העבודה היא חיינו: על הקשר בין מאמצים ותוצאות בעבודה פנימית
המאמר שלפניכם אינו מיועד בשום פנים ואופן למי שחושב שמאמץ בעבודה רוחנית הוא מיותר. המאמר הזה מיועד לאלה שמאמינים שאין משהו חשוב יותר מלהיות עצמנו, ומוכנים להתאמץ בשביל זה
ישנו רגע מופלא ומיוחד בחייו של תלמיד העבודה הפנימית. הרגע הזה מתרחש אחרי שנים רבות של עבודה מאומצת. המאמץ העצום לשמור על ריכוז, לא להרשות למחשבות מיותרות לעבור במיינד, לזכור את עצמי האמיתי, הופך להיות כמעט כל עולמו של התלמיד. כל שהוא רוצה הוא לשקוע לתוך מרחבי ההארה. להיכנע. להתמסר. להיות אחד עם הכל. אבל הוא כבר אינו יודע איך. המאמץ הפך לדרך החיים שלו.
התלמיד כבר אינו מזוהה עם האגו. הוא יודע בוודאות שהוא אינו המחשבות שלו, או הרגשות או המעשים. הוא כבר יודע שהוא העצמי האמיתי שלו. אך הוא אינו מצליח להיכנע. להירגע, להתמסר לתוך האמת הזו. והמאמץ העצום הזה שהוא עושה כל כך הרבה שנים הופך אותו לנוקשה מדי. למתוח מדי.
ואז, אם הוא עומד בפני מורה אמיתי, מורה שבאמת מזהה אותו ואת ההתפתחות שלו, מורה שרואה בדיוק לאן תלמידו הגיע וגם רואה בדיוק את מה התלמיד מפספס, אז, ורק אז, אומר לו המורה את המילים היקרות מפז: אתה כבר הינך ההארה עצמה. אינך צריך לעבוד בשביל הארה. רק תכיר בכך שאתה כבר הארה. ואם התלמיד מוכן, המילים הללו זורמות לתוך הווייתו, משקות אותו, מזינות אותו ומרוות אותו. והוא שומע את המילים ומתמוסס לתוכן. ואז הוא יודע. באמת יודע, שמעולם הוא לא היה צריך לעבור את כל המסע הזה כדי להתעורר לתוך מצב ההארה. הוא יודע שבאופן מסוים הוא תמיד היה מואר. הוא יודע שבאופן מסוים כולם תמיד מוארים.
אבל משהו נוסף קרה. באותו מפגש עמוק ומהותי נכח תלמיד נוסף. התלמיד השני זה מקרוב בא. מזה מספר שנים שהוא עושה שופינג רוחני בין מורים שונים. מבלה קצת עם זה וקצת עם זה. עושה ריטריט של מדיטציה כאן וריטריט אחר שם. מעולם לא התמיד בדרך כלשהי. מעולם לא הבין לעומקם את הדברים. אבל הוא נכח באותה פגישה מיוחדת בין המורה לתלמידו וגם הוא שמע את המילים. וכיוון שגם הוא עשה מדיטציה של כמה שעות באותו יום, גם הוא קצת התאמץ, המילים הללו שהמורה כיוון אל התלמיד הוותיק נשמעו כמו מנגינה יפה באוזניו של התלמיד החדש והוא החליט לאמץ אותן אל ליבו. "כמה נפלא", חשב לעצמו. "אני כבר ההארה. אינני צריך לעבוד יותר לשם כך. אני כבר מואר". ולרגע, באמת, כאילו נפתחו שערי שמים עבורו, ולרגע הוא באמת הרגיש שהוא אחד עם הכל. וההרגשה הייתה נפלאה. והוא מייד הלך
והוא גם מייד הפך למורה. מואר. חדש ורענן כזה. שמספר לכולם שהם כבר מוארים. שכולם מוארים. שכולם תמיד היו מוארים. ומייד התאספו סביבו המוני תלמידים. כולם יושבים סביב ומחייכים. אף אחד לא עושה מדיטציה. אף אחד לא מתאמץ. לשם מה? מוזיקה הודית עדכנית מתנגנת לה ברקע וכולם מספרים לכולם שהכול בסדר.
אם אתם מאלה שקונים את הבולשיט הרוחני החביב הזה, שיערב לכם. אני רוצה להבטיח לכם: האגו של אף אחד לא התמוסס מהקשבה למילים היפות הללו. אם אתם רוצים להתעורר, תעבדו. תעבדו קשה. ואולי יום אחד, כפרי של המאמץ שלכם לזכור מי אתם באמת, תוכלו גם אתם להכיר בכך שאין באמת צורך בעבודה כדי למוסס את האגו. כי האמת הזו, שאנחנו כבר מוארים, היא אכן האמת האבסולוטית, אבל היא אבסולוטית רק בנקודה מסוימת על הדרך ולא בשום נקודה אחרת.
לכן המאמר שלפניכם אינו מיועד בשום פנים ואופן למי שחושב שמאמץ בעבודה רוחנית הוא מיותר. המאמר הזה מיועד לאלה שמאמינים שאין משהו חשוב יותר מלהיות עצמנו ומוכנים להתאמץ בשביל זה. השאלה שאני רוצה להעלות כאן, במאמר הזה, נוגעת לסוג המאמץ. כלומר, נושאו של המאמר שלפניכם הוא הקשר בין מאמצים ותוצאות בעבודה פנימית.
וכאן, בזיהוי של המאמץ הנכון, רובנו טועים. אנחנו טועים כיוון שאנחנו מבלבלים בין סוג המאמץ הנדרש לעבודה בעולם החומר וסוג המאמץ הנדרש לעבודה פנימית. אנו טועים כיוון שאף אחד מעולם לא עשה עבורנו את האבחנה הזו. כיוון שרוב רובו של העולם פשוט אינו מכיר אותה.
פעם השתתפתי בסדנת גשטאלט. אחד המשתתפים עבד על נושא כלשהו. הוא היה מיואש, כך נדמה לי, מהקושי שלו לדבר על נושאים רגשיים עם בנות הזוג שלו. דבר שגרם, כך הוא הבין, לקריסת רוב מערכות היחסים שלו. המנחה רצתה להביא את הבחור לקחת אחריות על עצמו. להפסיק להאשים את ילדותו ואת הוריו ופשוט להתחיל לדבר. הבחור הבטיח לנסות. ואז המנחה, באקט מתודי, ביקשה ממנו לנסות להרים את המאפרה שהייתה מונחת לידו. הוא הרים אותה מייד. אבל המנחה התעקשה. היא אמרה לו: "לא ביקשתי ממך להרים את המאפרה, ביקשתי ממך רק לנסות להרים אותה". הבחור הביא את ידו קרוב למאפרה, העווה את פניו במאמץ גדול ולאחר מספר שניות הרים את המאפרה.
אבל המנחה המשיכה להתעקש. "לא ביקשתי שתרים את המאפרה. ביקשתי רק שתנסה להרים אותה". הבחור הבין. הוא הביא את ידיו קרוב למאפרה, עשה פרצוף של מתאמץ להרים אותה, אבל השאיר אותה על הקרקע. "בדיוק כך", אמרה לו המנחה. "כשאתה מנסה או משתדל לעשות משהו, רק מנסה ומשתדל, שום דבר לא באמת קורה. זה או שאתה מרים את המאפרה או שאינך מרים אותה. אלה שתי האופציות היחידות העומדות לרשותך. או שאתה פותח את הפה ומשתף את בת הזוג שלך ברגשות שלך, או שלא. אלה שתי האופציות". הבחור קלט את המסר.
גם אני, כשההזדמנות מתאימה, מבקש ממטופלים לנסות ולהרים מאפרות. מספר שנים אחר כך השתתפתי בקבוצה רבת שנים של עבודה פנימית. כשאחד המשתתפים היה מבטא קושי בהגעה להישגים בתרגיל מסוים המנחה היה אומר לו "פשוט תנסה. כל מה שאתה צריך לעשות זה לנסות. איננו מבקשים ממך הישגים. רק לנסות".
היה ברור לי שהמילים הללו "פשוט תנסה" היו המילים הנכונות ביותר להיאמר. אבל התפלאתי. לא הבנתי מדוע פעם "לנסות" היא כמעט מילה גסה ופעם "לנסות" היא פשוט מילה נפלאה ומשחררת.
לקח לי די הרבה שנים להבין. והיום אני רוצה לשתף אתכם.
ההבדל נעוץ בסוג העבודה שאנחנו עושים ואם היא מכוונת לתוצאות בעולם הגשמי או לתוצאות בעולם הרוח. גורדייף כינה את התהליך המתרחש כדי להשיג תוצאה בעולם הגשמי "אוקטאבה יורדת", קרי אוקטאבה של יצירה. את התהליך המתרחש כדי להשיג תוצאה רוחנית הוא כינה "אוקטאבה עולה" קרי אוקטאבה התפתחותית.
רובנו לא למדנו להבחין בין אוקטאבות עולות ויורדות. לא למדנו שנדרש מאיתנו סוג אחד של מאמץ כאשר אנחנו רוצים לבנות שולחן, לפתח שרירים, להשיג תוצאה טובה יותר בריצה, להקים חברה שתסחור בבורסה, וסוג אחר של מאמץ כאשר אנחנו מנסים לחוש את הגוף שלנו או את הנשימה שלנו במדיטציה, לצפות במחשבות שלנו, לא להביע רגשות שליליים, או לזכור את עצמנו.
בעולם החומר המאמץ שלנו נמדד בתוצאות. שחיין אולימפי אינו יכול להתנחם בעובדה שהוא התאמץ מאוד, אם לא זכה באף מדליה. ואם נגר ישב בנגריה שלו כל היום בדיכאון ולא עשה דבר, השולחן שרצה להכין פשוט לא יהיה מוכן. עולם החומר בנוי כך שניתן לנו פידבק מיידי על המעשים שלנו. אם אנחנו בכיוון הנכון אנחנו מייד מקבלים לכך אישור בצורת תוצאה. אם אנחנו בכיוון לא נכון, גם לכך יהיה פידבק במציאות החומרית שלנו.
וזה הרי נפלא. או שאנחנו עובדים בכיוון הנכון או שלא. אין אופציות אחרות. וטוב שכך הם פני הדברים. בלתי מסובכים. פשוטים. אם אדם מוכן להתבונן בתוצאות של המעשים שלו, הוא מייד יוכל לדעת אם הוא בכיוון הנכון או לא.
בעבודה פנימית הסיפור הוא שונה. באוקטאבות עולות של התפתחות, אנחנו איננו אחראיים על התוצאות. ממש לא. למעשים שלנו אין תוצאות מיידיות הקשורות ישירות לפעולה שלנו. הפידבק אינו מיידי.
מדוע? כיוון שהפירות של עבודה רוחנית אינם התוצאות של העבודה שלנו אלא של חסד מגבוה. כן, זה מוזר, אבל זו האמת. בכל פעם שאנחנו חווים התרחבות של התודעה שלנו, פתיחה של הלב, התעוררות לטבענו האמיתי, התמוססות של חלקי אגו או חיבור עם הקוסמוס, בכל פעם שאנו חווים חוויה רוחנית משמעותית, אין זה קורה כתוצאה ישירה של המאמצים שלנו, אלא כתוצאה מכך שהחסד מעניק לנו מתנה. כן, מישהו או משהו מגבוה רוצה להעניק לנו מתנה כאות הוקרה ועידוד על העבודה שאנו עושים.
