ארוחת שכר: מסעדת גשן
כשמושיבים אותך בכניסה לשירותים, מול פח אשפה, וליד תינוקות שצווחים בצרפתית, לא פלא שגם האוכל דומה לזה שמגישים בצ'רטר לפריס אזהרה חמורה לטסים במסעדת גשן
ומה, אתם שואלים בוודאי, היא אותה אקסיומת זהב? ובכן, די פשוט: אתה לא מושיב לקוח לאכול ארוחת ערב מול פח אשפה. עד כדי כך אלמנטארי, עד כדי כך פשוט, עד כדי כך בלתי ניתן להפרכה, עד כדי כך נשגב מבינתם של אנשי מסעדת גשן, שמושיבים - בלי שום בעיות-אורחים ליד שולחן שנמצא ממש ליד הכניסה לשירותים, ושממנו נשקף נוף מרהיב, לא רק של פח האשפה של המסעדה, אלא גם של המגב והסמרטוט בהם משתמשים כדי לנקות אותה.
ולזה אין הצדקה. אפילו אם המסעדה מלאה עד אפס מקום (והיא לא הייתה), אפילו אם המסעדה צפופה עד שאי אפשר להכניס סיכה (ואפשר היה), אתה לא מושיב אנשים לאכול מול פח אשפה. פשוט לא. כשישבנו והתבוננו בהשתאות בקומפוזיציה (איך נקרא לה? "ערגת חירייה"?), פנתה אלינו מלצרית חביבה ושאלה אם אנחנו רוצים להזמין לשתות. האמת, ענינו, אנחנו עוד לא לגמרי בטוחים שאנחנו רוצים לבלות ערב שלם בבהייה בפח אשפה.
ואז, בחן, היא עשתה מה שמלצריות טובות עושות, ואחרי זמן קצר נמצא לנו שולחן אחר. חשבנו שהיא עושה לנו טובה. איזו טעות. היא רק האריכה את ייסורינו. כי מסעדת גשן, מסעדת הבשרים הכשרה ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, היא מסעדה שקל מאד לתאר: היא בדיוק כמו טיסת צ'רטר לפאריס, רק עם אוכל קצת פחות טוב.
וכרגיל בטיסות צ'רטר לפאריס, התינוק הצווח יושב בדיוק בשורה שלך. למען האמת, לא רק שלך: יש בגשן מספיק תינוקות צווחים לכולם - מה שמאפשר לך ליהנות גם משאר חוויות שבדרך כלל שמורות רק למי שכבר טרחו ועברו בדיוטי פרי: האמהות שמסתובבות במעברים ומנענעות על הידיים ילדים מתייפחים, והנטייה הזו של אורחינו מפריס (רוב הסועדים בערב בו ביקרנו במסעדה היו דוברי צרפתית) להעמיד פנים שהם לא יודעים עברית כשפונים אליהם.
במטוסים זה בדרך כלל קורה כשהדיילת מבקשת מהם לשבת לנחיתה. בגשן זה סתם מכוחו של הרגל. וכך, המלצרית (נקודת אור נדירה) מנסה לפנות בנימוס ללקוחה שמעמידה פנים שהיא לא מבינה מה מדברים אליה תוך שהיא מפטפטת בעברית שוטפת עם בעלה. מקסים.
אבל הדמיון מסתיים, כמו שאמרנו, כשמגיע האוכל. אם היו מגישים אוכל כזה במטוסים, אנשים היו חוזרים לרכב על גמלים. ההתחלה דווקא הייתה בסדר: מנת הברזאולה שייטל היתה סבירה. זו לא הייתה מנה טעימה במיוחד, מקורית במיוחד או כזו שחורגת ממה שקונים במעדניות, אבל היא בהחלט הייתה מנה מהסוג שאתה גומר מהצלחת בלי בעיות.
ואז, שוב, חזרה ההשוואה הבלתי נמנעת לצ'רטרים: מנה שנקראה 'טריו כבד קצוץ', שכללה שלוש פנכות קצוצות, שמראן וטעמן היה לא סתם כשל אוכל של טיסות שכר, אלא כשל אוכל שמעלים למטוס אחרי איחור של 16 שעות באנטליה ממה שנשאר מהבופה. ולמה דווקא זה מה שנשאר? טעימה אחת מכל פנכה ולא יהיו יותר שאלות.
אחר כך הגיעו המנות שבהן משתבחת המסעדה: מנות הבשר. ישנם כמה סוגי נתחים, וכל אחד מהם ניתן להזמין במשקלים שנעים, פחות או יותר, בין 200 גרם לקילו. רעיון נחמד. הזמנו אנטרקוט ואסאדו עגל חלב. המטבח - מסיבות שעכשיו ברורות לי יותר - לא צולה את הבשר לגמרי, אלא מוציא אותו עשוי למחצה על פלטה לוהטת שעליה הוא אמור להמשיך ולהיצלות.
הפלטה מונחת על בסיס שתחתיו שישה נרות, ובשוליו גם קצת שאריות מהאורז האדום של הסועדים הקודמים.
האסאדו ממול היה בדיוק מה שחילוניים חושבים (ולא בצדק-אני מדגיש-לא בצדק) על אוכל של דתיים: קשה, יבש, סיבי, מייגע, מייסר, ובכלל, מסוג המאכלים שגורמים לצום תשעה באב להיראות כמו האופציה הנהנתנית. ליד הבשרים הוגשו תוספות: שני מיני אורז, אחד תפל והשני חסר טעם, ותפוחי אדמה מעולים: פריכים בחוץ רכים בפנים, פשוט מצוינים.
אם היינו מסתפקים בתפוחי האדמה, היינו יוצאים כשאנחנו שורקים את המרסייז. ככה, יצאנו מהמסעדה לנוכח מה שאני פירשתי כמבטי רחמים של הצרפתים:'מסכנים הישראלים', היה נדמה לי שאני שומע את המחשבה שחולפת במוחם,'אנחנו צריכים לאכול את האוכל הזה רק באוגוסט, אבל אתם, אחים שלנו, תקועים איתו בעוונותיכם כל השנה'.
גשן , נחלת בנימין 37, תל אביב טל ': 03-5600766
ברזואלה שייטל: 42 שקל
טריו כבד קצוץ: 38 שקל
אנטרקוט 400 גרם: 130 שקל
אסאדו עגל חלב: 98 שקל
פרייה גדול: 18 שקל
טיפ: 40 שקל
סה"כ 366 שקל
נא להמתין לטעינת התגובות
