ראשי » סגנון ופנאי » אוכל

אמא יש עוד אחת: מאמא סוהם

האוכל העיראקי הביתי של "מאמא סוהם" הוא פשוט אוכל של אמא (חוץ מזה שמשלמים עליו). אין כאן תפריט ולא קשקשת מיותרת: לא משנה מתי תבואו, תמיד יהיה שם קובה

  "כשהוא יבוא בערב מהעבודה, תשתדלי מאוד לא להתנפל עליו מיד עם מטלות הבית והילדים. תני לו את הזמן שלו להירגע, תגישי לו ארוחה חמה שאת בישלת, תשתדלי שזה יהיה אוכל שהוא אוהב, תדאגי שהילדים לא יפריעו לו. ככה הוא תמיד ירצה לחזור הביתה".

במילים האלו, שאני זוכרת במדויק, הדריכה אותי אמה של חברתי לפני שנים רבות, כיצד אישה צריכה לנהוג כשהוא בא הביתה. למעשה כוונו דבריה אל בתה, שבעלה לא היה מאלה הששים לשוב הביתה, והיא חששה שאם תאמר אותן ישירות לבתה, תתעצבן עליה זו ותרים קול צעקה. כדרכן של אמהות פולניות נאמרו הדברים מסביב, בתקווה שמי שצריך לשמוע, ישמע.

בסיום נאום ההדרכה שמה על עצמה סינר, האיצה בי ובבתה לשבת אל השולחן ששעוונית פרחונית כיסתה אותו, שמה צלחת לפני כל אחת מאיתנו, והחלה למלא אותה במיטב המאכלים שאי אפשר לא לאהוב.

זה היה באמצע הקיץ, על מזגן במטבח לא היה מה לדבר, ואנחנו ישבנו שתינו, בלחות של 90 אחוז, ותקענו מרק עוף עם אטריות, כבד קצוץ, צלי עוף עם תפוחי אדמה וצימעס.

מאז אכלתי במסעדות רבות שמגישות אוכל יהודי, חלקן מעולות, אבל אף אחת לא התקרבה אפילו לאיכויות הבישול שלה. בעלה, דרך אגב, אהב מאוד לחזור הביתה אל האוכל של אשתו. אהב כל כך את האוכל, עד שמת מהתקף לב.

הבת שלה עדיין מגיעה עם ילדיה לפחות פעם בשבוע לאכול את "האוכל של אמא". מרק העוף תמיד מתובל במריבות, הגפילטעפיש תמיד מוגש בפרצוף חמוץ. איזו אמא פולנייה תהיה מרוצה מכך שבתה גרושה?

יש מאכלים שתמיד מעלים געגועים. צובטים את הלב, גם מפני שברור שהם זמניים. ברגע שדור האמהות ילך לעולמו, גם הם ייעלמו. יותר מדי עבודה לדור הבנות העסוקות. הילדים שלי ושל חברותיי כבר לא זכו ל"אוכל של אמא".

בניגוד לאמהות שלנו, אנחנו חיפשנו גיוון, פיוז'ן, בכל יום משהו אחר. להפתיע. לרגש. מגיל צעיר ביותר חשפנו אותם לארוחות במסעדות, בארץ ובעולם, לסגנונות בישול שונים, לטרנדים שמחזיקים מעמד כמה חודשים ומיד מתחלפים.

הזהות שלנו כאמהות אינה קשורה לבישולינו. ילדינו יתגעגעו להרבה דברים

מילדותם, אבל לא לריחות התבשילים שעולים ממטבחה של אמא עם סינר, כשהם שבים מבית הספר.

אולי משום כך אני אוהבת כל כך את אותן מסעדות קטנות ונחבאות אל הכלים, ברחובות צדדיים בערים הומיות, שמגישות מה שנקרא "אוכל ביתי", שהוא אותו אוכל של אמא, רק שמשלמים עליו.

בדרך כלל מאחורי הסירים הגדולים של המסעדות הללו אכן עומדת אמא. המבחר לא גדול, רק מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב. קהל הלקוחות קבוע, בעל הבית, שהוא אחד הבנים של הבשלנית, יודע בדיוק מה כל אחד אוהב. לכאן באים לאכול, לא לבלות.

כזו בדיוק היא המסעדה הקטנה "מאמא סוהם" ברחוב סלור בפתח תקווה, בסמוך לשוק של העיר. חדר לא גדול, ארבעה-חמישה שולחנות, מי שמגיע מצטרף אל זה שכבר יושב, ומיד מונחת לידו צלחת עם חמוצים מעשה בית, פיתות, צלחת טחינה, ובאותה נשימה נשמעת השאלה: "מה לתת לכם היום?".

איש מהלקוחות אינו שואל מה יש, לא מבקש תפריט. מה שהיה אתמול, זה מה שיש היום ומה שיהיה גם מחר. אני, החדשה, מבקשת לראות מה יש בסירים. אז יש קובה סלק, קובה במיה, ממולאים, קציצות עם אפונה, גולש עם שעועית ואורז לבן ואדום. זהו. מה צריך יותר?

מתחילים בקובה סלק, שזה קובה ששוכב בתוך מרק סלק חמוץ-מתוק, ומאמא סוהם עושה אותו הכי טוב שאפשר. שפתיים יישקו. רוב הגברים סביבי מסתפקים במנה הזו. אני מבקשת גם מנה של קובה במיה.

אם כבר נסעתי עד פתח תקווה. יבורכו הידיים שהכינו את הקובה הזה. לידי אוכלים מנה של קציצות עם אפונה, מוסיפים את האורז לרוטב הסמיך, מזמזמים שיר תודה, ושבים לנעוץ את המזלג בעונג ההוא.

החשבון לשניים, שהתפרעו בלי בושה הוא כ-100 שקל, כולל שתייה. עוד סיבה מצוינת לנסוע עד פתח תקווה, לאכול את המאכלים העיראקיים של מאמא סוהם, או לבקש שימלאו בשבילכם כלים לקחת הביתה.

"מאמא סוהם", מאכלים עיראקיים. סלור 7, פתח תקווה. טל': 03-9315666, 050-9342828

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...