תגלית: הבודהיזם לא מייצר מוארים
הכל בבודהיזם כל כך נחמד – המדיטציה, האנשים, הדלאי לאמה. רק מה, למה הוא לא מייצר מוארים? ג'ד מקנה על שיטות השיווק הנכלוליות של הדת שמביישת את שמה
הלב הוא הרצון להשתמש בו.
לא קל לבקר את הבודהיזם. בודהיזם הוא החביב מבין הדתות הגדולות, והבודהיסטים הם החבר'ה הטובים הנצחיים של הרוחניות המודרנית. מסורות נפלאות, ארכיטקטורה נהדרת, פיסול מעורר השראה, היסטוריה עתיקה, הדלאי למה – איך אפשר שלא לאהוב את זה?
הכל בבודהיזם כל כך נחמד. אין פתוות ואין ג'יהאד, אין אינקוויזיציה ואין מסעות צלב, אין טרוריסטים או ניצול מיני של ילדים, רק אנשים נחמדים שמתנהגים נחמד. למעשה בודהיזם פירושו נחמדות. נחמדיזם.
אך "בודהא" פירוש "הער", כך שפירוש הבודהיזם עשוי להיתפס כ"ערניזם". כך שאם אתה מחפש להתעורר, אזי הבודהיזם, כלומר ערניזם, הוא המקום בשבילך לבדוק.
אבל מחשבות כאלה חושפות זלזול מסוכן בכוחות ההתנגדות. מאיה, אלת האשליה, עושה את עבודתה במיומנות עילאית מאז שניעור ניצוץ המודעות העצמית הראשון בקופסה של איזה קוף, והרעיון שמחפש-אמת מתלהב יכול להירשם אצל הבודהיסטים, לקרוא קצת ספרים, לאמץ שניים-שלושה מושגים חדשים ולהפיל אותה לקרשים - הוא תקווה קצת נאיבית. ביליונים של מחפשים כנים אך כושלים באלפיים חמש מאות השנים האחרונות עשויים להעיד על כך במורת רוח.
אבל מצד שני, למה לא? איך זה נהיה כל כך מסובך? זו רק אמת. האם האמת לא אמורה להיות, כאילו, הדבר הכי פשוט? למה שבן אדם שרוצה למצוא משהו שכיח כמו האמת לא יצליח? איך אפשר שלא למצוא את האמת? והנה גם ארגון מכובד שכביכול מקדיש את עצמו ממש לעניין הזה, אפילו קורא לעצמו כך, ומדובר בכישלון טוטאלי.
אז מה הבעיה?
הבעיה מתחילה כי בודהיסטים, כמו כל אדם אחר, מתעקשים להתפשר על מה שאי-אפשר להתפשר עליו. הם לא רוצים רק לעורר את מה שאמיתי, אלא גם להצדיק את מה שלא אמיתי. הם רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה ומוצאים את עצמם עם תיאוריות חסרות-שחר, אסכולות מתפצלות, וכחנות מפולפלת ואפס מוארים.
דוגמא טיפוסית לניסיון להתפשר על מה שלא ניתן להתפשר עליו היא המושג הבודהיסטי של "שתי האמיתות". שתי אמיתות, בדיחה קולעת בת שתי מילים שהם כנראה לא מבינים, אך צורת חשיבה מעוותת ובלתי-הגיונית זו קרובה ללב החיפוש הכושל אחר האמת. איננו רוצים את האמת, אנו רוצים אמת מסוימת; כזו שלא מאיימת על האגו - כזו שלא קיימת. אנו מתעקשים למצוא אמת שתצדיק את מה שאנו יודעים, ולא כזו שבה נדע שאיננו יודעים כלום.
הדבר המלמד ביותר על אודות הבודהיזם הן ארבע האמיתות הנאצלות, שמכיוון אינן אמיתות, גם אצילותן מפוקפקת. הן משמשות כבסיס של הבודהיזם, כך שברור מהרגע הראשון שהבודהיסטים רקחו להם גרסה בלעדית של האמת שעוצבה בידי כוחות השוק יותר מאשר עניין באמת, שאינה ידידותית לצרכן, ובכל זאת היא אמיתית.
הבודהיזם משביע מבחינה רוחנית, אפילו מזין, אבל בכל מה שנוגע לאמת – מדובר באותו ג'אנק-פוד באריזה אחרת. אפשר לאכול אותו כל יום ולמות ער כמו ביום שהצטרפת לעסק.
