אל תתרגש, תרגיש!
הבודהא לימד שאחת הדרכים להארה היא תשומת לב להַרגשות. קרן ארבל ממשיכה לצלול בכתבים העתיקים ומנסה לברר מה זה בדיוק אומר. בודהיזם למתקדמים
"התבּוֹננוּת בתחוּשוֹת" היא הנחיה מוּכּרת לכל מי שמתרגל וִיפַּסַּנַא, או רק טעם מתרגול זה. יתר על כן, מי שמתרגל על פי שיטתו של ס.נ. גוֹאנקה, יאמר שהתבוֹננוּת בתחוּשוֹת היא הכלי המרכזי והחשוב ביותר בתרגול המדיטטיבי. לא אכנס כאן לדיון האם קביעה זו מדויקת או לא, אלא אנסה במאמר זה להאיר ולהבהיר מה הן אותן תחוּשוֹת/הַרְגָּשוֹת עליהן דיבר הבֻּודְּהַא. האם הוא התכוון אל מגוון הרגשוֹת (emotions) שאנו חווים? האם הוא התכוון לתחוּשוֹת פיזיות? מדוע מורים כמו ס.נ. גוֹאנקה רואים בהתבּוֹננוּת בתחוּשוֹת אלמנט כה חשוב ומרכזי בדרך לשיחרוּר?
אך תחילה מילת אזהרה, הטקסטים הבודהיסטים רווּיים בשפה "טכנית" ובטרמינולוגיה לא מוכרת. הבֻּודְּהַא אהב לסווג, לחלק ולהגדיר כל דבר, מה שגורם לעתים לתחושה של טרחנות. מושגים רבים מכילים רבדי משמעוּת ואין זה פשוט לתרגמם במילה אחת, או להסבירם על ידי הסבר קצר. עם זאת, בכוונתי לנסות ולהבהיר מושג חשוב בתרגול המדיטטיבי הבודהיסטי חרף הקשיים, ולהזכיר לנו, שלמרות שההסברים נראים לעתים מורכבים, תורתו של הבֻּודְּהא נועדה לעזור לנו בפירוק ההיצמדוּת, הפסקת הסבל ובפיתוח ראייה צלוּלה ובהירה של המציאות.
על פי התפיסה הבודהיסטית, המושג "וֵדַנַא", שתירגמתי כתחוּשה או הַרְגָּשה, מציין את אחד מחמשת המִצְרָפִים (קְהַנְדְהַה) המרכיבים את מה שאנו מכנים "אדם". חמשת המִצְרָפִים הם: גוף, תחוּשה/הַרְגָּשה, התניות/נטיות, תפיסה/הַמְשָׂגָה והכּרה. כמו שבוודאי שמתם לב, למעט המִצְרָף הראשון שהוא פיזי (גוף), שלושת המִצְרָפִים האחרונים הם באופן מוּבהק מנטליים. אבל מה בנוגע למִצְרָף שנקרא תחוּשה/הַרְגָּשה, האם הוא פיזי או מנטלי? מדוע הוא מופיע כאחד מארבעת המוקדים לתשוּמת הלב?
החקירה המדיטטיבית במסורת הבודהיסטית מכוונת את תשוּמת לב המתרגל לתהליך בו נוצרת המציאות. החוּשים שלנו והאובייקטים אותם הם קולטים (העין שקולטת צורות, האף שמריח ריחות וכדומה), הם נקודות המפגש הראשוניות שלנו עם העולם. התבּוֹננוּת חודרת על נקודת המפגש בין אברי החישה והאובייקטים השונים, מגלה כי ברגע המפגש נוצרת תחוּשה/הַרְגָּשה מסוימת. תחוּשה זו מלווה כל רגע ורגע, והיא בעצם "הגוון" של ההתנסות שלנו; האופן בו אנו חשים ומרגישים את האוביקט באופן ישיר, לפני שאנו בכלל מַמְשִׂיגים את החוויה. המושג "וֵדַנַא" (תחוּשה), אינו כולל בתוכו את מה שאנו מכנים "רגשוֹת" בעולם המערבי. רגשוֹת על פי התפיסה הבּוּדהיסטית, הם תופעות מנטליות מוּרכבות יותר מאשר התחוּשה הבסיסית שמלווה כל הִתְנַסּוּת.
