה את אחת מהנחות היסוד המבוססות ביותר בתודעה המודרנית, שרובם הגדול של המאמינים והלא מאמינים כאחד אוחזים בה: שהתורה והמדע מנוגדים באופיים, וכי הם לא יכולים ולא צריכים להתחבר. רבים מאנשי התורה המובהקים נוקטים בגישה עוינת או מזלזלת כלפי חידושי המדע, ורבים מאנשי המדע ביחס דומה של ניכור והתנשאות כלפי התורה. אף הלוקחים חלק בשני העולמות אינם שואפים בדרך כלל, אלא ליישוב הסתירות ביניהם – עמדה שרק מחזקת את האמור כאן, כי הנחת היסוד המוסכמת היא שמדובר בשתי ישויות מנוגדות.
החזון המונח לפנינו מספר הזוהר מציע יחס שונה בין התורה והמדע. עולה ממנו כי אף שהם הפוכים ו"שופעים" מכיוונים מנוגדים, הם מבטאים את חכמת הבורא באופן שווה. יתרה מכך, רק מיזוגם מאפשר לדעת את הבורא בשלמות. מסיבה זו, הם גם אמורים להתחבר בעוצמה רבה יותר מאשר יישוב סתירות גרידא: ייעודם הוא להתאחד לכדי חכמה אחת.
מהי חכמה קדמונית זו? בתלמוד כתוב שהתורה היא "נובלות חכמה של מעלה" – עלה המשתלשל כביכול מתוך צמח נסתר וגדול הרבה יותר. חכמה עליונה זו קרויה אף היא תורה, אך במובן רחב יותר של המלה. מדובר במעין תורת על, עליה נאמר במדרשים כי היא קדמה לעולם, כי שימשה כתוכנית הארכיטקטונית לפיה הקב"ה ברא אותו, וכי היא תתגלה לעתיד לבוא כ"תורה חדשה" או "תורת משיח" שכל התורה המוכרת לנו היא הבל בפניה. תורה זו היא מכלול האמיתות כולן – כולל אלו החבויות בעולם המדע שמחוץ לתורה. לימוד מתוקן של חכמת האדם, המזקק את תכניה הנעלים ממשאות הלב המעורבים בהם, מתגלה אפוא כלא פחות מלימוד דברי אלוקים חיים: כל התרחבות של הידע היא כסיב נוסף ששכלנו מצליח לחלץ מתוךהמארג האינסופי והנעלם של התורה שלמעלה ולמשוך לתוך התודעה האנושית. איחוד התורה והמדע אמור לחולל אפוא דבר מופלא באמת: שחזורה של התורה הקדומה שכל חכמות העולם התפצלו ממנה.
חזון איחוד התורה והמדע משתקף בפסוק הנודע מספר דניאל: "והמשׂכִּלים יזְהִרו כזֹהַר הרקיע" (דניאל יב, ג). הרקיע הוא כמובן קו ההשקה הבלתי-נראה של המים העליונים והתחתונים, שלפי הפסוק צריך לשמש השראה לייסודה של תנועת השכלה חדשה, נאורות חדשה – לא של אור השכל הקר אלא של זוהַר פלאי המאחד את המדע השכלי עם גילוי האלוקות הנבואי.
בעזרת ה' בשבועות הקרובים נמשיך לפתח נושא זה, לבחון את אופני ההשלמה וההפריה ההדדית של התורה והמדע.
המאמר מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
