פרובנס על גלגלים
רותי רוסו יצאה לסיבוב דאווין באינפיניטי קופה החדשה. היא דהרה באוטוסטרדות של פרובנס, מילאה את הבטן בצדפות, ושבה הביתה קרועה מגעגועים ללנצ'יה הישנה שלה
טיפ: שומרים את מפתחות המכונית בכיס, כי בזמן חיבור המצבר החדש באוטו קצת מתחרפן, נועל את עצמו ומפעיל את האזעקה. לא היו לי הרבה ברירות. הייתי חייבת לעשות זאת בעצמי. ביום ההולדת השלישי של המצבר הישן הוא פרש לעולם שכולו טוב והשאיר אותי, בלי ביטוח גרירה, מול לנצ'יה דוממת. ליתר דיוק, לנצ' יה דדרה, שנת 97 עם סאן-רוף מקולקל. דגם בודד מסוגו בארץ, שאיכשהו הגיע אל אבא שלי וממנו נדד אליי. יש אנשים, לפחות כך שמעתי, שממש מתרגשים ממכוניות יחידות במינן, כמו הדדרה הזאת. התחושה שלי שמדובר באותם אנשים ששואלים אותי לפעמים ברמזור אם "זה טורבו? ". ואני כמובן משיבה להם בחיוב, על אף שאני לא יודעת מה זה טורבו חוץ מאשר במיקרוגל.
היא רכב מצוין, הלנצ'יה שלי. ולא צריך להיות חובב מכוניות או אלפאיסט מושבע כדי לדעת זאת. מספיק לנהוג בה פעם אחת. היא חזקה, זריזה, מגיבה מהר, יציבה ומשדרת יפהפיות איטלקית גסה ומתורבתת, סקסית ומעודנת בעת ובעונה אחת. כבר למעלה משמונה שנים אני נוהגת בה (אנחנו מכירות הרבה יותר) ואין יום שלא למדתי ממנה משהו חדש. את אבא שלי, בתקופת כהונתו הקצרה, היא לימדה להחליף פיוזים תוך כדי נהיגה בלוח הקטן שמתחת להגה. אותי היא לימדה לזהות את מהירות הנסיעה רק על פי ההילוך והטורים, כי גם הספידומטר מת לפני כמה שנים, ואפילו במוסך המרכזי לא ממש יודעים איך לתקן את הדגם הזה.
כל עיטוש של הלנצ'יה משמעותו כמה אלפי שקלים פחות בעובר ושב. אין לה חלקי חילוף, אפילו לא באיטליה. מגבים צריך להזמין בשבילה במיוחד מאיזה חרש?מגבים טוסקני גאה. אבל טפו טפו טפו היא כמעט לא מתעטשת. כלומר, אם נשים בצד את הבעיות הכרוניות שלה שאיתן כבר השלמתי.
"אולי כבר תחליפי אותה? ", עולה ההצעה בארוחת שישי, אחת לשנה וחצי?שנתיים. היא הרי פה בחוץ! היא שומעת אתכם, תפסיקו. אני מכבה את הדליקה הקטנה שפרצה סביב השולחן ויוצאת לחניה להתנצל. בדרך חזרה, היא כבר יודעת, אבטיח לה שהיו אלה דיבורי סרק, ושאני אוהבת אותה כמו פעם.
כשנפגשנו לראשונה היה לה ריפוד זמש כחול משגע עם ריח מחרמן של עור ועשן. בינתיים הריפוד נשחק, במיוחד בצד של הנהג. הוא הצטלק מסיגריות בוערות של נוסעים שלקחו את החוק לידיהם ועישנו באוטו, למרות האיסור המפורש. אבל גם אני השתניתי. מבנה הישבן המוטבע על המושב היה פעם מוצק יותר. העיניים שהביטו במראות היו יותר תמימות ופחות עייפות. אפילו הווליום של המוזיקה הלך ודעך. התבגרנו יחד ולמדנו לקבל אחת את השנייה עם הרבה מגרעות אבל גם עם המון הבנה וכבוד הדדי. היא יודעת שלא אעלה על דעתי למכור אותה. אני יודעת שהיא תעשה כל שביכולתה כדי להביא אותי למחוז חפצי בשלום. וזובי על כל מי שחושב שהשתגעתי.
