אני חושב משמע אני זה
האם הפילוסוף הנודע רנה דקארט היה רוחניק? יונתן לוי מוכיח שכן
- מה אמצא מעבר למחשבה?
"את החוויה הישירה של קיום, ידיעה ואהבה"
(ניסארגדתה מהראג', "אני הוא זה", דיאלוג 16)
רנה דקארט נחשב לאבי הפילוסופיה המערבית. בעינינו, אנשי הניו אייג' (חסידי הדממה, ילדי ההווה, חוגגי הלב וכו') הפילוסופיה המערבית היא פשוט טעות אחת גדולה, "מיינד-פאק" הנמשך מאות שנים. מאחר ש"החשיבה" היא "אסון" ה"מונע" מ"איתנו" "להיות" "כאן ועכשיו" - הרי שכל ניסיון פילוסופי הוא מעיקרו בזבוז זמן, רדיפה אחר הזנב של עצמנו, וחיפוש תשובות בעולם הלא הנכון. בעינינו, הפילוסופיה היא פשוט האידיאולוגיה מאחורי שאר הרעות החולות של התרבות המערבית: החומרנות הקרה, השכלתנות העקרה, המשבר האקולוגי, מקדונלד'ס ויהירותו הפושעת של האדם הלבן. מימרתו המפורסמת של דקארט, "אני חושב משמע אני קיים", נתפסת כשטות הגדולה ביותר בכל הזמנים - ואכן כיצד ניתן לתלות את כל קיומנו בחשיבה? הלוא "מחשבת-האני" (האגו ימח שמו) הוא ביטוי לקיום האנושי הצר והמוגבל ביותר, הקיום בתוך הקופסא האפורה שמונחת על הכתפיים ובוהה במסך. והלב שרוצה לחבק, איפה? והרגליים שרוצות לרקוד, איפה? והשמים, והציפורים? הניו אייג' אוהב להעביר קו עבה בין דקארט להיטלר ולמלמל: אם רק היינו פחות חושבים ויותר מרגישים. אם רק היינו פחות חושבים ויותר מודעים. אם רק היינו פחות חושבים ויותר... פשוט הווים!
אין ספק. אבל האם דקארט אשם? ואולי - "אני חושב משמע אני קיים" - הוא פרי מדיטציה רוחנית עמוקה, שהיתה זוכה לחותמת גלאט-כשר של חכמי-מזרח כשאנקרה, רמאנה מהרשי וניסארגדתה מהראג'?
בעברית תורגם שם ספרו הידוע של דקארט ל"הגיונות", מה שבוודאי עולה בקנה אחד עם הדימוי השכלתני הרובץ על הפילוסופיה שלו. אך בלטינית ובצרפתית נקרא הספר "Meditations", שהן אמנם לא מדיטציות בפונה (עירום, התנשפויות, רטיטות וכו'), ובכל זאת - מדובר במדיטציה, לא סתם חשיבה! ולמען הסר ספק (אהה!), דקארט מספר שאת המדיטציה הזו הוא עשה בתוך תנור גדול וישן, מכונס ומקופל ממש כנזיר במערה.
הפילוסופיה של דקארט זכתה לכמה (אך לא להרבה) פירושים של פילוסופים-מודטים, גרמנים למדי, כמו פיכטה, הוסרל, היידגר או רודולף שטיינר, שדנו באלמנט הנצחי של ה"אני קיים" הקרטזיאני; וגם הוגים בני תקופתנו כמשה קרויז"ל, אלן קאזלב וקן ווילבר, עורכים הקבלה בין ה"אני קיים" של הפילוסוף הצרפתי ל"אני קיים" האוניברסלי של מסורת אדווייטה. האם מדובר בעוד הולכת שולל ניו אייג'ית, המנסה לתקוע את דגל הלילך החובבני על נכסי התרבות של המערב, כמו מוארים המגייסים את מכניקת הקוונטים ("גם הפיזיקאים טוענים שבעצם...") לצורכיהם הרטוריים - או שמא יש דברים בגו, ורנה דקארט - הוא למעשה - רוחניק?
פליטי שנה א' בחוג לפילוסופיה אולי זוכרים שספרו של דקארט מתחיל בחיפוש אחר האמת. דקארט רוצה
"העולם שאתה רואה הוא אכן עולם קטן מאוד. ופרטי לחלוטין. ראה בו חלום וגמור את העניין איתו". (ניסרגדתה מהראג', אני הוא זה, דיאלוג 9)
מועמד מספר אחת: העולם. באמת זז יפה ומפגין מפגן רחב של יכולות, אבל, מה לעשות, לא אמין. מה מבטיח לנו שאיננו חולמים אותו? קיומו אינו ודאי.
האומנם? אבי הפילוסופיה המערבית מתבסס על הרעיון המזרחי למדי, שהעולם הזה, על כל תופעותיו, הנאותיו, כאביו ורשמיו, אינו אלא אשליה? איני יודע אם אני חולם את העולם או לא, אומר דקארט, והאפקט האנרגטי של המהלך הוא (אם יורשה לי), איך לומר, סוג של אי-היקשרות של ההכרה למושאיה. הבא בתור!
