בית ספר למשמעות החיים
האקדמיה הדיאלוגית היא מקום משפחתי באופיו, קנאי לחירותו, חתרני, אופטימי ובלתי יציב לגבי עתידו - ואחת האלטרנטיבות הכי מרחיקות לכת לבית ספר תיכון
"החומר" הנלמד כשלעצמו הוא חסר חשיבות: הוא רק הכלי, המצע, שדרכו מתרחש תהליך האילוף ההדדי. יש נושא שמורה לא מעוניין ללמד, מולו יושבים ארבעים תלמידים שלא רוצים ללמוד, והתוצאה ההכרחית של המתכון הוא מה שמכונה בטעות "בעיות משמעת", שגוזלים את מירב הזמן והכוחות. בסיומו של המשחק חסר השחר הזה יוצאים המורים שחוקים, והתלמידים משועממים. החינוך ההמוני הוא כמובן גם בלתי נפרד מהאלימות, ממאבקי הפופולאריות וההישרדות החברתית, מתחושת הניכור ומכל מה שהופך את בית הספר המודרני - מלבד נקודות האור שמביאים איתם מורים חריגי-מערכת או תלמידים יחידי סגולה - לגיהינום של אפרוריות, לבית כלא לרוח האדם ולפס ייצור של האזרח הפסיבי הבינוני.
12 שנים לוקח כדי להפיק תעודת בגרות, אותו נייר מיותר שאיש (מלבד צה"ל והאוניברסיטה) לא מעיף בו עין. תעודת הבגרות מגדירה את עצמה לא כפרי של לימוד לשמו, אלא כטופס שבלעדיו "אי אפשר להסתדר בחיים". בסופו של דבר, התיכון מצליח להתקיים באמצעות פחד, הפחד שאין חיים מחוץ למערכת.
אני עצמי למדתי בבית ספר סביר: התיכון הניסויי בירושלים. המורים ברובם היו אנושיים ואינטליגנטיים, החברה היתה בסדר, הרוח היתה ליברלית - ובכל זאת, במבט לאחור נראה שבית הספר שלי לא היה יותר ממערכת מנומסת וטובת לב לבזבוז זמן. מאז חלמתי על הקמתו של בית ספר שממוקד כל כולו במה שהופך את חיינו לבעלי משמעות. בית ספר אינטימי, שבו מורים ותלמידים פוגשים זה את זה בגובה העיניים, מייחדים את תשומת הלב לשאלות שבאמת מעסיקות אותם, לבירור רצונות אינדיבידואליים, למציאת הדרך להגשמתם, ולחקירה סקרנית, מרחיבת אופקים, של העולם.
כעבור עשר שנים התמלאה המשאלה. הצטרפתי לצוות קטן שאסף דני לסרי, פילוסוף ואיש חינוך, במטרה להקים בעין הוד את "האקדמיה הדיאלוגית": אלטרנטיבה רדיקלית לבית הספר התיכון. האקדמיה, העומדת לפתוח את שנתה השלישית, היא ניסיון ליצור מקום לבני נוער שמרגישים שהחיים חשובים מכדי לבזבז אותם במערכת החינוך. האקדמיה מיועדת ל-15 צעירים, בני 14 עד 18, שבאים ליום וחצי בשבוע: מיום ראשון בבוקר עד יום שני בצהריים (אם כי השנה כנראה תתנהל האקדמיה מצהרי יום חמישי עד שישי בבוקר), ללימוד ולמפגש באווירה תומכת, חופשית ומעמיקה.
האקדמיה הדיאלוגית, לא פחות ממקום שבאים אליו, היא גם מקום שלא באים אליו. הלימודים מתקיימים בחלק קטן מהשבוע, ובשאר הזמן, אין בית ספר. זמן חופשי לחלוטין. בדרך כלל אדם מתחיל
להוציא תלמיד אחד, אף אחד באקדמיה לא הלך לבית ספר אחר במקביל. חלק מוצאים עניין במסגרות אחרות - כמו תנועות נוער או חוגים - וחלק לא. יש כאלה שעושים בגרות (דרך בתי ספר אקסטרניים או פרוייקט היל"ה), יש כאלה שלא, ויש כאלה שהחליטו שאם כבר דוגרים אז עדיף כבר להתחיל תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. יש כאלה שעובדים, יש כאלה שגולשים בים, ויש כאלה שגם וגם.