אבל את המתנות הללו החסד אינו נותן לנו באופן מדוד ומדויק. החסד מעניק לנו את המתנות הללו לפי שיקולים אחרים לגמרי שלרוב רק הוא או היא מבינים לגמרי. כלומר, לחסד ישנה תוכנית עבורנו. והחסד יודע בדיוק מתי נכון לתת לנו מתנה ומתי לא. הוא יודע מתי המתנה שנקבל תעודד את עבודתנו ואת המאמצים שלנו בכיוון הנכון ומתי המתנה עלולה לנפח לנו את האגו. האינטליגנציה של החסד חכמה מאיתנו פי כמה וכמה, וצודקת מאיתנו פי כמה וכמה. הצדק שהחסד מבטא הוא אבסולוטי במובן הכי קיצוני של המילה. אבל גם הכי מסתורי.
כדאי, אם כן, שהעובדות יובהרו מייד. החוקים שהאגו מבין אינם נוגעים כלל בעולם הרוח. אם הוא מבין משהו, זה אולי, רק אולי, בעולם התוצאות הגשמי. גם שם זה לא לגמרי בטוח. אבל בעולם הרוח הוא ממש אינו מבין דבר.
כאן עלולים לקפוץ שוב כל אלה שרוצים אינסטנט הארה. אם בין כה המתנות והתוצאות אינן קשורים למאמצים, מדוע שבכלל נתאמץ? הרי בין כה החסד יעיר אותנו או לא, לפי רצונו הוא. לנו הרי אין כל יד ורגל בעניין.
זהו שלא. תוצאות ומתנות אכן נקבעים על ידי החסד, אבל החסד מוכן ללמד אותנו ולעבוד איתנו רק אם אנחנו באמת רציניים בעבודה שלנו.
אז מה אני רוצה להציע? אני רוצה להציע את הדבר הבא: אם אתם רציניים בעבודה הפנימית שלכם בוודאי לקחתם על עצמכם תרגול כזה או אחר. אולי לקחתם על עצמכם לשבת ולעשות מדיטציה פעמיים ביום. אולי לקחתם על עצמכם, בעת המדיטציה, לצפות בנשימה שלכם. אולי בגוף. אולי במחשבות. אולי לקחתם על עצמכם את המשימה לזכור את עצמכם. אולי לקחתם על עצמכם את המשימה להתבונן בדפוס התנהגות שלכם. אולי אתם מתרגלים ריקוד או תפילה. אינני יודע. אין זה משנה כרגע. משנה שאתם בחרתם לעצמכם תרגול כיוון שמשהו בתוככם חש שזהו התרגול הנכון עבורכם.
עכשיו המשימה שלכם היא פשוט להמשיך עם התרגול. זהו. זה הכל. להמשיך ולעשות את התרגול הזה כל עוד הוא נכון ומשרת אתכם. ולעזוב את התוצאות לנפשם. כלומר, לתת לתוצאות להגיע בעת שהחסד יבחר בכך.
זה קצת מוזר להתאמץ מבלי לחכות לתוצאות. זה קצת מוזר להתאמץ בלי לחשוב שאנחנו יכולים לשלוט בתוצאות. אבל זה בדיוק העניין. איננו שולטים בתוצאות. אנחנו כן שולטים, לפחות במידה מסוימת, בבחירה שלנו לתרגל. זה כן בידיים שלנו.
אני מתרגל לעתים ריקודים מקודשים. אני מתבקש לחזור על תנועה מסובכת שוב ושוב. אינני מצליח לבצע אותה. אני אבוד. נראה לי שלעולם לא אצליח. אבל אני כבר יודע. אני פשוט צריך להמשיך ולנסות. מבלי בכלל לצפות לתוצאה כלשהי. הבדיקה אם אני מצליח או לא מיותרת לחלוטין. מזיקה. כאן "רק לנסות" היא ממש לא מילה גסה. כאן זו המילה הראויה ביותר. ואז מגיע רגע מופלא. והחסד באמת עושה עימי חסד, ופתאום הרגליים והידיים והראש והרגשות והמחשבות, כולם מסתדרים להם ביחד, במין הרמוניה מופלאה. והיקום מרגיש מקום כל כך יפה לחיות בו. כל כך צודק והרמוני ומתואם. וכמה דקות אחר כך הכל שוב מתבלבל. אבל אני ממשיך לנסות. מוותר שוב ושוב על הצורך בתוצאות.
נא להמתין לטעינת התגובות
