מיומנו של אוטיסט: ללא קשר עין
התקשורת בינינו מזכירה לי תקשורת טלפתית. היא מתמקדת בהחלפת מחשבות זה עם זה, ללא שימוש בשפת גוף, קשר עין או אינטונציות קוליות. חן גרשוני על המפגש עם אוטיסטים אחרים
מאז אותו יום בו הבנתי שאני אוטיסט, בחורף 1997, אני חולם להשתתף בארועים כדוגמת אוטריט.
כנס אוטריט מתקיים, אמנם, כבר משנת 1996, אך אני התוודעתי אליו ואל האוטיסטים המדהימים העושים לילות כימים כדי להפיקו רק בשנת 2005.
אני מתבונן ביושבים בתחנה ומנסה לנחש אלו מהם נמצאים אף הם בדרכם אל אוטריט. לאחר זמן מה אני מבחין בצעירה שמנמנה היושבת במרחק מטרים רבים ממני, מניעה את ראשה בתנועות פתאומיות ובוהה אל חלל התחנה. משהו בשפת הגוף שלה, באנרגיה הקורנת ממנה, מביא אותי להניח שגם היא אוטיסטית. הצעירה פותחת את תיק הצד שלה, מוציאה מתוכו בובה זהובת שיער ומתחילה ללטף אותה. עכשיו כבר כמעט שאין לי ספק. מספר שעות אחר כך, אגלה שאכן צדקתי.
הדקות חולפות בעצלתיים ואני מתבונן מבעד לזגוגיות התחנה, אל צמרות העצים הנעות ברוח ואל קרני השמש השוטפות את הרחובות באורן העדין: אור שליו וחסר דאגות, ממש כמו צפון מדינת ניו יורק עצמה. לאחר זמן מה אני מבחין במוסיקאי האוטיסטי מייקל מון פוסע אל תוך התחנה, נושא עמו גיטרה. אני מכיר אותו, ביקרתי באתר האינטרנט שלו וקראתי על אודותיו בעיתונים, אך הוא אינו מכיר אותי.
החזות החיצונית שלו מזכירה לי את גיטריסט להקת האבנים המתגלגלות, קית' ריצ'רדס, אבל מייקל נראה הרבה יותר הזוי מריצ'רדס. למעשה, מייקל נראה כמו חוצן שנחת בזה הרגע על פני כדור הארץ. אני משוכנע שהוא שייך לכוכב אחר כלשהו. מייקל תועה ברחבי התחנה, עד שלבסוף הוא נעמד בקצה התור לרכישת הכרטיסים. הוא קונה את כרטיס האוטובוס שלו, צועד לעברי ומתיישב בסמוך אלי.
אני פונה אליו ושואל, ליתר ביטחון, "האם אתה מייקל מון?" לרגע הוא מהסס. "כיצד אתה יודע את שמי?" הוא עונה, מבלי להפנות אלי את מבטו, בעודו ממשיך לבהות
אני מספר למייקל על כך שהספר "מהירות החושך", שכתבה אמו, הסופרת אליזבת מון, תורגם לעברית (המהדורה העברית ראתה אור בהוצאת גרף, 2005). הספר עוסק באוטיסטים העובדים בתעשיית ההיי-טק, ומייקל וחבריו האוטיסטים היוו השראה רבה לכתיבתו. מייקל, בפזיזותו, מבלי שישאל אם קראתי את הספר או לא, ממהר לספר לי את סוף הספר. "כמה אוטיסטי מצדו..." אני חושב לעצמי בבדיחות הדעת, בסוג של הומור עצמי. לא נורא, ממילא לא יהיה לי פנאי לקרוא את הספר הזה.
האוטובוס שלנו עומד לצאת לדרכו. אנחנו עולים עליו והוא מתחיל לנסוע. מייקל עוטה את אזניות הווקמן שלו, מצמיד את עיניו אל גב מצלמתו ושוקע אל תוך עולמו. אני מתבונן בנוף היפהפה הנישקף מבעד לזגוגיות האוטובוס ומתחיל לחשוב על מאות אלפי הנפשות האוטיסטיות של צפון אמריקה. כמה מהן מודעות בכלל להיותן אוטיסטיות? כמה מהן נמצאות בקשר עם נפשות אוטיסטיות תאומות להן? כמה מהן תועות לבדן בעולם שהוא כה זר להן, כה בלתי מובן ומבלבל?
האוטובוס ממשיך לנסוע ואני שוקע אל תוך חלום בהקיץ. אני חולם על פסטיבל אוטיסטי גדול, עם ציירים אוטיסטיים, מוסיקאים אוטיסטיים ורקדנים אוטיסטיים. אולי, אני חושב לעצמי, החלום הזה עוד יתגשם ביום מין הימים.
לטור קודם של חן גרשוני
נא להמתין לטעינת התגובות
