דרכים צדדיות: טיול משפחתי לטוסקנה
ארבעה תיקי עלייה למטוס, שני צ'ימידנים ענקיים, זוג הורים, שני ילדים ופספוסה אחת בת שלושה חודשים. בתאל אפרתי הקיפה עם משפחתה את טוסקנה בשבעה ימים וחזרה מרוצה. שבוע איטליה
- ירח דבש איטלקי: תחת שמש טוסקנה
שבוע לפני כן נשכחה ילדה קטנה בנתב"ג על ידי משפחתה מרובת הילדים. לפני שיצאנו לדרך איחלו לנו בחרדה – קצת ברצינות וקצת בצחוק – שלנו זה לא יקרה. הציעו גם למספר את כל הכבודה כדי שלא נשכח אף אדם או חפץ מהרשימה שלעיל.
איך שהגענו לשער טרמינל היוצאים גילינו שהילד שכח את תיק הגב שלו באוטו של סבא. אבל מאז הגברנו כולנו עירנות, ואכן חזרנו בהרכב שלם – גם פרסונלי וגם פיזי (כן, זאת בניגוד לשמועות הרווחות ולניסיון העבר שלנו – לפיו למזוודות יש נטייה מעצבנת להיעלם דווקא בנמל התעופה של רומא).
כיוון שאזרנו אומץ – נפשי וכלכלי – והחלטנו על הנסיעה, כהרגלנו ברגע האחרון, חטפנו מה שהיה פנוי והשתדלנו לא להיתפס לקטנות. רק על עריסה בטיסה התעקשנו – התעקשות ששוב גילינו כמה היא כדאית.
ראינו הורים אחרים, טרוטי עיניים, שהעבירו את טיסת הלילה חזרה לארץ בהליכה עם תינוק מיילל מקצה לקצה של המטוס. בנוסף, ביקשנו לשדרג את כלי הרכב השכור לסטיישן. עוד החלטה שהתבררה כחיונית, לא מטעמי
במקור (כלומר שבוע וחצי לפני הנסיעה) חשבנו לטוס לאזור האגמים בצפון איטליה, המשופע באפשרויות לטיולי כוכב עם ילדים, כלומר לינה במקום אחד וטיולים יומיים בסביבה. אבל כיוון שהטיסות לשם היו מלאות, בחרנו בחבילה של טיסה, מלון במרכז טוסקנה וכלי רכב. הטיסה מהארץ הייתה לרומא, וכך גם החזרה, למרות המרחק הגיאוגרפי.
אז נחתנו ברומא בסביבות 22:00 בלילה, ומיד הערכנו את ההחלטה שקיבלה עבורנו סוכנת הנסיעות שסידרה לנו לילה ראשון במלון הילטון שדה התעופה. צעדה של 15 דקות עם כל הציוד במסדרונות רחבים, עם עצירת ביניים לצורך סיכום עם חברת ההשכרה שאת כלי הרכב ניקח רק למחרת בבוקר, הסתיימה במלון איכותי וידידותי מאד לילדים. אפילו עמדת צ'ק אין ססגונית מיוחדת לקטנטנים, שבה מקבל כל ילד ערכת מתנה, קידמה את פנינו.
למחרת בבוקר התמקמנו בסטיישן החביבה ויצאנו לטיול ממונע קצר ברומא. הצצנו על הוותיקן ועל הקולוסאום וירדנו לסיור רגלי קצר בבית הכנסת ובסביבתו. הסיור אף כלל גלידה איטלקית ראשונה וסיור בסמטאות הרובע היהודי והאיזור.
מרומא יצאנו צפונה לנסיעה של כמה שעות טובות בנוף משתנה ומעניין, עם כמה תחנות התרעננות כמובן, עד שהגענו אחר הצהריים למונטקטיני טרמה. זוהי עיירה מנומנמת משהו, משופעת מעיינות חמים, שמשום מה בשיא עונת הקיץ הייתה כמעט ריקה מתיירים.
עשרות בתי מלון יש בה, אבל רבים מהם שוממים, חלקם נטושים לחלוטין. אבל כל אלה לא הורידו כהוא זה מאדיבות הצוות בבית המלון מינרווה פאלאס בו שהינו ברחוב cavour. המראה החיצוני של המלון לא מן המשופרים אמנם, אבל היחס האישי ורמת הניקיון מכפרים על כך מהר מאד.
