רפי ואני: של מי הרגשות האלה?
גם אם הצד השני מעורר אצלך משהו חזק – זה בסופו של דבר שלך. זה משהו שתקוע שם עוד מהילדות ומתפרץ כל פעם מחדש בטריגרים שונים של המציאות. אבל זאת לא המציאות. זאת החוויה שלך, אמיגו. רן ובר מסביר לרפי על אחריות רגשית
הדפיקות היו כל כך חזקות שחשבתי לעצמי שאו שעברתי למדינה קומוניסטית והק.ג.ב גילו שאני מהמחתרת או ש... מממ.. רפי?
ניגשתי לפתוח וראיתי אותו מתנשף מחוץ לבית. הוא הביט עמוק בתוך העיניים שלי בכעס נורא ושאל: "אפשר להיכנס אולי? זאת אומרת, אתה מתכוון לזוז ולא לחסום לי את הדרך?".
יש משהו מאוד מתוק ברפי כשהוא מתעצבן. הוא הופך לילד חמוד ומרוגז. או שאולי הוא רק נותן לילד החמוד אך המרוגז לצאת החוצה.
"שב, שב. תרגיש בנוח", אמרתי לו בזמן שהוא כבר החל להתיישב על הכורסא בסלון, למרות שלא נראה היה שהוא במצברוח לנוח.
"די, נמאס לי מהיוסי הזה. יצא לי מכל הוורידים".
באמת היה נראה שלפחות אחד הוורידים – זה שבולט במצח של רפי, עושה שעות נוספות. הוא היה ממש אדום מרוב כעס. החלטתי להרפות ולא לשגע אותו יותר מדי. התיישבתי לידו והמתנתי.
"יוסי?", שאלתי לבסוף.
"כן", אמר בזעף. "יוסי יוסי. הבוס החדש שלי. שהשם שלך ייקח אותו מהחיים שלי".
"השם
"יאללה, יאללה. כולכם אותו הדבר. אני יודע שבסתר ליבך אתה חושב שהוא שלך. אתה וכל החברים השחורים שלך".
"ווילי סמית וכאלה?", שאלתי בחיוך. "או חברים שחורים יותר כמו מיילס דיוויס?".
רפי התחיל לחייך ואז הרצין – "זה לא מצחיק. אין לי כוח ליוסי הזה. אתה חייב לעזור לי איכשהו".
"טוב", אמרתי, "אז על מה מדובר?".
"אני לא יכול לסמוך עליו בגרוש. זאת אומרת, כשהגעתי לחברה היה נראה לי שאני יכול אבל הוא פשוט בלתי נסבל. הוא משגע אותי. אני לא יכול לשבת איתו אפילו בישיבה קצרה בתחילת השבוע. היום כבר חשבתי שאני קופץ מהחלון – היינו בישיבה השבועית הארוכה של יום חמישי והרגשתי שאני רוצה כבר לעוף משם. לעוף. איך הולך השיר הזה עם היונה?".
"מי ייתן לי אבר כיונה, אעופה הציון הקדוש אומנה?".
"בדיוק!", אמר בחיוך, "אפילו הייתי טס איתך לאומן אם הייתי יכול. רק לעוף כמה שיותר רחוק מהיוסי הזה. מביא לי את הקריזה".
"שכחת משהו", אמרתי.
"מה?", הוא שאל בבהלה.
"לספר לי מה קרה".
"אה", אמר רפי ונשם נשימה עמוקה, "מה קרה. טוב, אז אתה יודע שהצטרפתי לפני כמה שבועות לסטרט-אפ הזה. אני בצוות השיווק, צריכים לבחון שווקים חדשים וכאלה".
"נו?".
"יוסי הוא הבוס הישיר שלי. הוא סמנכ"ל השיווק של החברה. ויש לו קטע כזה שכל רעיון טוב שאני מספר לו – הוא קודם כל מציג אותו כרעיון שלו וגם, אם אני מנסה להשחיל מילה בישיבה או להוסיף משהו – הוא יורד עלי מול כולם כאילו שאני לא מבין כלום... וזה מה זה מבאס. אתה לא מאמין".
הנהנתי בראשי, "נשמע מזעזע רפי. באמת מבאס".
"אמרתי לך!", הוא קרא, "זה באמת נורא. אני פשוט גמור. בא לי.. אני לא יודע מה".
"אז מה הרגשת בישיבה הזאת?".
"מה הרגשתי? מה הרגשתי?! אני'יודע, מבוזה. זה מה שהרגשתי. הרגשתי מושפל, הרגשתי שהוא לא שם עלי כרוב קצוץ. זה מה שהרגשתי. ואתה יודע מה הכי גרוע? הקטע שהוא הציג משהו שעבדתי עליו איזה עשרים שעות כאילו שהוא עלה על זה בעצמו. אתה קולט? גם מתנהג אלי כמו אל איזה ילד קטן וגם לוקח את הקרדיט. זהו, אני לא יכול לסמוך עליו בגרוש. קח עוד מילה על מה שהרגשתי בישיבה – מאוכזב. מתאים?".
