טוסקנה לצלם המתחיל
עם ניסיון אפסי בצילום ובלי שום הכשרה מקצועית הצליח איש הכספים יוסי ריבק לקבל את ג'וב החלומות: במשך שבועות הוא הסתובב בטוסקנה ותיעד את הנופים, המסעדות והשווקים לטובת רב המכר של בת' אילון. איך? אולי זה קשור לכך שאשתו היא המוציאה לאור
אבל איש הפיננסים יוסי
אין פה חשיפה דרמטית של פרוטקציה או של שחיתות. רק סיפור מעורר קנאה על איש כספים מצליח, שהסתובב במשך שישה שבועות בכל רחבי החבל האיטלקי, התפלש בנוף, באנשים, בכבשים, בשווקים, בחופי ים, וצילם ואכל, וכן, גם שתה יין לא רע, וקיבל על כל זה החזר הוצאות ואש"ל.
חושבים שלצלם בטוסקנה זה רק כיף והנאות ותענוג צרוף ולא כרוכים בכך כל ייסורים וקושי? כדאי שתשאלו את ריבק, כי הוא יגיד שאין לכם מושג עד כמה אתם צודקים. שלא יהיה ספק, אף אחד לא פנה אל ריבק וביקש ממנו לצלם, כטובה, אלפי תמונות שיככבו בכותר עב-הכרס ושואב-המשאבים המיועד.
הוא כמעט שהתנדב למשימה כשהבינו בהוצאה שצלם מקצועי עם צוות וציוד יקבור את הספר לעד, מאחר שיהפוך את המשימה לבלתי אפשרית מבחינה תקציבית.
הרעיון כולו התחיל תחת שמש טוסקנית, בארוחת צהריים, בגינה של אילון עצמה, כשסביב שולחן האוכל מסובים בת' ועמוס בעלה, די-נור המוציאה לאור וריבק, בן זוגה. די-נור ואילון חברות כבר 30 שנה, עוד מהתקופה שהאחרונה היתה סוכנת ספרותית.
"בת' זרקה לאוויר שמתחשק לה לכתוב ספר", נזכר ריבק, "אבל לא נכנסה לפרטים. אני העליתי את הרעיון ליצור מדריך למסלולים לא מוכרים, מסעדות ללא תיירים ומתכונים טוסקניים אותנטיים. במשך שנתיים היא כתבה את
גיל חובב נבחר לתרגם (התרגום מופתי, אגב - ר"ר) ולערוך את המתכונים, והיה ברור לכולם שללא צילומים הכל ילך לאיבוד. הועלו מספר רעיונות לצלמים מפורסמים, אבל הספר לא יכול היה לעמוד בעלויות שהם ביקשו - סדר גודל של עשרות אלפי יורו.
אמרתי לדניאלה שאני קצת פנוי, ואולי אני אסע עם מפה ועם המסלולים והמקומות שלבת', ואצלם במשך שבוע-שבועיים, ואבחן גם את המקומות מקרוב, וכשאחזור היא תראה אם התוצאה מוצאת חן בעיניה".
-אתה מבין בצילום? במהירות? בצמצם? או שהסתובבת עם מצלמת פוקט ומוד אוטומטי ואלתרת?
"לגבי המוד האוטומטי, תצאי מתוך הנחה לפי גילי שכשאני התחלתי לצלם בכלל לא היתה פונקציה כזו במצלמה. הכל היה ידני. אני לא צלם טכני כל כך טוב, אבל אני צלם אינטואיטיבי לא רע. אני מצליח להסוות את עצמי ולא להפריע לאנשים. התחלתי עם מצלמה דיגיטלית פשוטה של ניקון, אבל די מהר רכשתי משהו טוב יותר עם עדשה מקצועית".
-אתה חושב שהיו לך גם יתרונות בתור צלם חובב?
"זה יהיה יומרני ואפילו לא מתורבת לענות על שאלה זו בחיוב. יש אנשים שהקדישו לתחום הזה את החיים שלהם, ולי אין יכולת לדעת אם הספר הבא שהייתי עושה היה יוצא טוב גם כן.