בדרשה מתוך אוסף הדרשות הבינוֹניוֹת (Majjhimaa Nikaaya) שואל בעל הבית וִסַאקְהַה את הנזירה דְהמּדִינּא, שהיתה ידוּעה בחוכמתה הרבה וביכולת מוּפלאה ללמד את הדְהַמַּה (דהרמה, תורתו של הבֻּודְּהַא), את אותן שאלות שהיו מעַנְיינוֹת גם אותנו:
"גברת מכוּבדת, כמה סוגי תחוּשוֹת ישנם?
החבר וִסַאקְהַה, ישנם שלושה סוגי תחוּשוֹת: תחוּשה נעימה, תחוּשה לא-נעימה ותחוּשה לא-נעימה-ולא-לא-נעימה (ניטרלית). החבר וִסַאקְהַה, כל תחוּשה גופנית או מנטלית הנחווית כנעימה ומענגת זו תחוּשה נעימה. כל תחוּשה גופנית
התחוּשה המלווה כל הִתְנַסּוּת, אם כן, יכולה להיות אחת מתוך שלוש: נעימה, לא-נעימה וניטרלית, ויכולה להיות גופנית או מנטלית. אם כך הדבר, למרות שהמִצְרָף שנקרא "תחוּשה" מסוּוג על ידי המסורת הבודהיסטית כאלמנט מנטלי, אפשר לראות לפי דרשה זו, שהכוונה היא לא רק לתחוּשה המנטלית, אלא גם לתחוּשה גופנית המלווה את ההִתְנַסּוּת. יתר על כן, נראה כי החשיבות הרבה בהתבּוֹננוּת בתחוּשוֹת, היא בכך שזו התבּוֹננוּת בנקודת המִמְשָׁק בין גוף ותודעה.
וִסַאקְהַה ממשיך ומקשה בשאלותיו החקרניות:
"גברת מכוּבדת, מה נעים ומה מכאיב בנוגע לתחוּשה נעימה? מה נעים ומה מכאיב בנוגע לתחוּשה לא-נעימה? ומה נעים ומה מכאיב בנוגע לתחוּשה ניטרלית?"
לשאלה זו עונה הנזירה דְהמּדִינּא בתשובה מדויקת, הנובעת (כך נראה) מתוך התבוננות צלוּלה ובהירה על התחוּשוֹת (על פי המסורת הבודהיסטית הנזירה דְהמּדִינּא השיגה את השחרוּר מיד לאחר הפיכתה לנזירה):
"החבר וִסַאקְהַה, תחוּשה נעימה היא נעימה כאשר היא נמשכת, ולא-נעימה כאשר היא משתנה. תחוּשה לא-נעימה היא לא-נעימה כאשר היא נמשכת, ונעימה כאשר היא משתנה. תחוּשה ניטרלית היא נעימה כאשר היא מזוֹהה, ולא-נעימה כאשר היא אינה מזוֹהה".
וִסַאקְהַה ממשיך ושואל:
"איזו נטייה רדוּמה מונחת ביסודה של תחוּשה נעימה? איזו נטייה רדוּמה מונחת ביסודה של תחוּשה לא-נעימה? ואיזו נטייה רדוּמה מונחת ביסודה של תחוּשה ניטרלית?
החבר וִסַאקְהַה, הנטייה הרדוּמה של התשוקה מונחת ביסודה של תחוּשה נעימה, הנטייה הרדוּמה של הדחייה מונחת ביסודה של תחוּשה לא-נעימה, והנטייה הרדוּמה של אי-הידיעה מונחת ביסודה של תחוּשה ניטרלית" [[MN I.303.
