פנטזיע
לילה בעמק חפר. 30 אנשים בלבוש מינימלי ואיש רפואה אינדיאני עם גולגולת בופאלו. יונתן לוי הלך להזיע בטקס אינדיאני מקודש
ולכן לא צריך להתפלא, לעקם אף או להרים לאנשהו גבה בראותנו סווט-לודג' אינדיאני בחצר מושב אמץ, אצלנו בעמק חפר. קוראי המדור יודעים גם יודעים שתקופתנו מתאפיינת באקספרימנטליות רוחנית. ואם בעבר המיתוסים הדתיים ייצגו אירועים היסטוריים ואלוהויות חיצוניות, הרי שהניו אייג', ברוח הפסיכולוגיה המערבית, הפכה את אותם מיתוסים לסמלים של מציאות פנימית. וכך, בניגוד חריף לאבותינו, המחפש הרוחני המודרני עובר לו מבודהיזם טיבטי לאלי המאיה ומשם לפולחן בעל פעור - ואינו מרגיש שהוא מוסר נפשו לרשות אלים נוכריים, אלא כמי שנעזר במפות ובשפות שונות כדי לקרוא את נשמתו שלו ולהדרכינה במסעה. הביטוי המובהק ביותר של הדמוקרטיה-השיוויונית-של-הארכיטיפים - היא חפיסת הקלפים. בחנות הקריסטלים הקרובה לביתכם תוכלו למצוא על המדף, זו לזו צד זו, חפיסת קלפי טארוט, קלפי אושו, קלפי מצרים או קלפי ברסלב, וכמובן גם קלפי הדרך האינדיאנית, שהופכות דרכים רוחניות מחייבות ל"מערכות דימויים" שרק מציעות שיקופים אפשריים לדילמות של האינדיבידואל. אבל נחזור לענייננו: חצר גדולה במושב אמץ; לילה.
גולגולת בופלו ענקית, עטורה נוצות וקישוטים, בוהה במדורה גדולה. מדובר באביזר פולחני מיוחס ביותר שתומר פיין, שמארגן ומנחה את טקס הסווט-לודג' האינדיאני, קיבל ממוריו בארה"ב. החורף הוא זמן הבופלו, אומר תומר, וזהו זמן האדמה, וגם הזמן שבו אנחנו עשויים לחזור ולהיזכר בקרקע ההוויה הראשונית והזכה ביותר שלנו. תומר למד רפואה ופילוסופיה אינדיאנית במשך ארבע שנים, אצל שבטי הוויצ'ול והלקוטה, שבמקסיקו ובארה"ב. תומר הוא אף בין הלבנים הבודדים שהוזמנו להשתתף בריקוד השמש, טקס אקסטטי הנמשך ארבעה ימים, ללא אוכל וללא מים, ושבו גם קורעים רצועות עור שנקשרו קודם לכן היישר לעצמות הבריח. כיף להיות אינדיאני של תומר – הוא מנהל את הטקס בחביבות ובחן, עם הקפדה ועומק ואהבה למסורת שלמד - אך בלא כובד דוגמטי. הקבוצה נראית מגובשת למדי, מכירה את הנהלים, ואין כאן כמעט אף אחד שבא בפעם הראשונה להזיע בטקס הסווט-לודג' ("ביתן-הזעה") האינדיאני, שהותר לאדם הלבן רק בעשרות השנים האחרונות, ועניינו טיהור הגוף, זיכוך הנפש ולידה מחדש.
הלילה קר, וכולם נעמדים, לאחר שפשטו את השאלים והשרוואלים, סביב המדורה הגדולה. תומר עובר עם צרור מרווה עשנה ומטהר אותנו, אחד אחד, פנים ואחור. כלי הנפנוף הוא כנף מרשימה של עוף דורס. המדורה בוערת בדיוק מול פתח הלודג', האוהל העגול. לא במקרה האוהל הוא דמוי רחם; המדורה, שבה הולכות ומאדימות אבני בזלת, מסמלת מנגד את האלמנט הזכרי. אנו מתבקשים להקיף את האוהל לפני שניכנס, על ארבע, בברכת "הו-מיטאקו-אויאסין". פירושה של ברכה זו הוא "כולנו אחד", אך בפי הקבוצה היא גם משמשת תחליף כולל ל"אמן", "לחיים", "תודה", "בבקשה", "ברוכים הבאים", "ברוכים הנמצאים", "א'צה", "הללויה" ושאר מילות טקס עבריות שאיננו יודעים את מקבילותיהן בשפת הלאקוטה.