"מבחינה טכנית היה יתרון לכך שהייתי לבד, בלי צוות, ולכן לא תיאמתי צילומים אלא פשוט הגעתי. זה אפשר לי לסיים את הפרויקט בשלוש נסיעות של שבועיים כל אחת, שבמהלכן צילמתי אלפי תמונות, ובעוד מספר השלמות של כמה ימים. אני מניח שלצוות צילום זה היה לוקח כמה חודשים".
-לא קשה להסתובב ככה לבד במשך שבועות?
"אני אוהב את זה. באחת הפעמים כשעשינו השלמות, הסתובבתי עם דניאלה והיא ביקשה ממני לצלם איזה בית שעברנו לידו. עצרתי את הרכב בצד, הוצאתי את המצלמה, העמדתי אותה על חצובה וסידרתי את הזום, ואז היא אמרה 'נו, אתה יכול לצלם כבר?'.
"לא כיף להסתובב עם מישהו שמצלם. אם אני מגיע למקום לבד, והאור לא טוב, אז אני עולה על גבעה או על מצודה. אני אוהב את זה, אבל די מעיק להיות איתי".
כל הניסיונות לחפור ולמצוא משהו קצת מעיק או מעצבן בעבודה של צלם תיירות בטוסקנה העלו חרס. מה היה הכי קשה, אני שואלת את ריבק, והוא עונה:" שום דבר". ומה היה סתם קשה, אני מציקה." לפעמים היה קצת חם ורציתי ללכת להתקלח", הוא זורק עצם כחושה ולא מספקת. "כולם מקנאים בי ובאמת נורא נהניתי".
-ממה הכי?
"לגלות מקומות חדשים, וגם מהעשייה עצמה. פתאום אני מסתכל אחרת על אנשים שהולכים למתנ"ס ועושים מלאכת יד. אני מבין את המשמעות של יצירה. יש תענוג גדול בלצלם איטלקים כי הם מאוד מתמסרים למצלמה. הם לא חשדנים והם משתפים פעולה בקלות.
"הגעתי פעם למסעדה אחת בארוחת צהריים בשעת השיא כשהיא מפוצצת לחלוטין. בכניסה למסעדה היה קיר זכוכית שדרכו אפשר לראות את המטבח. מבחינתי זו חגיגה. הרמתי את המצלמה והשף קלט אותי ובתוך כל הבלגן התחיל לדגמן לי. הוציא חצילים, הראה לי נתחים של בשר ובכלל חייך והיה מבסוט".
מאחר שהספר נכתב במשך שנתיים על ידי כותבת אחת, ניצלו בהוצאה את נוכחותו של ריבק במקומות כדי לאמת את הפרטים שבכתב היד. ריבק מצא את עצמו גם על תקן תחקירן. "הייתי בטוסקנה עשרות פעמים לפני שהתחלתי לעבוד על הספר והפתיע אותי כמה מעט הכרתי ממנה", הוא מספר ומציין שכמעט לא נתקל בטעויות.
-היית עובר לגור בטוסקנה?
"הייתי מוכן לחיות שם חודשיים-שלושה. אחר כך הייתי צריך עיר גדולה. כל הישראלים נהנים מהיופי ומשמחת החיים שבהם מצטיינים האיטלקים. אמנות, שתייה ואוכל נפלא. הם מתעסקים שם בשטויות כמו 'היום הולכים לקנות עגבניות!'. זה חשוב? זה ממש לא חשוב, אבל זו הנאה גדולה".
-אתה כבר בשל לעשות הסבה מקצועית, לעזוב את קרנות ההשקעה ולהתמסר לצילום ולאומנות?
"אני ממש לא בטוח, ולא מפני שאני לא אוהב לצלם. צלם צריך לעבוד בשביל מישהו. היום אני חופשי. לא אוכל לקום מחר בבוקר ולשים על הדלת שלט'צלם', כי לך תדע אצל מי איאלץ לעבוד. פה יצא לי לעבוד עם זוגתי ובטוסקנה שאני מאוד אוהב. העבודה הזו היתה סוג של חופשה".
נא להמתין לטעינת התגובות