את יום המחרת הקדשנו ללימוד השטח, לסיורים רגליים באיזור ולהתאקלמות. אם אתם מגיעים לעיר אל תפספסו את הרכבל למונטקטיני אלטו. תחנת הרכבל נחבאת בקצה עיירת התיירות, ובאופן תמוה שום שלט לא מפנה אליה. הרכבל משמש ככלי תחבורה לכל דבר המחבר בין העיירות העילית והתחתית. הוא יוצא כמעט מדי שעה, ובמשך קרוב לחצי שעה הוא חוצה דרך ציורית קסומה.
הדרך הציורית הזו היא עוד כלום לעומת מה שתוכלו לראות בעיירה העילית עצמה. אפשר לטייל ארוכות בשבילים השקטים שלה, בין בתי האבן הישנים והמרשימים הצופים אל נופים עוצרי נשימה. בשעות הערב נסענו לבקר בעיר הסמוכה פיסטויה, שם טיילנו ברחובות העתיקים בכיכר הדואומו ובשוק העתיק הסמוך לדואומו.
את היום הבא הקדשנו לטיול בפירנצה. החנינו את הסטיישן בחניון ציבורי סמוך לשוק וטיילנו בכמה מאתרי התיירות הסטנדרטיים, כולל הדואומו עם כיפת הענק שבנה ברונלסקי, בית הטבילה הסמוך ודלתות שער גן עדן, פיאצה דלא רפובליקה, גשר הפונטה וקיו מעל נהר הארנו וחנויות הצורפות שעליו, ארמון פיטי, וכנסיית סאן לורנצו עם שוק הפישפשים הסמוך לה. במוזיאונים, כך מראש החלטנו, הילדים יבקרו כשיגדלו, אם ירצו.
כשיצאנו מפירנצה חיפשנו אתר לפיקניק. כיוונו את הג'י-פי-אס לגני בובלי, אבל משום מה הוא הוביל אותנו לאחת מפינות החמד היותר יפות שאליהן התוודענו בטיול. בטעות הגענו לכפר הציורי קווינטו, נשבינו בקסמיו והמשכנו לנסוע בכבישיו הצרים, עד שהתמדנו בעקבות השילוט לדרך הנוף שיוצאת ממנו וצופה על פירנצה. לאורך הדרך שורת מצפים, שהידוע בהם הוא פיאצלה ליאונרדו דה וינצ'י. בהמשך הדרך מצאנו קרחת יער עם "שולחנות קק"ל", אותה ניצלנו לפיקניק של טרום שקיעה.
ההחלטה לבקר בוונציה לא הייתה הגיונית, אבל לרגע לא התחרטנו עליה. הנסיעה נמשכה אמנם שעות ארוכות, אבל הילדים כל כך התרשמו מהמראות, שבהחלט היה שווה. את כלי הרכב החנינו באחד החניונים מחוץ לעיר ונסענו כמה תחנות באוטובוס. בוונציה עצמה קנינו כרטיס נסיעה יומי לכל אחד, ואכן לא חסכנו בשימוש בוופרטו, שאותו כינו הילדים סירה-בוס.
ההליכה ברחובות היותר הומים כמו הדרך מכיכר סאן מרקו לכיוון גשר הריאלטו התבררה ככמעט בלתי אפשרית עם עגלת תינוק וילדים צמודים. אך לשמחתנו מצאנו מספיק רחובות עמוסים פחות ומרשימים לא פחות, כמו למשל הרחובות הסמוכים לגטו היהודי.
אחר הצהריים שטנו לאי מוראנו (השיט ארוך ומספיק לצורך מנוחה / נמנום / בהייה בים), שהתגלה כריק כמעט מתיירים. על כן השיטוט בו היה נעים יותר, וסיפק חוויה שונה לגמרי מזו של ונציה הטובעת תחת עומס התיירים.