הכניסה בלבוש מינימלי בלבד. קיוויתי לשבת ולהזיע כתף אל כתף עם כמה מהבחורות הנחמדות במעגל, אבל בשל טעויות של התמקמות התחלתית בטור יצא שישבתי בין שלושה גברים שמנים - שניים מהצדדים,
היחידי שלא נכנס לאוהל הוא "איש האש". הוא נשאר להשגיח על המדורה. ארבע פעמים במהלך הטקס הוא מתבקש להביא אבנים חמות, להקפיד שלא יגעו בקרקע, ולהניח אותן בפתח האוהל. אנו מברכים כל אבן ואבן ב"ברוכה הבאה". תומר לוקח אותן באמצעות מלקחיים שאינני בטוח אם הן עשויות מטלפיים או מקרניים. כך או כך הוא שולט בהן היטב ומניח את האבן הלוהטת במרכז האוהל. בחורה רוכנת מעליה ובוזקת קטורת ריחנית המתלקחת ומאירה את פנים האוהל בהבזק רגעי אדמדם. ווווששש. תומר יוצק מים על האבנים והאוהל מתמלא בקיטור סמיך.
הטקס כאמור מתחלק לארבע. בכל שלב תומר מגביר הן את הטמפרטורה והן את הלחות (וביחד: עומס חום) באוהל. כל חלק מוקדש לרוח אחרת מארבע רוחות השמים, בזיקה אל חיינו הפנימיים. רוח המזרח, למשל, עניינה כל מה שקשור בהתחלות חדשות. לכל רוח יש שירים מתאימים, וגם מי שלא מכיר את המילים יכול ללמוד אותן בקלות (ווייה-וויה-וויה הו, וויה-וויה-וויה – הו!). אחר כך, תפילות אישיות - שכולם נושאים בו זמנית.
החום המדהים, התחושה שאתה נושם אש, העיניים והאוזניים שרותחות, נהרות הזיעה – ובקצרה, המצב הפיזי הבלתי נסבל - מכניסים את הנפש להלך רוח קיצוני וחשוף (אולי כמו בחקירה? לא שהייתי) ואין לך כמעט ברירה אלא למצוא פורקן בשירה ולהתמסר לה מכל לב, כאילו הכרת את המילים מינקות, ולהתמסר לתפילות בכל כוחך ובכל מאודך. נזכרתי בשיר של רומי, שבו גרגר חומוס מתקומם כנגד הטבח המבשל אותו, אחר כך מוותר על המאבק, ובסוף מפציר בו שימשיך עד שיתרכך ויתמוסס סופית. ובאמת, רק בכניעה ובהתמסרות לשליקה חסרת הרחמים אפשר לשאת סווט-לודג' שלם. דרך נוספת היא להשאיר את הראש קרוב מאד לקרקע, היכן שמשב רוח קרירה מתגנבת מתחת לאוהל.
עם כל הכבוד לכניעה ולהתמסרות, שמחתי מאוד כשזה נגמר. ברגע שנולדתי מחדש אל אוויר הלילה הקר, אדמדם ומבושל עצמות, הבנתי שאכן הסווט לודג' משחרר ומזכך. הו-מיטאקו-אויסין! או בעברית: מומלץ בחום.
ולסיום, הנה האגדה האינדיאנית על הסווט-לודג', כפי שמופיעה באתרו של תומר:
לפני שנים רבות הלכנו את הדרך של הלב. ידענו את שפת האדמה, החיות והצמחים. הלב היה שמח והחיים היו טובים. יום אחד נתן לנו אלוהים מתנה: את Schituchun – האינטלקט, שלקח אותנו לדרך אחרת שבה הפרדנו את עצמנו אחד מהשני ומהסובב אותנו. שכחנו את השפה של האדמה והלב נהיה עצוב. המשפחה הגדולה שלנו - החיות, הצמחים והאבנים – ישבו יחד והתפללו לאלוהים: "האדם איבד את הדרך, איך אפשר לעזור לו?" אמר אלוהים: "כל אחד ייתן משהו מעצמו. העצים ייתנו את הגזעים ויעשו אש גדולה, ייתנו את הענפים הדקים ויבנו מבנה עגול המשול לרחם של אמא אדמה. החיות יפשטו עורן, ויכסו את המבנה העגול כדי שיהיה חמים ונעים. האבנים תיכנסנה לתוך האש עד שתהיינה אדומות כמו הדם של אמא אדמה. הכניסו את האבנים ואת האדם פנימה לתוך הרחם, תנו לאבנים לרקוד עם המים ועשבי המרפא – ויעלו אדים. בקשו מהאדם לנשום את האדים אשר בהם אהיה".
כך אמר ועשו. כל אחד נתן משהו מעצמו, נכנס האדם פנימה, נשם את כוח הביחד, נזכר בכוח הלב ונולד מחדש.
לאתר של תומר פיין
נא להמתין לטעינת התגובות