"באיזו מכונית תרצי לנהוג?", שאל אותי נציג החברה מחוץ למלון. מכוניות אינפיניטי מדגמים שונים ניצלו את הדקות האחרונות של השמש הפרובנסלית, לבנה וגדולה כמו ירח מלא, לפני שיתחיל המבול. משפחתיות, ספורטיביות, ג'יפיות גדולות, קרוס-אובריות ממוצעות, שחומות, מוזהבות, אדומות, עם גג נפתח, עם שתי דלתות, או ארבע, או יותר, כולן מחכות שאקטוף אחת
פרובנס בסתיו בוערת. היא נצבעת בכתום זוהר, שונה לחלוטין מהאדום העמוק הניו-אינגלנדי. מציעה עדיין אותו שפע של יקבים ורחובות צרים ומנזרים והרים וכבשים, רק שהשפע הזה בסתיו הרבה יותר רטוב. עמדו לרשותי כמה שעות ומלון בוטיק מעל הר בתוך יקב בתוך מנזר בתוך רחוב צר ובו ריהוט ואבזור עץ מלא בכמות מספקת בשביל לרהט יער (Le Couvent des Minimes ), עמדו לרשותי גם המון אויסטרים, כמה שרק ארצה ואוכל, בשיא עונתם, ושפע של מכוניות עם קילומטרז' אפס.
הלנצ'יה היתה רחוקה, מרחק טיסה למרסיי. היא לא תדע מכלום. הלב הדף את עצמו ממקומו, היד התרוממה והצביעה-את זו, הקטנה הלבנה. אינפיניטי קופה, קוראים לה, לא דגם הספורט. הדלת נפתחה ומבפנים התרומם גל ריח של עור. מהסוג שהיה מדליק אותי פעם בלנצ'יה אך התנדף עם השנים. עמוק וחמצמץ יותר. המושב הרגיש נמוך מדי, אבל אומרים שזה חלק מחוויית הספורט של הקופה. ניסיתי להגביה את המושב או להנמיך את מכסה המנוע. שתי האופציות האלה היו חסרות במגוון הפונקציות האינסופי שהאוטו הציע.
המגע של האוטו החדש היה זר ולכן גם מורגש. הגב חש במשענת, הרגל חשה במצמד, יד שמאל חשה כל מילימטר של ממשק בינה ובין ההגה. היד השנייה תפסה את מוט ההילוכים. הוא נכנס להילוך אחורי בקלות, כמעט בזינוק. האוטו קפץ, עקף מכונית חונה והתחיל לפלס את דרכו לעבר היציאה מהעיירה הקסומה מאן (Mane) שבה נמצא המלון.
יש משהו מאוד אופטימי בנהיגה ברכב חדש. מין הרגשה כללית של הרפתקנות, של הזדמנויות חדשות, של נעורים. ברכב חדש נוהגים מהר יותר, אבל גם יותר בזהירות. ברכב חדש המוזיקה חדה, הווישרים יסודיים, ובמגרת הכפפות עוד לא הצטברו חשבוניות, פתקאות, מסטיקים שהתייבשו, עטים שחדלו לפעול ומפה שאינה בתוקף. רכב חדש מסמן התחלה חדשה והזדמנות חגיגית להמציא את עצמי כמו שהייתי רוצה: קלילה ואמיצה וקולית וגם מאוד נקייה ומסודרת.
ה?GPS חילק הוראות ונשמע נורא בטוח בעצמו. הוא הציג שתי מפות של האזור והקפיד לציין את זווית האוטו ביחס לכביש. כל זמן שהיינו מאוזנים לכביש ידעתי בוודאות שלא עשינו תאונה והתהפכנו. המון נתונים של מהירות ומרחק התעדכנו על המסך בכל רגע, וכשלא היה לו מה לעשות, ניגן הנווט מוזיקה שבחר בעצמו. גם אדם צמא שליטה רוצה לפעמים להרפות מאחיזתו ולתת למשהו אחר את המושכות. הנווט קיבל את המושכות בשמחה.