אז מהי האקדמיה הדיאלוגית? מה בעצם עושים שם? בשנתיים האחרונות קרו כל כך הרבה דברים שונים, בהתאם להרכב הצוות והתלמידים, ובשנה הבאה זה ישתנה שוב; כך שקשה לתאר מין לוח זמנים מנותק, כאילו היו הלימודים משהו נפרד מהלומדים. ובכל זאת, נוצרו כמה מנהגים קבועים.
בערב היום הראשון למשל יש תמיד "הפתעה". לקראת ארוחת הערב (שאותה אנו מכינים ביחד) מצטרף אורח מסתורי, בהזמנת אחד מאנשי הצוות או התלמידים. לעתים קרובות, עם תחילת הארוחה (שנפתחת בברכה ספונטנית, שיר או מין נאום שכזה) אנו מנסים לנחש ב-21 שאלות מיהו ומהו האיש שידריך את פעילות הלילה: בינתיים זכינו לארח - בין השאר - לוליין שהעביר ערב ג'אגלינג, מנכ"ל היי-טק שערך מצגת על פרוייקט שנכשל, אנליסט בחברת השקעות שלא למד בבית ספר, הומיאופת, נהג מונית, מורה לשיאצו, שני מורים לפלדנקרייז, מורה לריקודי בטן, מורה לריקודי גורדייף, אלוף העולם שלוש פעמים בפתרון חידות שחמט, סופר, פיזיקאי, שף שהדריך סדנת בישול הודי, המורה הרוחני שי טובלי ושי נובלמן שנתן הופעה אקוסטית של תקליטו האחרון.
ישנם גם שיעורי ידע. במסגרת זמן מצומצמת כמו שלנו, כמובן, אי אפשר ללמד נושא כלשהו בצורה מקפת - ולכן הגישה היא יותר רוחבית מאשר אנכית, ומנסה לגעת בתחומים שונים, לפתוח חלונות ואופקים וליצור הקשרים בין תחומיים. הנושאים עצמם יכולים לבוא מהתלמידים או מהצוות. תלמיד אחד הביע עניין לעסוק בכסף, ולכן כעבור שבוע הוקדשו היומיים כולם לדיונים ושיעורים בעניין; תלמיד אחר ביקש ללמוד על קומוניזם, ובעקבות זאת המצאנו יחדיו משחקים כלכליים שדימו את מאבקי המעמדות או השליטה באמצעי הייצור וניכור כוח העבודה. דני העביר שיעורים על אבולוציה, גנטיקה ומבוכים; לאה ערכה מיני-קורס בפסיכולוגיה, אורית העבירה שיעורי תנועה. גם התלמידים לימדו: עמרי נתן קורס קצר בקומבינטוריקה, למשל, ונגה לימדה התבוננות בצילום. כמובן שתחומים חשובים נותרו ללא מענה; נושא ההיסטוריה, למשל, הצטמצם למשחק מלחמה מורט-עצבים בנוסח מלחמת העולם הראשונה שנמשך עד שתיים בלילה.
אך יותר מללמוד ידע, היה לנו חשוב יותר ללמוד על היחס לידע: כיצד לא לסגוד לידע, ולא להיתלות בו; מהם השימושים השונים שנעשים בו; מתי הידע מועיל, מתי מועילה דווקא האי-ידיעה; וחשוב מכל: על ההבדל בין ידע לאינטליגנציה.
ואמנם התברר באקדמיה הדיאלוגית שאין דווקא צורך בידע כדי לבטא חכמה: וכשישנו רצון טוב, סקרנות והקשבה נכונה, עשויה שיחה פילוסופית של "חסרי ידע" להתעדן ולהעמיק, להבהיר את ההכרה, לחדד את חוש הביקורת ולגעת בלב. בשיחות כאלה עולים עניינים ברומו של עולם או של מעמקי הנפש. לא תמיד זה הולך, כמובן. כמו בכל מקום, לעתים קרובות נקלעות השיחות למבואות סתומים של ויכוח, קלישאות או פשוט שעמום; אך משום שאת האקדמיה מאפיינת יותר מכל אותה תשומת לב על איכות התקשורת, הדיבור וההקשבה, נוצרים בה רגעי קסם מופלאים של תובנה, אינטימיות ואינטנסיביות, שלהרגשתי נדירים לא רק ביחס לבתי ספר אחרים אלא לתרבותנו העכשווית בכללה. וזוהי הסיבה שאני שם.