בעקבות ניסיון מר מלפני כמה שנים עם יתושי ונציה, הפעם הצטיידנו מבעוד מועד בתרסיס נגד יתושים. זה לא הועיל. בכלל. הם הופיעו פתאום בלהקה אדירה לקראת השקיעה, תוך כדי הנקה על ספסל רחוב צדדי בסמטאות מוראנו. שום תרסיס (טוב, לפחות לא זה הישראלי) לא הפחיד אותם. זה היה האות לחזור חזרה לקראת הנסיעה הארוכה והמתישה למלון. בדרך עצרנו גם לטיול קצרצר ברחובות העיר פדובה.
בנסיעות הארוכות מרומא ואליה ולוונציה וממנה השתמשנו בעיקר בכבישים המהירים, אבל ביתר הנסיעות (והן היו מן הסתם רבות מאד) השתדלנו ככל האפשר לנסוע בדרכים צדדיות וכך לעבור ביותר כפרים ועיירות. רוב הזמן זרמנו עם הדרך, עם הנופים ועם הסבלנות של הילדים.
לפי אותו עיקרון של נסיעה בדרכים כפריות ומעבר דרך מקומות פסטורליים, יצאנו ביום החמישי לטיול לכיוון פיזה. שם חנינו בחניון ציבורי בתשלום קרוב לקאמפו דיי מיראקולי (שדה הניסים), וצעדנו עם המוני תיירים לחזות בפלא המכונה מגדל פיזה.
מפיזה נסענו לכיוון עיר הנמל ליוורנו, עברנו אותה, והמשכנו דרומה לצ'צ'ינה מארה. שם שוכנת אחת האטרקציות המבוקשות ביותר לאורך חוף ליוורנו – אקווה איל פארקו, פארק מים מרובה בריכות ומגלשות. כיוון שהטיול שלנו ברובו לא כוון דווקא לילדים, פארק המים אמור היה לתת מענה למשבצת האטרקציה.
בסופו של דבר די התאכזבנו. הציפייה הייתה כל כך גדולה, אבל המים היו כל כך קפואים, וחלק גדול מהפארק מוצל וקריר כך שהתקשינו ליהנות מהמתקנים. כדי להפשיר קצת המשכנו מהפארק לחוף הים הסמוך. למים הקפואים הילדים אמנם לא העזו להיכנס, אבל החוף היפה והפראי היה שווה כל רגע של שהייה בו.
את היום השישי פתחנו בעוד אטרקציה ששבתה את לב הילדים. בכפר הציורי קולודי פועל פארק פינוקיו. בקולודי גדל קרלו לורנציני, מחבר "פינוקיו", ולזכרו הוקם הפארק המטופח והנגיש. לזכותו של המקום ייאמר שאין בו מתקנים יומרניים או מפוארים, אלא מוצעות בו הנאות קטנות שילדים מתענגים עליהן כמו סירות מתנגשות, תיאטרון בובות, קרוסלה, ביקור בחדר של סבא ג'פטו, היחלצות ממבוך ואף ארוך מקרטון המוצמד לכל ילד.
מקולודי נסענו לסן ג'ימיניאנו הזכורה בדרך כלל בזכות מגדליה המזדקרים וגם בזכות גלידת הזעפרן הנמכרת בגלידריות שלה. הילדים, אין מה לומר, התרשמו גם מזה וגם מזה וגם מהרחובות היורדים מהכיכר המרכזית, שם מוכרים את עוגת הפאן פורטה עם או בלי שוקולד. אבל יותר מכל הם יזכרו את גן השעשועים המיוחד שהתגלה שם בין הסמטאות. גם לאחר שעה שבילינו בו, נותרנו עם התעלומה מה בעצם אמורים לעשות בכל אחד מהמתקנים, שכמוהם לא ראינו בארץ.
אל סיינה הגענו ביום השביעי, האחרון, של הטיול. ביקרנו בה בדרך חזרה לשדה התעופה ברומא. באופן מפתיע מצאנו חניה בחניון קטן וחופשי קרוב למרכז העיר, ויצאנו לטיול רגלי של שעתיים -שלוש. ביקרנו בפיאצה איל קאמפו ובדואומו, אבל על 500 המדרגות המובילות לראשו של הטורה דל מאניה נאלצנו לוותר, לא חלילה כי אנחנו לא בכושר. פשוט היינו חייבים למהר לטיסה.
נא להמתין לטעינת התגובות