הנזירה דְהמּדִינּא מצביעה על דבר מעניין ביותר, היא מצביעה על כך שבבסיס התחוּשוֹת המלווֹת כל רגע ורגע, מונחות התניות הקובעות בעצם את האופן בו אנו חוֹוים את המציאות. התניות אלו קובעות האם ההִתְנַסּוּת תהיה נעימה, לא-נעימה או ניטרלית; משהו שנחווה בעבר כנעים, מייצר נטייה רדוּמה של תשוּקה לאותה הִתְנַסּוּת, ומשהו שנחווה בעבר כלא-נעים, מיייצר נטייה רדוּמה של דחייה לאותה הִתְנַסּוּת (מי אוהב לשמוע דברי לעג מאדם אחר? האם לא מתעוררת בנו תחושה לא-נעימה ברגע שאנו שומעים זאת שוב?).
מעניין גם לחשוב על הנקודה האחרונה של הנזירה דְהמּדִינּא, שהנטייה הרדוּמה של אי-הידיעה מונחת ביסודה של התחוּשה הניטרלית. האם הכוונה היא שתחוּשה היא ניטרלית רק משום שאיננו מזהים אותה לְכָאן וּלְכָאן? האם בעצם קיימות רק שתי תחוּשוֹת: נעימה ולא נעימה? זיכרו שקודם לכן הסבירה הנזירה כי "תחוּשה ניטרלית היא נעימה כאשר היא מזוֹהה, ולא-נעימה כאשר היא אינה מזוֹהה".
התהליך המנטלי ממשיך ומתהווה כך שהתחוּשוֹת הנעימות מעוררת הִשְׁתוֹקְקוּת ואחיזה (במה שנעים לנו כמובן), ותחוּשוֹת לא-נעימות מעוררות בנו סלידה ודחייה. אבל אם התחוּשוֹת מופיעות מתוך התניות קודמות, איך ניתן לפעול מתוך מקום המשוחרר מהִשְׁתוֹקְקוּת, דחייה וסלידה? איך אפשר לחיות חיים חופשיים מהאוטומטיות בה אנו מגיבים לעולם?
כאן טמוּנה החשיבות הרבה שיש להתבּוֹננוּת מוּדעת בתחוּשוֹת, שהן כאמוּר, נקודת המִמְשָׁק בין גוף ותודעה. כפי שהסבירה הנזירה דְהמּדִינּא, התחוּשוֹת יכולות להיות גופניות או מנטליות. התחוּשוֹת הגופניות מופיעות באופן מִיָּדִי במגע של ששת החושים עם הגירויים השונים, חיצוניים או פנימיים (התודעה בתפיסה הבודהיסטית, היא החוש הקולט את מגוון האובייקטים המנטליים, כמו מחשבות, זכרונות, רעיונות וכדומה).
הבוֻּדְּהַא, בהנחייתו להתבּוֹננוּת מוּדעת בתחוּשוֹת, מכוון לאותו "מרווח" שבין התחוּשה הפיזית לתגובה המנטלית; בין התחוּשה הבסיסית של נעים או לא-נעים שמתעוררת מתוך הגירויים השונים, לתגובה המנטלית של הִשְׁתוֹקְקוּת או דחייה לגירויים אלו. הסבל נוצר ב"שלב השני" בו אנו מגיבים באופן אוטומטי לתחוּשה הפיזית. "בדרשה על החץ", מתאר הבֻּודְּהַא את התהווּתוֹ של הסבל אצל אדם שאינו מיוּמן בתרגוּל תשוּמת לב לתחוּשוֹת:
"נזירים, כאשר אדם רגיל שאינו מיוּמן, חוֹוֶה תחוּשה לא-נעימה, הוא מתייסר, מקוֹנן, בוכה, מתאונן, מכה באגרופיו על חזהו ונעשה מבולבל. על כן הוא חוֹוֶה שתי תחוּשוֹת: גוּפנית ומנטלית. כך גם אדם שנוֹרה על ידי חץ [אחד], ומיד אחר כך נפגע על ידי חץ נוסף. הוא חוֹוה תחוּשה בגלל שני החיצים. לכן כאשר אדם רגיל שאינו מיוּמן חוֹוה תחוּשה לא-נעימה, ואז מתייסר, מקוֹנן, בוכה, מתאונן, מכה באגרופיו על חזהו והופך מבולבל, הוא [בעצם] חוֹוה שתי תחוּשוֹת: גוּפנית ומנטלית".