כשהגענו לכביש המהיר התפתח משבר האמון הראשון. מיקום האוטו על המפה התעדכן בערך אחת לשנייה וחצי. ב-150 קמ "ש על אוטוסטרדה צרפתית זה בדיוק הזמן הנדרש לפספס יציאה ולהוציא את הנווט מאיפוס. GPS לא מאופס, בשונהמה?GPS היהיר שסימן את הדרך בביטחון בהתחלה, הוא נוירוטי, חם מזג ומגמגם. הוא מחלק הוראות במהירות, מסמן לופים צהובים מפותלים על המפה הקטנה ומוכן להסיע אותך 15 קילומטר רק כדי לעשות סיבוב פרסה במקום שמוצא חן בעיניו. ברגע שאתה חורג מהתוכנית המקורית שלה?GPS- הוא נלחץ בהתחלה, אחר כך כועס ולבסוף נוקם. אין דרך אחרת לראות זאת. ? ? ? כשהגענו לעיירה אקס אן פרובנס (Provence Aix en) היינו מפויסים ושמחים. בחוץ ירד גשם שוטף והתחושה בפנים היתה מוגנת. לפני חמש שנים, באחד המשברים הרציניים יותר שפקדו את הלנצ'יה ואותי, בכל פעם שירד גשם הוא חדר דרך הסאן?רוף המקולקל וזלג פנימה בתקיפות. במשך שלושה חודשים הקפדתי לצאת לכל נסיעה עם ערימה טרייה של מגבות ומטריות כמספר הנוסעים. עד שלא נמצא פתרון-ניקוי מרזבים לפני כל חורף, מומלץ לכל מי שסובל מבעיה דומה-אפשר היה לראות אותי נוהגת עם מטרייה כתומה ובוכה. גם באינפיניטי קופה היה סאן?רוף, אבל הוא לא דלף. ככה זה כשהן צעירות.
הנווט עזר לי למצוא חניה, אבל הבהב וצפצף בטירוף כשניסיתי להיכנס אליה ברוורס, כמו מישהו שעומד לידך כשאתה מחנה וצועק "לא! מטומטמת, לא ככה! לאאא! ". ירדתי סמוך לש ר דרות Cours Mirabeau הציוריות שבהן שפע בתי קפה ובראסרי. ברחוב התפתל שובל ריח של מרק חם שנועד לחפות על הקור והרטיבות. לא נכנעתי לו. הרגע ירדתי מרכב ששווה יותר מביטוח החיים שלי ונשבעתי לנהוג בהתאם. הלוח מחוץ למסעדת Les Deux Garcons הציע מבחר גדול של צדפות. זה שיא העונה וזמן מצוין להתכחש לעובדה שאני בכלל לא אוהבת צדפות. התיישבתי והזמנתי מגש גדול ומגוון ועוד תור ספת אקסטרה-כמות שמתעלמת באופן מופגן מרמת ההכנסה המשפחתית שממנה באתי, אך משתלבת היטב עם רמת החיים שאליה הורגלתי בר12 השעות האחרונות. עם מספיק לימון ובצר לצלים כבושים אפשר להתמודד גם עם המזיעה שבצדפות (למעט הקונכיות הגדולות המוארכות שמזכירות רגל אנושית בטעם ובמרקם), ונדמה היה לי ששבעתי. בדרך חזרה לחניה עצרתי בחנות קסומה לממתקים (La Cure Gourmande) ובסניף של רשת Monoprix. קניתי חטיפי נוגט, סוכריות, עוגיות, מרציפנים, שוקולד, בגט טרי, שלוש אריזות של גבינת Brin de Paille ועוד חמש חפיסות (כל מה שהיה להם במלאי) של גליליות Gavottes.
האוטו צייץ ציוץ מאולץ של חיזור. נכנסתי פני ר מה, חלצתי נעליים והורדתי את הגרביים הרטובים. זרקתי את כל החבילות מאחור, חוץ מזאת עם הבגט והגליליות, וביקשתי ברוך מהרGPS שיחזיר את כולנו למלון. הוא הסכים. בדרך הוא לקח אותי על דעת עצמו לנקודת ציון מקרית לחלוטין במרחק 35 דקות נסיעה מהמסלול המקורי, סתם בשביל להגיד: "הגעת לנקודת הציון. נסה לבצע פניית פרסה בעוד 400 מטר". אחר כך הוא בחר בלי להתייעץ דרך פתלתלה ותלולה. בחוץ היה מבול וכבר לא סמכתי על הנווט בכלל. לו רק היתה לי כאן מפה הוא היה הולך קיבינימט עם כל הצעות הייעול שלו. הערב שהשתלט מהר מכפי שקיוויתי הזכיר שלמעשה מהבוקר אכלתי רק צדפות. מזל שהפעלתי את מנגנון חימום המושב מתחת לבגט. הוא היה פריך ומושלם והקפיד להתפורר עליי, על השטיחון שמולי ובתוך התא הקטן שלידי. התרמית נחשפה: אני לא קולית, לא קלילה ודי ברדקיסטית. הרכב הזה עם כל העור וכוחות הסוס נאלץ לסבול לראשונה ובטח גם לאחרונה אישה עם גרביים רטובים שמפוררת עליו בגט.
את יתר הנסיעה העברנו בשתיקה. הזרות נכחה שם בינינו, מעיקה. כשדעכה ההתרגשות של ההתר חלה, נראתה לי האינפיניטי קופה הלבנה עם חוויית הספורט וכו' כמו עוד קופסה שמטרתה לנייד אותי ממקום למקום. אז מה אם החלון החשמר לי בצד ימין שלה עדיין עובד (גם בלנצ'יה הוא עובד, אבל צריך ללחוץ כמה פעמים), והאנטנה שלמה (אחרי שמחברים מהדק מתוח לאנטנה של הלנצ'יה קולטים את רוב התחנות), ומד הקילו ר מטרז' דופק (של הלנצ' יה הפסיק, אבל ככה היא שומרת על ערכה כבר כמה שנים)-אין לי שום יחסים איתה, שום אינטימיות. לא עברנו כלום יחד, למעט הפעם ההיא שהנווט צעק עליי שאני לא יודעת להחנות. לא אכפת לי מי נהג או ינהג בה, לא אכפת לי שהיא נרטבת בגשם או שקר לה, ובעצם לא ממש אכפת לי אם מחר ייקחו אותה למפעל ויגרסו אותה למיליון מחזיקי מפתחות. אבל מה עם הלנצ'יה שלי? שמעתי שהיה סוער בארץ. אני מקווה שהיא בסדר.
היא לא חיכתה לי בשדה התעופה. אחרי כל כך הרבה שנים, כבר לא צריך. היא עמדה מתחת לבית, רטובה ומכוסה בעלים, עם וינקר אחד שמוט, כרר גיל, וחייכה. "הבאתי לך עץ ריח לוונדר", אמרתי וחייכתי בחזרה.
הכתבים היו אורחי אינפיניטי
עיירה קטנטנה שהוקמה במאהה?13. היא ניצבת על צלע הר במרחק 120 קילומטר ממרסיי, בלב לבם של שדות הלוונדר?בר הסגולים המפורסמים של האזור. מקום קסום ויפה שלמעט טיולים קצרים ומנוחה, אין ממש מה לעשות בו. אם אתם סקרנים מאוד לגבי לוונדר, כדאי להגיע בחודשי הקיץ כשהשדות פורחים ולאחר מכן נקטפים, או לבקר במוזיאון הלוונדר-יש דבר כזה. בעיירה הסמוכה, מאנוסק (Manosque), תוכלו לראות את מפעלי חברת ל'אוקסיטן הריחניים שאת מוצריה אפשר למצוא גם בארץ.
רק 20 קילומטר מפרידים בין מרסיי לעיירה אקס אן פרובנס, אבל בפועל, אם תעשו את הדרך הזאת, תחשבו שחציתם יבשת. את אווירת המאפייה של מרסיי מחליפים תרבות ועומק הנובעים מכל אבן בבנייניה העתיקים של העיירה. היא הוקמה לפני למעלהמ?2,000 שנה כמחנה צבאי והפכה עם השנים למרכז להשכלה, משפט ואמנות. בין האמנים הבולטים שהגיעו מאקס נמצא פול סזאן ואתרים רבים בעיר מנציחים את מורשתו. אקס אן פרובנס מנצלת את תנובת השקדים של האזור (שני שלישים מהתנובה של צרפת כולה) ובכל מקום אפשר להשיג בה קאליסון (עוגיות שקדים בצורת מעוינים קטנים עם ציפוי סוכר ).
נא להמתין לטעינת התגובות