הבודהיזם הוא תרגיל קלאסי של פיתיון-והחלפה [טכניקה של ספאמרים שבה שמזינים מילות חיפוש עבור דף אחד כדי לקבל מקום טוב בגוגל, ואז מחליפים את הדף בדף אחר]. אנחנו נמשכים להארה שבחלון הראווה, אבל מרגע שנכנסנו מושכים אותנו לאגף החמלה. הבודהיסטים יכולים להיות ישרים ולשנות את שמם לחמלאיזם, אבל למה להם.
פה קבור הכלב. הם לא יכולים לפתות אותנו עם חמלה, ולא יכולים למלא את ההבטחה להארה.
לא מדובר רק בחמלה, כמובן. המדפים שלהם עמוסים בכל מיני דברים טובים ומפתים, כמעט כל מה שתרצה, חוץ מדבר אחד חשוב.
אם הם רק היו מפסיקים כשהייתה להם אניצ'ה - אי קביעות, ואנאטה – אין-אני, אזי היתה להם תורה אמיתית ויעילה שאפשר היה להתגאות בה, אבל לא היה בכלל "להם" בגלל שהבודהיזם היה מת יחד עם הבודהא. היה להם מוצר טוב אבל בלי לקוחות.
אי-אמת-בפרסום הוא המשחק שמשחק מי שרוצה להצליח בעסק שבו הלקוח תמיד טועה. אפשר או לצאת מהעסק בצורה הוגנת, או לספק לאנשים מה שהם רוצים. אבל יש הבדל גדול מאוד בין מה שהם אומרים שהם רוצים, ומה שהם רוצים באמת.
למתבונן החיצוני, הרבה מהידע הבודהיסטי נראה כעוסק בשיפור עצמי רוחני. קשה לצאת כנגד זה – אלא אם עניינך הוא התעוררות מהאשליה. במקרה כזה זה קל.
אין דבר כזה עצמי אמיתי, כך שכל ניסיון להגדיל, לשפר, לשדרג, להעלות, לפתח, לפאר להושיע אותו וכו' – הוא שטות מוחלטת. קל וחומר כשמדובר במאמץ להגדיל את העונג, הסיפוק או – לא נעים לי להגיד – האושר.
העצמי הוא האגו והאגו מצוי לחלוטין בעולם החלומות. אם אתה רוצה להיחלץ מעולם החלומות, אתה צריך להשתחרר מהעצמי, לא ללטף אותו כד שיגרגר או לטפח אותו לקראת עתיד בהיר ומדומיין.
כשמבקרים מוסד כה מוערך ואהוב הטריק הוא לא להיגרר לביצת הוויכוח על פרטים. זה מאוד פשוט: אם בודהיזם עניינו הארה, אנשים צריכים להיות מוארים. אם העניין אינו הארה, הם צריכים להחליף שם.
כמובן שהבודהיזם אינו ייחודי בכך שהוא פונה לטקטיקות שיווק נכלוליות. הפער בין הבטחה לביצוע מצוי בכל השיטות של הרוחניות האנושית. אנחנו בודקים אותו בבודהיזם כי שם הוא הכי מוצהר. אין כאן כוונת זלזול בבודהא. אם אמנם היה בודהא והוא התעורר, אזי הבודהיזם מכפיש את זכרו ולא הספקנות הבריאה. האשימו את הפמליה החנפה של הקיסר העירום, לא את הילד שלא הולך שולל ופשוט מציין את הברור מאליו.
הבודהיזם הוא אולי הנעלה מכל מערכות האמונה הגדולות של האדם. אם אתם רוצים ליהנות מפירותיו יקרי-הערך, איני מוציא הגה. אבל אם אתם רוצים להיחלץ מציפורניה של מאיה, אז אני מציע שתבחנו היטב את הפרצופים של כל אותם פסלי זהב, כי אולי תגלו שהוא שלה.
ג'ד מקנה (Jed McKenna) זכה לפרסום כמחבר הספר "הארה – הדבר הארור ביותר". יש סברות שג'ד מקנה לא ממש קיים והוא פיקציה, או שם עט של מורה אחר (אחד החשודים, למשל, היה המורה האמריקאי המנוח ריצ'רד רוז).
נא להמתין לטעינת התגובות