יש שיעורי יצירה; יש טיולים; ישנן שיחות בקבוצה שבהן מעלים שאלות המעסיקות אותנו במהלך כל השבוע וישנן גם שיחות אישיות. ב"ישיבת קהילה" שבועית אנו דנים במשותף בענייני האקדמיה: מתי נוסעים לתל אביב לראות הצגה, האם רוצים שיעורי ארכיטקטורה שבועיים, למה לא כולם שוטפים כלים, מתי אפשר להביא חברים לאקדמיה וכו'.
בסיום השנה הראשונה היתה לנו מסגרת שנקראה: "אתגרים": מעין משימות שבועיות שהתלמידים והצוות לקחו על עצמם, או הנחיתו על אחרים: לא לדבר שלושה ימים. להתחיל עם בחורה. להפסיק לעשן. לגלות סוד. תלמיד אחד החליט שבמשך יום אחד הוא יגיד "כן" לכל הצעה שיקבל (התוצאות היו מפליאות). תלמידה אחרת החליטה ללכת יחפה במשך שבוע (ועמדה בכך יומיים).
כמכלול, האקדמיה היא גוף דינמי ורב הפתעות, לא נטול בעיות, נועז ורחב אופקים, משפחתי באופיו, קנאי לחירותו, מקרטע מבחינה כלכלית, אופטימי ובלתי יציב לגבי עתידו, מעט מחתרתי בעיני עצמו - ומן הסתם אחת האלטרנטיבות המרחיקות לכת ביותר לבית הספר התיכון.
לכל בני האדם צורך פנימי להרפתקה. אנשים צעירים מתמסרים לתחושה זו ביתר קלות, ביתר סיכון וביתר עוצמה. הכמיהה להרפתקה היא בעיני סוג של חוש פנימי למסתורין של ההוויה; סוג של איתות נפשי מטעם החיים, המזמין את האדם להיפתח, כשהזמנה זו תופסת צורה של תחושה אינסופית של אפשרויות. לעתים קרובות תחושת הפוטנציאל הזו מורגשת דווקא ככאב, כהחמצה האינסופית, כאילו אנו יודעים שישנה אהבה אדירה לאין שיעור, חיים מלאים להתפקע - אלא שאין לנו סיכוי לגעת בהם. וככל שהרגישות גבוהה יותר כן עלול להיות הכאב, הדחק ותחושת ההגבלה חריפה יותר. המערכות הרגילות של החברה, ובייחוד מערכת החינוך, לא מכירה בקיומו של הצורך הזה: היא מתייחסת אל התלמיד כאל נתין חברתי, שיש למלאו בחומר ולהפיק ממנו ציונים, וכל עניינה בלתת לו תחושת הצלחה כוזבת ותחושת כשלון כוזבת, שתיהן לא קשורות למאווייו העמוקים, ומשמשות כמעין תחליף מת לשאלות החיים.
האקדמיה הדיאלוגית רחוקה מלענות על הצורך הקיומי הזה. היא אינה יכולה או מתיימרת לספק חוויות טוטאליות ותשובות מוחלטות. אבל היא כן פועלת לאורו; בעינינו, אחד התנאים לחיים בעלי משמעות הוא טיפוח של נפש שואלת; של אהבה, כנות, אומץ, ביקורת והתבוננות. האם האקדמיה הדיאלוגית מצליחה בכך? לפעמים כן.
אני חושש שלא ממש הצלחתי לתאר את המקום. ביום רביעי הקרוב נערוך בבנימינה לקראת פתיחת השנה פגישה למתעניינים. אשתדל לענות על שאלות גם בתגובות, וכדי להרחיב את טווח ההתייחסויות, אפנה לכאן גם אנשי צוות אחרים, בני נוער, והורים. פרטים נוספים אפשר למצוא באתר של האקדמיה הדיאלוגית.
נא להמתין לטעינת התגובות