המועמדות הבאות שעמן דקארט צריך להתמודד הן הלוגיקה, המתימטיקה. האם הן אמיתיות? האם הן בסיס איתן לוודאות? אך מה בעצם מניע את דקארט לפקפק באמיתות המתימטיקה, באמצעות טיעונים מוזרים שיובאו עוד מעט, אם לא הידיעה האינטואיטיבית (שאולי טרם זוהתה וטרם נוסחה במילים) של מה שהוא "מחפש"? רק דבר אחד יכול להסביר את אי-הנחת ואת אי-ההסתפקות ב"אמיתות טהורות" כמו המתימטיקה: הדחף של הסובייקט המתבונן להגיע לידי הכרת עצמו! למעשה, כל המהלך של הטלת הספק מראשיתו לא אפשרי אלא על בסיס של ידיעה מראש מהי ודאות! פרגוד התודעה רוטט... דקארט הולך ומתקרב אל עצמו... תוכנית ההתכנסות נכנסת לשלב המכריע. כי אם ההתנתקות ממושאי החושים עברה ברגיעה יחסית, הרי שכדי לפקפק בלוגיקה ובמתמטיקה צריך לגייס כוח פנימי גדול יותר - מדובר בהטלת ספק בחשיבה עצמה. צעד מוזר! צעד נועז!
"בבורות, הרואה הוא הנראה, ובחוכמה, הרואה הוא הראיה".
(ניסרגדתה מהראג', אני הוא זה, דיאלוג 20)
איזה טיעון רציונאלי יכול לשמש אותנו כנגד הרציונאליות? אנו נזקקים לכלי קצת א-רציונאלי. אולי סטירה מנזיר יפני? במקרה הזה, החשדנות הקיצונית כלפי החשיבה מתוארת באמצעות דמות מיתולוגית השאולה מעולם הדימויים הגנוסטי: שד מתעתע! דקארט טוען ברצינות שמאוד ייתכן ששד מרושע ורב כוח, מין מטריקס קדמון, שגורם לנו להאמין באשליות שונות ומשונות - וביניהן אפילו משוואות בחשבון דיפרנציאלי שדקארט עצמו המציא!
אבוי! כמה מוכר! מי מאיתנו, המודטים המותשים, לא חש אי-פעם ששכלו שלו מהתל בו, ככוח זר, אכזר, ערמומי! החסיד היהודי נלחם ב"יצר הרע" שבנפשו, הרמב"מיסט ב"כוח המדמה", בודהא בדמון מארה, והסאניאס האושואיסטי חושד ב"טריקים של האגו". והנה, בלילה האפל של נפשו, בתוככי התנור, מוביל הספק העצמי של הפילוסוף למצב קצה פאראנואידי: הייתכן שכל מושאי התודעה הן תרמית אחת גדולה, מאיה-כלום-לא-היה, תרגיל עוקץ של השטן?
כל העולם חרב. מי נותר? זה שחרב עליו עולמו. אך דווקא אותו חורבן, אותו אי אמון, הוא שמביא למרחק מסוים של התודעה מהמחשבה. הכל הוטל בספק. אך זה שמטיל בספק? הרי הוא ודאי. לא מדובר בתעלול מילולי, כי אם בהיווכחות-עצמית של התודעה, בלתי ניתנת לערעור, בלתי אמצעית, בלתי תלויה בעולם, נטולת מקום ונטולת זמן. גם אם העולם הוא סרט, הזיה או חלום - תודעה-עצמית היא הוודאות עצמה. משה קרוי טען שפירוש המשפט "אני חושב, משמע אני קיים" אינו אלא "תודעה, לכן קיום". ואם ניזכר בתיאור ההינדי לפאראשאקטי, תודעתו של שיווה וכן של זו של כל אינדיבידואל - סאט-צ'יט-אננדה - קיום-מודעות-אושר - נמצא שדאקרט תפס במכה אחת שתי ציפורים מתוך שלוש.
ניסארגדתה מהראג' תיאר את המדיטציה על המחשבה "אני קיים" כאמצעי מנטלי המשמש כשער למצב שנמצא מעבר למנטלי, מחשבה המשמשת כסמרטוט לניגוב המראה. גם הפילוסופיה הקרטזיאנית, כוחה העיקרי אינו במסקנותיה - כי אם ביכולת שלה להפנות את ההכרה האנושית לעבר עצמה. ואנו, אנשי הניו אייג', יכולים לרענן את הפרחים באגרטל, להדליק את שני מקלות הקטורת ולהחליף, ולו ליום אחד, את התמונה במקדשון לזו של רנה דקארט.
"בשאלה 'מי אני?' ה'אני' אינו ידע ואת השאלה ניתן לנסח גם כ"אינני יודע למה הכוונה ב'אני'. מה שהנך, עליך לגלות".
(ניסארגאדתה מהראג', אני הוא זה, דיאלוג 87)
נא להמתין לטעינת התגובות
