מיומנו של אוטיסט: תחנת רכבת, חורף
עיני נודדות אל תקרת התחנה, ממנה נתלים אינספור חוטי רפש כהים. האם רק אוטיסט מסוגל להיות מוקסם מחוטי רפש הנתלים מתקרתה של תחנת רכבת? חן גרשוני על מצולות החוויה האוטיסטית
ערב חורפי בשנת 1998. כמו בכל ערב, אני עומד לבדי בתחנת הרכבת "השלום", ממתין לרכבת שתיקח אותי אל ביתי.
כמו בכל ערב, אני עומד בפינה הקבועה שלי, צמוד אל הקיר, סמוך לתחילת הרציף. שם אני מרגיש מוגן. משם אני משקיף אל העולם, מבלי לאפשר לו להשקיף בחזרה אלי. המוני אדם חולפים על פני, מבלי שיהיו מודעים לקיומי. מה הם יודעים על עולמי? מה אני יודע על עולמותיהם?
חן גרשוני
היצמדות אל שגרות קבועות, טוענים חוקרי האוטיזם, היא חיונית עבור אוטיסטים רבים. היא מספקת הגנה מפני התרחשויות בלתי צפויות, מסייעת לוויסות החושי ויוצרת מסגרת מסודרת והגיונית. כמו המוני אוטיסטים נוספים, גם אני אוהב להיצמד אל השגרות הקבועות שלי, אך באותו ערב חורפי של שנת 1998 אני רוצה שמשהו יפר את השגרה. שיפתיע, שירגש, אפילו שיעצבן, העיקר שיגאל אותי משממון חיי.
המוני אנשים חולפים בתחנה, והם כה דומים אלה לאלה, חיים בתוך עולם הנחשב בעיניהם נורמלי. עולם שעבורי הוא בלתי ניתן לפענוח. לו היתה ניתנת לי האפשרות להתבונן בעולם מתוך תודעה נורמלית, למשך 24 שעות, הייתי מנצל אותה. זה בטח מעניין מאוד. אפשר ללמוד מזה הרבה דברים שלא אדע לעולם.
לרגע, חולפת במוחי המחשבה שאולי היה בכלל עדיף לו נולדתי אדם נורמלי, ("נוירו-טיפיקלי", בעגת האוטיסטים). לו הייתי נולד נורמלי, הייתי עשוי לפגוש כל כך הרבה אנשים דומים לי, הייתי עשוי למצוא איתם שפה משותפת, אולי אפילו להרגיש כמו אחד מהחבר'ה. אבל לא. הרי לו הייתי נורמלי לא הייתי אני - לא הייתי מתברך בחוש השמיעה האוטיסטי המפותח שלי, בראייה אוטיסטית המבחינה בפרטים קטנטנים, בלוגיקה אוטיסטית משובחת ובעקשנות אוטיסטית למהדרין.
גשם מתחיל לרדת ואני נהנה ממנו כל כך. חוקרי האוטיזם טוענים שאוטיסטים רבים נוטים להעדיף מזג אויר סגרירי וגשום על פני מזג אויר קיצי, וזה כל כך נכון לגבי. גשם הוא יופי, גשם הוא חיים, גשם הוא התחדשות.
מעל ראשי האנשים
עיני נודדות אל תקרת התחנה, ממנה נתלים אינספור חוטי רפש כהים. נראה שאת תקרת התחנה הזו לא טרחו לנקות כבר חודשים רבים. חוטי הרפש הם כה רבים, עד שהייתי יכול לבלות חיים שלמים בהתבוננות בהם, בחקירת אינספור הצורות שהם יוצרים – עולם ומלואו המתקיים לו באין מפריע מעל ראשי האנשים. אך כמה מהאנשים החולפים בתחנה טורחים להפנות את מבטיהם אל עבר התקרה? להבחין באינספור הצורות הגיאומטריות המתקיימות שם? האם גם הם מוקסמים מהן? או שרק אוטיסט מסוגל להיות מוקסם מחוטי רפש הנתלים מתקרתה של תחנת רכבת?
רכבת בנסיעה Son of Groucho's
מוגברת, בנוסף לשלל מאפיינים אוטיסטיים נוספים".
כמו בכל יום, אני ממתין עד שאחרון הנוסעים עולה אל הרכבת, לפני שאני עולה אליה בעצמי. קירבה פיזית לאנשים תמיד היתה קשה לי – שלא יגעו בי בטעות, שלא יצרבו את עיני במבטיהם, שלא יצרבו את אוזני במילותיהם.
כמו בכל יום, אני מתיישב בקצהו של הקרון האחרון. שם אני מרגיש מוגן. משם אני משקיף אל העולם, מבלי לאפשר לו להשקיף בחזרה אלי.
חן גרשוני, יליד 1970, גילה שהוא אוטיסט מתוך קריאת ספרה האוטוביוגרפי של אמנית אוטיסטית, כשהיה בן 27. חבר פעיל באס"י - קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי בישראל, ובקהילת האוטיסטים האירופית. לבלוגשל חן גרשוני
נא להמתין לטעינת התגובות
