באיזו מידה אנחנו ראויים לקבל כאן בעולם את מה שאנחנו מבקשים?
בהתחלה ילד מבקש אהבה. אחר כך הוא דורש אותה בקול. בסוף הוא מוותר לגמרי ומגיע למסקנה שהוא לא ראוי לה. כך יצרנו תרבות של מבוגרים פגועים. שי אור, חלק שני
החוויה של אותה ילדה שהוריה מתעלמים מבקשתה והיא אינה מקבלת טילון לא רק מדמה במדויק את מה שעבר כל אחד מאיתנו כילד עם הוריו, אלא זוהי התנסות כואבת שמעצבת את כל תפיסת עולמנו. היא קובעת מהו העולם הזה בשבילנו ובאיזו מידה אנחנו ראויים לקבל כאן בעולם את מה שאנחנו מבקשים. נחזור שוב לאותה חוויה מעצבת, באמצעותה אני מבקש גם להבהיר מדוע הכרחי לילדנו שבמצבי קושי נהיה לגמרי איתם, בצד שלהם ואף פעם לא מולם.
יש שלושה שלבים בשיחה בין ילדים להוריהם. בשלב הראשון, שלב הבקשה, הילדה מאמינה (רמת ההוויה) שכל מה שתבקש היא תקבל, וברמת החוויה זה מה שהיא חווה עם הוריה. אבל אם קורה לה מה שקרה לכולנו כילדים, אחרי לא מעט פעמים שהאוטו גלידה עבר והוריה לא נענו לבקשתה, היא עוברת לשלב הדרישה. כאן ברמת ההוויה כבר עולה שאלה: "האם באמת יש לי אפשרות לקבל כאן בעולם את מה שאני מבקשת?".
ברמת החוויה מופנית השאלה הזאת החוצה לאמא ואבא וכשמגיע האוטו גלידה הילדה כבר לא סתם מחכה בחביבות. היא עדיין תמימה ועדיין בוטחת בהוריה שרוצים להיענות לשבע בקשות העומק שלה אבל חייבת "לנקוט באמצעים" כדי לעורר אותם שייראו מה היא מבקשת. אולי היא עומדת ומחכה שעות לפני שמגיע האוטו גלידה, אולי היא מפסיקה לאכול כל דבר שהוא לא גלידה, אולי היא עומדת וצורחת בקולי קולות בזמן שאמא ואבא מפטפטים עם המוכר, משתמשת בכל אמצעי שנדמה לה אפקטיבי בכדי להפר את הזרימה הנינוחה והנורמלית של המשפחה בשביל שהוריה יתעוררו, ויעצרו. בשלב הדרישה עדיין ברור לה לגמרי שברגע שהם יעצרו, הם מייד יראו מה היא מבקשת ויגידו "אוי סליחה מתוקה שלי, לא שמתי לב, הייתי קצת שקוע בדברים אחרים, בטח, בטח, את רוצה טילון, ברור שאני אקנה לך, הנה קחי...".
בשלב זה עדיין לא התחוללה הנטישה הגורלית. זה קורה בשלב
נחזור לאותה ילדה מתוקה שאיתה התחלנו. באותו יום אנחנו פוגשים אותה אחרי המון נסיונות דרישה שנכשלו. מנקודת מבטה של הילדה אמא ואבא לא נעצרו ולא הקשיבו כבר המון פעמים. היא קפצה קפיצת ראש לתוך בריכה ריקה, היא היתה תמימה ובוטחת, מאמינה בתוכה שאולי בכל זאת יש בעולם הזה טילון בעבורה אך מבחוץ לא היתה שום היענות. כדי לשרוד. כדי לא למות, היא מוותרת.
כי בפעם הזאת - כמו פרשי האויב צמאי הדם שמגיחים מעבר לקו האופק - מתקדמת לעברה מחשבה חדשה: "אולי גם בפעם הבאה יקרה אותו דבר". מאחורי הפרשים יש עוד משהו. עדיין לא רואים אבל ניתן כבר לחוש את הרטט. אחרי המחשבה שאולי בפעם הבאה יקרה אותו דבר - כמו אותם תותחי ענק שמתנהלים בפעימות קצובות וחורצים את גורל הקרב לרעתנו, מתקדמת בבטחה לעברנו המחשבה -
"הם לא אוהבים אותי. הם יודעים מה אני מבקשת. הם כל יכולים. הם יכולים לתת לי את זה. הם בוחרים שלא לתת. כלומר הם לא אוהבים אותי".
כאן מתגייסת התודעה כולה - כמו סופרמן שמסובב את כדור הארץ בכיוון ההפוך - כדי לשנות את ההיסטוריה. כדי למנוע את המפגש הממית עם האויב.
התנהלות הילדה מכאן והלאה נועדה לשרוד בתנאים הקיימים עם אמא ואבא שלה כמות שהם. ההתנהלות המחשבתית ובהמשך גם ההתנהגותית מכאן והלאה מתפצלת לשניים.
ברמת החוויה יש תודעה בוגרת שרושמת לעצמה שוב ושוב ש"הכל בסדר" יש לי את מה שאני מבקשת לעצמי ואני יכולה להיאבק על מה שחסר.
ברמת ההוויה יש תודעה ילדית שבה נחתם והודחק עמוק בפנים הוויתור. שם, לבד ליד האוטו גלידה, נחרתה אמונה מפעילה שמאפשרת לילדה לשרוד מכאן והלאה בבית היחיד שיש לה - אני לא ראויה לטילון. אין טילון בשבילי בעולם הזה.
הנטישה ליד האוטו גלידה מתבצעת יום יום במיליוני משפחות רגילות לגמרי. ההורים שאחראיים לה אינם הורים אכזריים או כאלה שלא אכפת להם מילדיהם. אין לזה שום קשר לאכפתיות או לאכזריות. הסיבה העמוקה לנטישה הזאת היא תפיסת עולם שונה. מה שילדים עדיין לגמרי מרגישים שהכרחי לקיומם, הורים מאמינים שהוא מותרות.
כבר אלפי שנים התרבות שלנו מתעלמת בשיטתיות מהצרכים הבסיסיים של האדם. שבע הבקשות - תחושת בית, הנאה, יחודיות, קירבה, חופש ביטוי, חופש מחשבה וחופש הוויה נתפסות במקרה הטוב כמותרות שאפשר לכמוה אליהן או להיאבק עליהן ובמקרה הפחות טוב כאל צרכים שליליים ומסוכנים.
וכך הורים בצורה טבעית ולגמרי נורמטיבית מתעלמים או מדכאים את אותן בקשות אצל ילדיהם.
הילדים לעומת זאת לא רק זוכרים למה הם ראויים, הם גם מגיעים נקיים מכל תבניות המחשבה המצמצמות שהוריהם אימצו ולכן מבקשים שוב ושוב את מה שמבחינתם שייך להם ומצפים שהוריהם יענו.
רק לאחרונה מסתמן שינוי בשיח החירשים הזה בין הורים לילדים. גם היום ברוב המשפחות מחזיקים הורים בתפיסה שונה לגמרי מילדיהם לגבי מי אנחנו ומה צרכינו הבסיסיים כאן בעולם. זה דומה לשיחה הקשה בין סוס פרא שמשוכנע שבלי המרחב הפתוח וחופש התנועה אין טעם לחייו, לבין מאלף הסוסים שמבחינתו תפקידם של סוסים הוא לשאת אנשים ולנצח בתחרויות על מסלולים מסומנים.
כל ילד שנשאר לבד ליד האוטו גלידה גדל להיות אדם מבוגר שוויתר על אותה בקשה מתוך שבע הבקשות שאליה היו הוריו אטומים, וגם אינו מודע לכך. רוב המבוגרים רוב הזמן עסוקים במאמץ אינסופי להשיג תחושת יחודיות או תחושת בית או תחושת הנאה או כל בקשה שעליה ויתרו, כאשר עמוק בתוכם, במקום חבוי היטב, הם יודעים שהם לעולם לא ייענו, פשוט מפני שהם לא ראויים לכך. הידיעה הזאת יקרה להם מכל כי בזכותה הם נשארו ילדים נאמנים לאמא ואבא והצליחו להמשיך ולספר לעצמם שהם אהובים. הפער הלא מודע בין רמת החוויה שבה עסוקים במאבק מתמיד לקבל את אחת משבע הבקשות מבחוץ , לבין רמת ההוויה שבה יודעים היטב שלעולם זה לא יקרה, דומה למאמץ למלא במים חבית שחור גדול בתחתיתה. זאת גם הסיבה שבהרבה מקרים מאמצי הגדילה והשינוי שמושקעים בשיפור הדיאלוג עם העולם מרגישים כתנועה מעגלית שאין לה סוף.
בזמן שהמבוגר המודע מנסה שוב ושוב לאמץ לעצמו דרכים לתקשר טוב יותר, לתרגל יותר במסירות, לאכול בריא, להפסיק לעשן, להתחיל להתפלל, להקשיב לבן/בת הזוג שלו יותר, להרוויח יותר כסף וכו', הילד הפגוע שמנהל את העניניים ממשכנו החמים בתת-מודע דואג ששום התפתחות חיצונית לא תצליח לשנות את האמונה המפעילה שאותה אימצנו שם ליד האוטו גלידה כשנשארנו לבד וויתרנו.
לבד בחושך. ליד האוטו גלידה. אמא ואבא כבר הלכו, קנו לעצמם טילון. התעלמו ממני ומכל המאמצים שלי ומכל הכאב שכאבתי, שנועד לעורר אותם, לעצור אותם, לעשות שייראו אותי ואת הבקשה שלי לטילון.
זהו מקום של כאב בלתי נסבל. כאב הפער בין תמימות וחשיפות הבקשה שלנו לבין האטימות וההתעלמות של הורינו ביחסם לבקשה. מקום שממנו ברחנו. כל האסטרטגיות המחשבתיות שבהמשך החיים אנחנו שולפים שוב ושוב, מדמים שכאלה אנחנו תוך שלמעשה אנחנו פוגעים בעצמנו ונעים במעגלי צמצום - כל תבניות הצמצום הללו נועדו להפחית את הכאב, לאפשר לנו להתרחק ולברוח מהרגעים האלה שם בחושך, לבד, ליד האוטו גלידה.
כשאנחנו מסכימים מבחירתנו החופשית לחזור לשם, למקום שדחקנו למרתפי התודעה וחווים, יחד עם אדם בוגר שמכיל אותנו ללא תנאי ומלווה אותנו בצמיחתנו, שאנחנו לא לבד - מתחיל הריפוי. מתחילים חיים חדשים בנוגע לאותה בקשה שאיתה ננטשנו.
שי אור מלווה מבוגרים בצמיחתם, הורים בתהליכי שינוי עם ילדיהם בגישת "הורות כמעשה ניסים". מעביר קורסים למלווי צמיחה (מטפלים) קורס חדש נפתח ב-28 במאי.
שבע הצלקות שעל ליבנו - חלק ראשון
נא להמתין לטעינת התגובות