בהמשך הדרשה, הבוֻּדְּהַא מתאר איך אותו אדם מחפש את הדרך הלא מועילה להשתחרר מהמצוקה והסבל:
"כאשר הוא חוֹוֶה תחוּשה לא-נעימה הוא מחפש עוֹנג בהנאות החוּשים. מדוע? משום שאדם רגיל שאינו מיוּמן, אינו מכיר דרך אחרת להשתחרר מהתחוּשה הלא-נעימה מלבד העוֹנג בהנאות החוּשים...
...אך כאשר הוא חוֹוֶה תחוּשה נעימה הוא חוֹוֶה אותה כאילו הוא כּבוּל אליה, כאשר הוא חוֹוֶה תחוּשה לא-נעימה הוא חוֹוֶה אותה כאילו הוא כּבוּל אליה, כאשר הוא חוֹוֶה תחוּשה ניטרלית הוא חוֹוֶה אותה כאילו הוא כּבוּל אליה. על כן נאמר על אדם רגיל שאינו מיוּמן, שהוא כּבוּל ללידה, לזקנה ולמוות; כּבוּל לצער, לאֵבֶל, לכאב, לעצב ולמצוּקה; הוא כּבוּל לסֵבֶל, אני אומר.
לעומת זאת, כאשר תלמיד אצילי ומיוּמן חוֹוֶה תחוּשה לא-נעימה, הוא אינו מתייסר, אינו מקוֹנן, אינו בוכה, אינו מתאונן, אינו מכה באגרופיו על חזהו ונעשה מבולבל. על כן הוא חוֹוה תחוּשה אחת: גוּפנית, ולא מנטלית". [SN IV 208-9]
אִם כֵּן, אדם המסוגל לפתח מרווח בין התחוּשה הפיזית לתגובה האוטומטית, מאַפְשֵר את עצירתו של התהליך האוטומטי בו אנו "מלבישים" על התחוּשה הבסיסית "סיפור" שלם. למעשה, ההִתְבּוֹננוּת עצמה, היא המרווח שקוטע את התגובה האוטומטית. לכן ההִתְבּוֹננוּת בתחוּשוֹת היא חוליה חשובה בפירוק ההִשְׁתוֹקְקוּת, ההיצמדוּת, הסלידה והכעס. בשונה מההִתְבּוֹננוּת בתודעה ובתופעות המנטליות (שני המוֹקדים האחרונים בתרגול תשוּמת הלב על פי המסורת הבודהיסטית), התחוּשה הפיזית היא תופעה נגישה וברוּרה יותר להִתְבּוֹננוּת, ולכן גם כלי רב עוצמה לפירוק התגובה האוטומטית, ולעצירת התהווּתם של ההִשְׁתוֹקְקוּת, ההיצמדוּת והסבל. לכן תשוּמת לב לתחוּשוֹת היא הנחיה הניתנת על ידי מורי וִיפַּסַּנַא גם למי שרק מתחיל בתרגול המדיטטיבי. התחוּשוֹת הן אובייקט זמין וברוּר, תופעה פיזית, הנותנת פרספקטיבה נוספת על הקשר בין גוף ותודעה.
אוּלם יש לזכוֹר שתרגול התבּוֹננות כפי שמלמד הבוֻּדְּהַא אינו מסתיים בתופעה זו (התחוּשוֹת). הבוֻּדְּהַא מונה שני אובייקטים נוספים להתבּוֹננות: התודעה והאובייקטים שלה. ולכן ניתן לראות בארבעת היסודות שהבֻּודְּהַא מונה הנחיות לתרגול הדרגתי: מתחילים בהתבּוֹננוּת בתופעה הגסה ביותר, הגוף, עוברים להִתְבּוֹננוּת בתחוּשוֹת, שהן תופעה עדינה יותר אך עדיין נגישה וברוּרה, אל הִתְבּוֹננוּת בתודעה ובאובייקטים שלה: תופעות עדינות וחמקמקות יותר, הדורשות מידה רבה יותר של ריכּוּז וצלילוּת. אבל על כך, בפעם אחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
