לקרוא, להתפלל, לאהוב: דת האהבה
האהבה מבעד לעיניו של רומי היא הכל; היא דבקות, התמסרות, שכינה, ריקות, אור, עבודת קודש, חברות, שמחה, צהלה וריקוד. היא הדת היחידה שמותרת. דורית בר על 'הדיאוון', מקבץ שיריו של הדרשן שהפך למשורר הרוח
שלי-שלך:
כל מקום בו תדרוך
שם אהיה למדרך רגלך.
מה מוזרים החוקים בדת האהבה!
הייתכן? את עולמך אני רואה,
אך לא אותך!".
(רומי, 'הדיוואן' מתוך אוסף שירי שמשי טבריז)
ג'לאל-אדין מוחמד, משורר, מורה ודרשן אסלאמי, נולד באזור בלח שבאפגניסטן בשנת 1207. משפחתו היגרה לארץ רום שבתורכיה, ומכאן כינויו רומי. אביו היה איש הלכה מוסלמי מפורסם ובנוסף נמשך אל הסופיזם.
את עתידו ראה רומי בלימודי ההלכה והתכוון לכתוב פירוש רחב היקף לקוראן. מפגש מקרי בשוק שינה את חייו; הוא פגש דרוויש (מפרסית – איש דת מוסלמי סופי) נווד בשם שַמשׂ, מהעיר טבריז והמפגש בין השניים הוליד אהבה אחרת, כזו שטלטלה את רומי עד מעמקי הווייתו ודרשה ממנו להקריב למענה הכל.
רבים עוסקים בשאלת היחסים בין רומי לשַמשׂ, מעלים השערות לגבי טיבם - האם היו מיניים, רוחניים או אפלטוניים. מקריאה ישירה באוסף השירים שהקדיש רומי לאהובו, מה שעולה בבהירות הוא שהעומק הניבט מהמילים חוצה גבולות של הגדרות ולוקח את הקורא והכותב גם יחד אל מעמקי האהבה עצמה.
"על הלילות לא נדבר, כי בימים שלנו לילות אֵין.
בדת יש אהבה, אבל לאהבה אין קשר לדתות.
האהבה היא ים ללא חופים, ללא גבולות,
ובו רבים טובעים בזעקה: 'יא-רב!" ואין".
שני גברים, אהבה אחת, שני לבבות המבקשים להתאחד איתו, עם האלוהי, המסתורי, האחד.
"לפתע אהובי בגִילופין הופיע בביתי,
שתה מכוס האודם והסב על מִטתי.
הבטתי ונגעתי בקורי העכביש, בשערות,
פני היו לעיניים, ועיני – לידיים הנוגעות".
רבים רואים בשיריו של רומי את מהות הדרך הסופית - זרם מיסטי באיסלאם המדגיש את אהבת האלוהים על פני הלכות וחוקים. עבור הסופים הקשר עם האלוהות מקביל לקשר בין אהוב לאהובתו.
"השכל לא יבין את הקיום,
כי הוא למעשה אינו קיים.
או
אינו מהיקום".
ככל שהעמקתי לתוך שיריו המקודשים של רומי, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד, בתוך מרחבים רחוקים, נסתרים מעין, התחושה שמשהו סוחף אותי אל תוכו הלכה וגדלה. המושגים של ריקוד, מוזיקה, שירה והתמסרות הפכו לאחד. יש רק אחד. והוא בלבי.
"איבדתי את עצמי באלוהים ומעתה האלוהים שייך רק לי.
אין טעם לחפש אותו למטה או למעלה, כי הוא רק בי.
אך אני הוא הסולטאן ואשקר לך אם לא אומר לך:
אין בעולם אדם אשר לא ישלוט בי".
מה זאת אהבה? שאלה נצחית וגם ידיעה פשוטה שאנחנו בה והיא בנו. נראה שאהבתו של רומי לשַמשׂ מתערבבת לבלי היכר בדחף של הלב להתמזג עם הריק, עם מה שמעבר לקיום. רומי מלמד אותנו כמה רחוק אפשר להיטמע בתוך האחר שהוא רק עוד ביטוי לאלוהות עצמה.
"רק הטובים נופלים במאכלת האהבה.