"ממ.. ותגיד רפי", שאלתי, "אתה מכיר את הרגשות הקשים האלה או שזה פעם ראשונה שהרגשת אותם?".
"עם יוסי?", הוא שאל בעניין.
"לא, בכלל. התחושה הזאת של ההשפלה. התחושה של הביזיון. התחושה הזאת שלא סופרים אותך ממטר. החוסר אמון. זה מוּכר לך?".
"מה הקשר?", רפי שאל בכעס. "אני מסביר לך שיוסי הזה משגע אותי. מה זה משנה מה מוּכר או לא מוּכר? אנחנו בטריוויה רגשית עכשיו?".
"רפי, זה מוּכר לך או שזאת הפעם הראשונה שזה קורה? זאת הפעם הראשונה שאתה מרגיש את כל הדברים האלה?".
הוא נשען לאחור והניח את ראשו על הכרית של הספה. את ידיו הוא השליך אל מאחורי גבו ועצם את עיניו. "לא", אמר לבסוף באיטיות, "זאת לא הפעם הראשונה".
"לא?".
"ממש לא. האמת שאני די מכיר את ההרגשות האלה".
"ממתי?".
הוא פקח את עיניו והתיישר. "מכל החיים. בווריאציות שונות ובעוצמות שונות, אבל זה מוכר לי. אולי כבר מילדות. אבל היוסי הזה – אני אומר לך, זה עובר כל גבול!", אמר והצביע עלי באצבעו.
"תירגע רפי. עזוב רגע את יוסי הזה. אנחנו מדברים עלייך ולא עליו, בסדר?".
"טוב", אמר והשפיל את מבטו. הוא נשף על האצבע שלו כאילו שהוא מכבה נר או אקדח דמיוני והחזיר את האצבע לנדן שלה – הכיס במכנסי הג'ינס שלו. "דבר, אני מקשיב".
"אני ממש לא אומר שיוסי בסדר, אבל זה לא העניין עכשיו. אתה לא הולך לתקן את יוסי ואני בטח שלא. השאלה היא רק אם אתה מוכן לקחת אחריות רגשית על החיים שלך".
"אחריות רגשית על החיים שלי?!", שאל בתמיהה.
"כן. אחריות רגשית. לקחת אחריות על הרגשות שלך, להבין שהם הרגשות שלך. גם אם השני מעורר אצלך משהו חזק – זה בסופו של דבר שלך. זה משהו שתקוע שם עוד מהילדות ומתפרץ כל פעם מחדש בטריגרים שונים של המציאות. אבל זאת לא המציאות. זאת החוויה שלך, אמיגו".
רפי לא הגיב, היה נראה שהוא מתעניין מאוד בנעלי הריצה שלו. הוא הזיז את כפות רגליו ימינה ואז שמאלה ושוב יישר אותן לאמצע. "אחריות רגשית", הוא אמר בשקט כאילו מנסה לעבד את המידע. "דווקא מוצא חן בעיני", אמר לבסוף בחיוך והסתכל עלי.
"כן?", שאלתי.
"כן. אני מבין שיש לזה קשר אלי. אני יכול לראות עכשיו מה שאתה אומר. זה לא משנה שאני עדיין חושב שהוא אפס היוסי הזה, אבל אני מבין שאין לזה קשר למה שאני מרגיש. מה שאני מרגיש מצוי בתוכי והוא לעבודה שלי עם עצמי. בלי קשר ליש יוסי או אין יוסי".
"בדיוק!".
רפי השעין מרפק על הכרית הגדולה של הספה ואז השעין את פניו על כף ידו ובהה בתקרה, "עדיין בא לי שיפטרו את יוסי הזה ואני לא אראה אותו יותר בחברה. אולי זה נורא להגיד ואולי זה לא 'אחריות-רגשית-קורקט', אבל זה מה שאני מרגיש, בנאדם. מה לעשות". הוא נשף החוצה את כל האוויר מהראות שלו ואז הביט בי. "אתה מבין?".
"מבין אותך אחי", אמרתי ברוך, "זה ממש בסדר להגיד מה שאתה מרגיש. זה לא קשור לקורקטיות כזאת או אחרת. האמת היא שזה גם לקחת אחריות על הרגשות – להודות שזה מה שקורה איתי, שזה מה שאני מרגיש. בלי להאשים אף אחד, אבל גם בלי להסתיר ולהתנהג כאילו שאני ממש סבבה".
רפי הנהן בהבנה ואז שאל במבט זדוני, "אז אתה בא לשרוט ליוסי את המאזדה החדשה?".
הבטתי בו בבעתה. לשרוט ליוסי את המאזדה?! הוא קם ממקומו והניח את ידו על כתפי, "אחי. קח אחריות רגשית לחרדות שלך. אני לא מתכוון לשרוט לו את האוטו. הפחד הזה שאתה מרגיש עכשיו ממש לא קשור אלי".
חייכתי אליו. לומד מהר הבחור.
שיעור חדש עם רן ובר, ימי רביעי 20:30 בגבעתיים, פרטים באתר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם