מזג אויר סביר... לא יודעת מי המורים שמגיעים לשם בחודשים אלו.

כי אתה לא היחיד שפשוט מסרב להבין.

אני לא טוען שהכותל לא קדוש, אני לא טוען שהר סיני לא קדוש ואני לא טוען שהר ארונצ'לה לא קדוש, אני טוען, שאם יש משהו קדוש אובייקטיבית בעולם הזה, אז המשהו הזה מחייב את קיומו של אלוהים, ואם אלוהים קיים, אז הוא יצר את כל העולם, אם הוא יצר את כל העולם, כ-ל העולם כולו קדוש ב-א-ו-ת-ה מידה.

זה שיש מקומות ספציפית שאנשים הגדירו אותם כקדושים ולכן לאחרים יותר קל לראות את הקדושה שבהם ובעולם, זאת לא הבעייה שלי.

השיפוטיות שולטת בו ביד רמה.

בתור אחד שכנראה ברמה רוחנית גבוהה מאוד, לדעת איך זה מתבטא?

אני הקפתי ת'הר בריצה, יחף,
אבל באסה- הירח לא היה לגמרי מלא, היה חסר לו חתיכה קטנה. אז הדלקנו נרות וצ'ילום..

שאנו מנסים לשלוט בהן, מתביישות ומסתלקות.

באותה מידה שימציאו מד אומנות או מד הומור.

גם משעמם, גם חמסין.

יהיה משעמם וחם.

ה ו א

ג ד ו ל

סיפור אמיתי - לפני כמה שנים משלחת של נזירים בודהיסטים הגיעו להר הבית,הם התחילו לרקוד ולזוז באקסטזה - אני מניח שסינדרום ירושלים איננה ההגדרה המדויקת למקום המסוים הזה שמשך אליו לאורך ההיסטוריה - כובשים ותרבויות שונות,הראיה לכך היא ההתענינות המדעית סביב אותו הר,אני מאמין שעם הזמן הרצון לדעת את האמת אודות אותו ההר יהיה חזק יותר מכול אמונה או סברה כזאת או אחרת,לצערי הדתות משמרות את הפחד והסטטוס קוו,לשמחתנו - האמת היא ארץ ללא דרכים כמו שאמר ק' היקר לכולנו,יש לה אינספור דרכים להתגלות ולנו להמשיך להסתתר,ידיעה זה מצב מופלא ומסוכן בו זמנית,חופש הבחירה מצטצמם,ובקיצור אין מקום לטעויות,תודה על אתה יודע מה..

קדושה היא תחושה פנימית שאתה מקבל במקומות מסויימים.

היא מורכבת גם מהדימוי (שהוא סובייקטיבי ופנימי) שאתה יוצר סביב מקום ספציפי מסויים וגם מהאובייקטיביות של המקום עצמו ומה שהוא מקרין.

שאני מסתכלת על נוף מדברי צחיח משום מה אין לי שום תחושת קדושה.
אבל נוף לא תמיד נשאר לבד ובדרך כלל שוכניו הם שמשרים את התחושות שמוקרנות ממנו.
ולכן שאני מסתכלת על שכונות סלאמס והעוני הזועק מקרבן, או שאני מסתכלת על חולים חשוכי מרפא שמסתובבים כצל רפאים במחלקות בבתי חולים או בהוספיס, או שאני מסתכלת על מיזבלה ורואה זקנים או ילדים שמחטטים בה ומחפשים את פת לחמם, או שאני צופה על מחנה פליטים או על חסרי בית מסתובבים ללא כל כיוון ומטרה בחיים ברחוב - אז אני ממש לא יכולה להגיד את מה שאמרת שאין אף מקום ספציפי קדוש בעולם.

כי אם אין אף מקום קדוש שמי שדורך על מפתנו מרגיש התעלות הנפש, אז גם אין אף מקום ספציפי בו דריו הם אומללים.

ואז ההוספיס, כפר הגמילה למכורים, המיזבלה, שכונת הסלמס, הרחוב המנוכר והאכזר, מחנה הפליטים - הם לא מקומות בכלל רעים לגור בהם כי הם לא מקרינים ומשדרים מצוקה אנושית.

יש המון מקומות בטבע שאתה רק מסתכל עליהם אתה מרגיש התעלות הנפש והמראה לגבהים.

זה קורה שאתה מטייל במקומות שהטבע נשמר בהם טהור במלוא הודו תפארתו והדרו. זה קורה שאתה מגיע למפלי מים עצומים וגועשים, ליערות עד רוחשי חיים צבעוניים, להרים גבוהים או לשדות פורחים.
אלו מקומות שאף אחד לא הטעין בהם את הקדושה בשבילך.
אבל שוב, זה לא רק הטבע אלא מי הם שוכני המקומות האלו.

נכון שיש מקומות שיש בהן תחושת קדושה שאתה רק עובר את מיפתנם ונכנס לתוכם, בגלל שאנשים אחרים יצרו לך את התחושה - אבל אם זה לא היה עונה לך על תחושה פנימית שצצה בד בבד עם הדימוי החיצוני לא היית מרגיש תחושת קדושה והתעלות הנפש.

אני מרגישה תחושת קדושה בכותל.
כן, ממש שם. אפילו שאני לא דתייה. זה משהו שקיים בעצם העובדה שאני נמצאת בסביבה שבה אני רואה אנשים שכל כך דבקים באמונתם וגם יש לי זכרונות מהעבר של סיפורים על הכותל וגם האוויר של ירושלים והכל ביחד מתערבב לתחושת קדושה מרגשת ומפעימה. תחושת הוד והדר לא פחותה מאותה תחושה של מיפגש עם הטבע הטהור בכל יופיו ותפארתו. וזה קורה בכל פעם שוב ושוב מחדש.

תומר תאר יפה מאוד את התחושות שמלוות מקומות קדושים. תחושות של יראה מול האינסוף מול משהו גדול וחזק ועצום שאתה גרגר חול קטן לעומתו. וגם את תחושות האושר שנילווה להיות ולדרוך בכאלו מקומות.

בייחוד בהודו