הר הברכה
בשביל להרגיש קדושה צריך לפתח את חוש הקודש, בדיוק כמו שבשביל להעריך יצירת אמנות צריך חוש אמנותי. תומר פרסיקו נסע לאחד המקומות הקדושים ביותר בעולם: הר ארונצ'לה
בטירוונאמלאי שבדרום הודו, לרגלי ההר הקדוש ארונצ'לה, הייתי שלוש פעמים. בפעם הראשונה באתי כתייר, לראות את האשראם המפורסם של המורה הרוחני שעזב את גופו רמאנה מהארשי. רמאנה, אחד הקדושים והמורים הרוחניים הגדולים של הודו אי פעם, הגיע למרגלות ההר בגיל שבע עשרה, מיד אחרי שידע הארה, ונשאר שם עד מותו. אני הגעתי לשם בטיול של אחרי-צבא והספיקו לי שלושה ימים כדי להבין שאין ממש מה לעשות שם. באתי, ראיתי, ומהר מאוד התחפפתי. כדי לראות הר שגובהו לא יותר מחמש מאות מטר יש לי את הכרמל.
ארונצ'לה הוא באמת לא הר גבוה, ואפילו לא מרשים במיוחד, אבל הוא טעון במשמעות. כשהשמש זורחת עליו הוא נראה כעמוד של אש, וכך הוא אכן מתואר במיתולוגיה ההינדית. עמוד אש שהוא התגלמות של האל שיווה - וליתר דיוק התגלמות איבר המין שלו, שנחשב ביטוי לא רק לעוצמתו, אלא גם של עַצמותו, כלומר מהותו האינסופית עצמה. כל ליל ירח מלא מגיעים אלפי עולי רגל לטירווונאמלאי ומקיפים את ההר ברגל, יחפים. המסע המעגלי אורך שלושה-עשר קילומטר ואמור לקרב את ההולך לשחרור המיוחל.
בפעם השנייה שהגעתי לטירוונאמלאי, לפני כשבע שנים, הגעתי עדיין כתייר, אבל הפעם כתייר-רוחני. כתחנת חובה במסלולו של כל מחפש רוחני בתת-היבשת ההודית, הגעתי והפעם גם תכננתי להישאר שם עשרה ימים: באתי עם חשד כבד שטירווונמלאי היא מקום קדוש, והחשד הזה הפך לוודאות ככל שעברו עלי הימים שם. מכיוון שהגעתי באוגוסט המקום היה חם. חם וריק. באשרם של רמאנה נתנו לי חדר גדול, במקום טוב, פשוט כי הייתי האורח היחיד במקום (שבדרך כלל משכנים בו עשרות רבות).
כל יום הייתי אוכל עם דיירי המקום בחדר האוכל הגדול, מאזין לתפילות ולקריאת הוודות, מודט בחדר המדיטציה (לשעבר החדר בו היה מקבל המהרישי את מבקריו הרבים) ולא עושה הרבה חוץ מזה.
היום אני יודע שלא פחד זה היה, אלא יראה. "יראת השם", כלומר החרדה הקיומית שמתפתחת באגו כאשר הוא נוכח באינות קיומו. היראה של האדם מול פני האינסוף שמאיים לבלוע אותו חי, יראה שיכולה לחלוף לחלוטין רק עם הבליעה החיה הזו עצמה, שכן אז היא עוברת מטמורפוזה מהירה והופכת לאושר גדול.
בפעם השלישית כבר לא באתי בתייר. באתי כעולה רגל. זה היה לפני כשנה וחצי. הגעתי למקום וישבתי בו חודש וחצי. השתקעתי בו. שקעתי בו. הייתי נודד בין שיעורים של מורים רוחניים שונים, יוצא לטיולים בסביבה על אופניים, עושה מדיטציה במערות שעל ההר, שותה צ'אי בחנויות הקטנות שבצידי הרחובות – אך בעיקר הייתי פשוט נמצא. הווה. וכשאתה הווה בטירוונאמלאי דברים קורים. דברים נפתחים ופורחים. כי טירוונאמלאי היא מקום קדוש, ומקומות קדושים מקדשים את מה שנמצא בהם.
קדושה היא איכות, כמו יופי או חום, שכאשר אתה נתקל בה קורה לך משהו. לא תמיד משהו נעים אבל תמיד משהו טוב. ואמיתי. במקרה האידיאלי אתה יוצא ממקום קדוש כאשר אתה עצמך יותר טוב ואמיתי. אז האם ישנם מקומות קדושים בעולם? לדעתי כן. ולדעתי טירוונאמלאי היא אחד מהם. בין הגדולים שבהם. לכן אני עושה את דרכי לשם שוב, ברביעית, ברגעים אלו ממש.
אבל יש לי הרגשה שאני יודע מה אתם עושים ברגעים אלו ממש. אתם חושבים: "התחרפנת, הא?" או אולי: "מה זאת אומרת 'מקום קדוש'? האם כל מי ששם מרגיש את הקדושה הזאת? האם כולם עוברים שם תהליכים רוחניים?" התשובה: ודאי שלא. בטירוונמלאי לבדה חיים יותר ממאה אלף הודים, שלא שונים הרבה מכל אוכלוסייה הודית אחרת. הם לא יותר מוארים, לא יותר רוחניים ואפילו, כך הבנתי, פחות מסורתיים מהממוצע ההודי.
ואני יודע מה אתם אומרים עכשיו: "אהה! אז אולי כל הקדושה הזאת היא לא יותר מאשליה עצמית חביבה שדמיינת לעצמך, ואולי זו אוטו-סוגסטיה, אולי דלוזיה? אולי. כמובן שאין לי יכולת, ואני גם לא רוצה לפסול את האפשרויות הללו על הסף. אז אולי זאת באמת התשובה. אבל אולי, בכל זאת, לא, ואני אסביר למה אולי לא:
שאלו את עצמכם: האם המונה ליזההיא תמונה יפה? החמניות של ואן גוך – יש בהן עומק? הגרניקהשל פיקאסו שווה משהו? יש אומרים שהתמונות הללו הן יצירות מופת, אבל כמה אנשים לדעתכם מסוגלים ב-א-מ-ת להעריך את הגאונות שבהן? לי ההשפרצות של ג'קסון פולוקנראות כמו סתם השפרצות, או כמו שאומרים: "אחותי הקטנה היתה יכולה לצייר את זה". אז מה אני לא מבין? ומה לא מבינים אנשים שחושבים שהגרניקה היא אסופה חסרת פשר של שברי דמויות?
ומה עם התשיעית של בטהובן? נדמה לי שרוב האנשים (נגיד, במדינתנו הקטנטונת) לא ממש מתחברים לזה, ואני כבר לא מדבר על איזה שופן או שוסטקוביץ'. מה, הם לא מבינים שיש כאן גאונות? הם לא שומעים את הדיוק המתמטי - עם שאר-רוח של השראה אלוהית - במוזיקה של באך? הם לא מבנים ש"וריאציות גולדברג" היא יצירה שאם תיתן לה להיכנס לנשמתך היא תחורר בה נביעה שתרווה אותה, גל אחרי גל, כמעיין מים חיים?
ומה עם הגורל הטרגדי של אדיפוס? או הגבורה הטרגית של אגממנון? או המאבק האמוני של אברהם אבינו בעקדה? או הליריקה הדיאלקטית של קירקגור? יש אנשים שלא מבינים על מה המהומה, שבכלל לא תופסים את האופק האינסופי שאליו נמתחו נשמות האנשים הללו (גם אם לא היו קיימים היסטורית), מאיימות להיקרע או לפרוח לבלי שוב מאימת המעשה המטורף שהן עומדות עוד רגע לעשות, או שלפני רגע עשו? אז האם מעשיהם לא היו מופת של הקרבה, מוסר ודתיות? האם הם לא משמשים לנו אידיאל כמעט בלתי מושג לגבהים אליהם הרוח האנושית יכולה להעפיל?
נדמה לי שאתם כבר מבינים למה אני חותר: יש דברים שכדי לתפוס אותם, צריך לפתח חוש מסוים, צריך לפתח רגישות מסוימת, צריך ל-ה-י-פ-ת-ח אליהם. כדי להעריך את הציורים של דה-וינצ'י, פולוק או פיקאסו צריך גם ללמוד אמנות (ואת זה באמת צריך, למרות שכיף נורא לומר I may not know art, but I know what I like – אם אתה לא מבין באמנות מה שתאהב פעמים רבות פשוט לא יהיה אמנות), וצריך (לא פחות ואולי אפילו יותר) גם לפתח (או להיוולד עם) כושר להעריך אמנות, להעריך את אותו מרכיב חמקמק (והייתי גם אומר: אלוהי) של השראה, של שגב, של שלמות, שיש או אין ליצירה מסוימת. כך גם לגבי מוזיקה כמובן. וכך גם לגבי הומור, או דרמה, או מוסר, או עוד כמה דברים בעולמנו, שקיימים בוודאות למרות שאי אפשר למדוד אותם עם סרגל.
האם ייתכן שכך גם לגבי קדושה? חוקר הדתות הנודע רודולף אוטו טען שקדושה היאמרכיב במציאות, אימננטי, אמיתי, בלתי-ניתן לרדוקציה. האם ייתכן שכדי לזהות את אותו מרכיב דרוש חוש מיוחד, כמו חוש הומור או מוזיקליות? זה אולי נשמע נורא, כי הרי הקודש אמור להיות נחלת הכלל, חופשי בפני כולם, אבל ייתכן כמובן שהוא לא. כמו היופי, כמו המוסר וכמו ההומור - לא כולם מבינים אותו. לא כולם מרגישים בו. לא כולם "מתחברים" אליו. לא כולם גם מספיק נפתחים כדי להעמיק את הידיעה שלו.
שימו לב: הטענה שאני מעלה כאן אינה אומרת שקדושה היא דבר שאי אפשר בכלל לבסס מבחינה אובייקטיבית ולכן תעזבו אתכם מדרישות לוודאות אינטר-סובייקטיבית ותנו להתפנן בשקט. היא לא אומרת שיש פה משהו שהמדע לעולם לא יוכל לגעת בו ולכן אי אפשר לדרוש שיעמוד בסטנדרטים של חקירה אמפירית. אלא היא מציעה שכמו שחיידקים אי אפשר לראות ללא מיקרוסקופ, וכמו שכדי לגלות מה אטומים עושים כשהם לבד צריך לבנות מאיץ חלקיקים, וכמו שכדי באמת להבין למה מיכלאנג'לו הוא אמן גדול צריך גם להיות בעל חוש אמנותי מפותח – כך כדי להתבסם בקדושה צריך להכין את הקרקע: לדאבון הלב זה לא משהו שבמצבנו היומיומי הוא נגיש.
אם זה נכון, מתברר שלהרגיש קדושה היא יכולת מסוימת. וכמו כל יכולת אחרת, לצערנו הרב היא לא מחולקת שווה בשווה בין כל בני האדם. לכן תמיד היו מצד אחד שאמאנים, כוהנים, גורואים, קדושים וכו' (שאני ודאי לא נמנה עמם), ומצד שני הדיוטות, חברי קהילה שנסמכים על כישוריהם של הווירטואוזים הדתיים הללו (כן, סמכות דתית גם נוצרה פעמים רבות כאמצעי לניצול, אם לא ממש שיעבוד, של ההמונים – אני רק אומר שזאת לא הסיבה היחידה). אבל את היכולת הזאת, שוב, כמו מוזיקליות או הומור, אפשר (וצריך, וראוי, וכדאי!) גם לפתח. וכאשר מפתחים אותה פתאום מבינים מה גאוני אצל באך, או מה פולוק בכל זאת מצליח לעשות שאחותי הקטנה לא יכולה, או למה אברהם של העקדה הוא מופת אדיר של דתיות נשגבת, או למה טירוונאמלאי היא אחד המקומות הקדושים על פני כדור הארץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