החלשים והנכים שורדים. מהסכין אל פחד!
דע: מי שלא נשחט לשם האהבה
חלקו עלוב; בשרו – בשר נבלה".
ואם בכל זאת ננסה להיענות למשאלת הלב לדעת את האהבה מבעד לעיניו של רומי – הרי שהיא הכל. היא דבקות, התמסרות, שכינה, ריקות, אור, עבודת קודש, חברות, אינטימיות, שמחה, צהלה, רינה וריקוד. היא הדת היחידה שמותרת והיא ממלאת את הכל במשמעות ותכלית. "הדיוואן" הוא ספר שמשאיר את הקורא המום אל מול עוצמות הגלים הגבוהים שרומי מרשה לעצמו להינשא על גבם, לא מותיר דבר לעצמו, רק לב מפרפר, חדיר לחלוטין, פתוח לרווחה.
"המאוהב בוער כמו שמש, ללא צל.
המאהב כמו גרגרי עפר מטלטל.
ברוח אביבית נישא ומחולל,
וכל ענף ירוק לרקוד יוצא, צוהל".
רומי ושַמשׂ היו בקשר במשך שלוש שנים. לאחר כשנה וחצי שַמשׂ נעלם ונסע לסוריה. הוא חזר רק כשרומי שלח את בנו אליו כדי להחזירו. בפעם השנייה ששַמשׂ נעלם, הוא כבר לא חזר. הסיפור המסורתי הרווח הוא ששַמשׂ נרצח בידי חסידיו הקנאים של רומי. שלוש שנים חלפו עד שקם רומי מאבלו.
"אני-אתה
פניך היפות – מאור לבי.
העדינות, האצילות שלך – כנף נפשי.
הצחוק שלך – חג ערפה הוא לי.
הניחוחות שלך הם מי ורדים בשבילי.
פניך פני-ירח הם הסימן שלי
ורעמת שערך היא אוהל ללבי.
שטיח התפילה שלי הוא האבק שעל מפתן ביתך.
רחבת הריקודים שלי היא רחוב שקט שלך.
לאיש אינו נתון לבי מאז שהוא נתון לך.
גם אם פוזל לבי, תמיד חוזר לדמות שלך.
היין שביסם אותי הוא הדמות שלך.
המעמקים שלי הם הנהר שלך.
הזהב שלי בעטרה הכסופה שלך.
הפכתי לאדם שלם בקרבך.
הנחתי את ראשי לפני המחבט שלך.
אשקוט, אשתוק עד שהאנחה
שלי תקרוס ותיעלם בבכי המר שלך".
רומי מותיר בתוכי רשמים וצבעים של יופי בל יתואר, כזה שמעורר כמיהה לגעת, לדעת, להיות. ההקשר הרחב ביותר שמובא בשיריו לאהבתו האישית, לכאורה, הוא שער לנצחי.
"המוות הוא החתונה שלנו עם הנצח,
ומה הסוד? אללה אחד – אלוהים אחד.
קרני השמש מתפצלות
סחיטת צבעים ולא סחיטת הגפן.
למי שחי באור האלוהים,
סחיטת צבעים ולא סחיטת הגפן.
למי שחי באור האלוהים,
במות רוחו טמונה ברכה.
מי ששותק עליו,
אללה ישים מבט שונה בתוך עיניו.
עיניים גשמיות, עיניי בשר,
לא יזהו דבר בלתי נראה, דבר נסתר.
אך אם העין נפקחה לאור אללה,
לא ייעלם דבר ממנה, אין לה הגבלה.
כל האורות ממקור אחד יוצאים,
אך לא כל האורות – אורות האלוהים.
האור הנצחי הוא אור האל,
האור החולף הוא אור גשמי, הצל.
הו אלוהים, פוקח עיוורים,
ציפור הראיה כנפי תשוקה מניפה ועפה אליך".
"הדיוואן", ג'לאל-אדין רומי, מתורגם מפרסית על ידי אלכסנדר פייגן, 2007, הוצאת עולם קטן
לפגוש את הדממה שבתוכנו – קורס מדיטציה בהנחיית דורית בר ייפתח היום (רביעי) בתל אביב.
לאתר של דורית בר אימון אישי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם