פעם היה פה שמח: געגועים למשולש הזהב של ירושלים
פעם לירושלים היה דאון טאון אמיתי ותוסס בתחום הרחובות בן יהודה, יפו וקינג ג'ורג'. היו בו 14 בתי קולנוע, מעדניות, בתי קפה וגם חנות לעניבות. בספר חדש האדריכל דוד קרויאנקר מספר על הפריחה התרבותית הגדולה של המשולש, על הדעיכה ועל התחייה של ימינו
בימים אלה רואה אור ספר חדש של קרויאנקר (בהוצאת "כתר" ו"מכון ירושלים לחקר ישראל"), שנושאו הוא אזור המשולש במרכז העיר, קרי השטח שבין הרחובות יפו, קינג ג'ורג' ובן יהודה. הספר מצטרף לשורה ארוכה של ספרים שכתב האדריכל ועניינם אחד: ירושלים בראי הארכיטקטורה שלה.
קרויאנקר מגדיר את עצמו כביוגרף אורבני, המספר את סיפורה של העיר דרך החריצים שבאבני קירות. גם את התואר ארכיאולוג של ההווה הוא מוכן לקבל. מתוך המבנים, הוא מסביר, נחשפות ההוויות של העיר: הכלכלית, המדינית, החברתית ובעיקר האנושית.
קרויאנקר - יורם מרחביה ויקה לרע ולטוב, כהגדרתו - מודה כי הספר הזה, יותר מאחרים, הוא במידה מסוימת ביוגרפיה אישית, בדומה לספר שכתב על טלביה. כמי שגדל בירושלים קטנה ומשפחתית יותר, למשולש יש מקום נכבד בזיכרונותיו.
"חלק גדול מהאזור זה עולם שהיה ואיננו", הוא מספר, "חנויות מסוימות, בתי קפה עם תזמורת לריקודים, ספריות בקומה השנייה של חנויות ספרים. הייתה למשל חנות ספרים בשם 'הכול לנוער' ברחוב המלך ג'ורג', ניהלו אותה שני יקים דתיים. היית מביא אליה את ספרי הלימוד מהשנה שחלפה, והם היו מסתכלים אם קשקשת בספרים.
"אחר כך הם היו עושים חשבון כמה הם שווים, 50 לירות נניח, ונותנים לך בתמורה ספרים מרשימת הספרים של השנה הבאה. אתה היית יכול לבחור אם אתה רוצה ספר במצב טוב או רע. לפעמים לא היה משומש, אלא רק חדש, אבל החדש היה מהשנה שעברה. זה לא
למרות הטון הנוסטלגי, קרויאנקר מסרב להשתפך. את התיאורים הרומנטיים יותר הוא מביא מפי אחרים, למשל עמוס עוז או חיים באר. באר גם ישתתף בערב לכבוד צאת הספר, שיתקיים במשכנות שאננים ב-20 בספטמבר. הוא עצמו מקפיד על נימה עניינית יותר.
"זה נוסטלגי, אבל הנוסטלגיה צריכה להיות חסרת אשליות", הוא מסביר. "המבט צריך להיות בפרספקטיבה של התפתחות עירונית כוללת. היו גם תקופות פחות טובות. היום רמת החיים גבוהה הרבה יותר, אם כי אז העיר הייתה ביתית יותר".
קשה לומר מתי קיבל המשולש את שמו (הספר, אגב, עוסק באזור רחב יותר, כולל ספיחים רלוונטיים כגון רחוב שלומציון המלכה), אולם ניתן לעקוב אחר התהוותו בשטח. "טרשים, חורשות זיתים וחושות" – כך פותח קרויאנקר את תיאור מרכז העיר לפני 150 שנה.
"בשל צפיפותה של העיר העתיקה, תושבים יצאו טיפין~טיפין לשכונות שנבנו בעיקר לאורך רחוב יפו. אך השכונות לא נבעו מתפיסה עירונית כוללת כפי שאנו מכירים היום, המרחקים נתפסו כעצומים. דוגמה טובה לכך היא בית החולים הישן שערי צדק; הוא נבנה כ~500 מ' משכונת מאה שערים, והתושבים התלוננו שהוא רחוק מדיי. תלונות דומות עלו כשבנו את הדסה עין כרם בשנות השישים, במרחק כמה קילומטרים מהעיר.
המשולש עצמו החל להתפתח בתחילת שנות העשרים. תחילה נוסד רחוב קינג ג'ורג', כשנסללה בו דרך ונבנו בניינים, ובהמשך הגיע רחוב בן יהודה. השלטון המנדטורי רצה להנציח את המלך וגם לחזק ציר תחבורה מרכזי. התקבלה החלטה מערכתית שזה הולך להיות מרכז העיר, והיה צורך בחיבור לתחנת הרכבת".
לא פחות משהרחוב היה חשוב לרכבת, הרכבת הייתה חשובה לרחוב. קרויאנקר מספר כי "עד תחילת המאה העשרים קירו בירושלים את הבתים רק בכיפות. לא ניתן היה ליצור תקרות שטוחות, מפני שקורות עץ או קורות ברזל (ריילסים) היו יקרות מאוד. העברת החומרים הללו מנמל יפו על גמלים או בכרכרות לקחה ימים. הרכבת הוזילה מאוד את ההובלה, וכך התאפשרה בנייה בבטון ובברזל לגובה שתיים עד ארבע קומות, ובהמשך אפילו שש קומות".
כמו חלקים רבים מהעיר - בית הכרם, ממילא ורחביה למשל - שטח המשולש נקנה בזמן מלחמת העולם הראשונה מכספי "חברת היישוב" מטעם התנועה הציונית. המוכרת הייתה הכנסייה היוונית~אורתודוכסית, שבבעלותה שטחים רבים בעיר גם כיום.
בשטחים שנקנו נבנו בתים ליהודים וגם לערבים. האחרונים בנו באזור בתים יפים מאוד, למשל הבתים המסודרים בחצי סהר מול חומות העיר העתיקה. היום המיקום שלהם אולי משונה, אבל בזמן הבנייה מרכז העיר עוד לא היה קיים וכיוון הבנייה שאף אל החומות.
מטרת התנועה הציונית הייתה להגדיל היישוב היהודי בעיר, והיא מינתה לשם את האדריכל ריכרד קאופמן. קרויאנקר מעיד בהערכה כי קאופמן הוא גדול האדריכלים בעיר במאה העשרים. "הוא תכנן את המעגל המפורסם בנהלל", הוא מתפעל.
"הוא תכנן גם בתים וגם שכונות, למשל את רחביה כשכונת גנים. הבריטים הכניסו לעיר את בניית המסדרונות, כפי שהכירו מרחוב אוקספורד למשל. זוהי בנייה של בניינים על שפת המדרכה, צמודים ורצופים, ללא גינות ביניהם. נוסף לכך, ההנחיות דרשו להקים קומת מסחר למטה ומעליה לבנות למגורים. מראית העין של קיר רצוף, המוכרת לנו מאוד ממרכז העיר, לא הייתה נהוגה בירושלים לפני כן. הבנייה הייתה ספורדית יותר ומאורגנת פחות".
היום לא גרים באזור הזה. איך זה קרה?
"היום יש שם בעיקר משרדים של עורכי דין וחברות ביטוח. אנשים ברחו מהאזורים הללו בגלל המוטוריזציה. זה תהליך שהחל כבר בשנות הארבעים. מי שנשאר לגור שם הם זקנים שגרים בדמי מפתח ולא מצליחים למכור, או יורשים. עזיבת דירות המגורים גרמה לכך שמרבית בתי הספר באזור נסגרו, למשל בית הספר של תנועת העבודה ארלוזרוב או בית הספר הציוני~דתי מעלה.
"היום, כחלק מחידוש פני העיר, מנסים להחזיר לשם את המגורים. עכשיו מבינים שחייבים להיות חיים באזור גם לאחר שעות הפעילות של המשרדים ובתי העסק, ולכן נבנים שם כל הבניינים החדשים למגורים. הרי יש אנשים אמידים המעוניינים במגורים במרכז העיר, כדי להיות קרובים למרכז העניינים. אפשר להניח שזה יעלה את רמת החנויות במרכז ויפתח אותו".
הדירות שאתה מדבר עליהן יקרות. האם לדעתך הן יהיו מאוכלסות, או שיהפכו לדירות רפאים?
"אני מניח שחלק כך וחלק כך. אני לא מוטרד מדירות הרפאים. זה קורה בכל העולם, לא רק כאן. יש אנשים אמידים מאוד שיש להם דירה בלונדון, בארצות הברית ובאקפולקו, ובחגים הם באים לירושלים. לפעמים הם קונים את הדירות להשקעה או בונים על כך שילדיהם יגורו בהן, ולפעמים זה באמת קורה.
"אמנם לפעמים דירה עומדת ריקה שלוש-ארבע שנים, אבל הממדים לא מטרידים אותי. הרעיון של העירייה לשכן סטודנטים בדירות הרפאים יפה, אבל זה לא ישים. זה מתאים לכותרות בעיתונים, אבל גם ראש העירייה יודע שזה אבסורד. בעלי הדירות לא זקוקים לשכר הדירה, ולא ירצו להתמודד עם הוצאת דיירים כשמתחשק להם להגיע לארץ. גם אני לא הייתי משכיר את הדירה שלי לסטודנטים שיפרקו לי את הדירה", הוא צוחק.
כשהשיחה גולשת, קרויאנקר ממהר להחזיר אותה למסלול. על פי עדותו, יש לו תכניות כתיבה לארבעה מחזורי חיים, וגם כמה סידורים להספיק עוד הבוקר. אנחנו מגיעים לתור הזהב של המשולש, שמתחיל בשנות השלושים של המאה העשרים ומסתיים בתום שנות השישים. "השגשוג של האזור החל בעקבות הגירת יהודי מרכז אירופה לירושלים", הוא משרטט את קווי ההצלחה של המשולש.
"חלקם הצליחו להביא את רכושם לפני עליית הנאצים, והם יצרו בעיר תרבות ביקוש וצריכה שלא התקיימה קודם. מבחינה ארכיטקטונית הם ביקשו לעצמם שכונות גנים כמו בברלין. לא בתי טורים קטנים, כמו במאה שערים, אלא דירות מרווחות, גינות מסביב וגן ציבורי.
"מבחינת תרבות הצריכה הם הביאו ביקוש לחנויות כגון מעדניות דליקטסים, ונפתחו כאלה ברחובות בן יהודה וקינג ג'ורג'. שלוש מעדניות נקניקים וגבינות נפתחו והתחרו זו בזו: המעדניות של שטרנשוס, שטרנאו ו... נו...".
כאן נכנסת לתמונה אשתו ליאורה: "ופוטר", היא מזכירה לו. הוא מציין בהערכה כי היא עורכת ומגיהה בעלת כישרון לדיוק בפרטים. גם היא ירושלמית מלידה. "אני הזיכרון שלו", אומרת ליאורה. "את הפרטים אני מכירה גם מהמציאות וגם מהמחקר". מתברר שמאחורי כל חוקר יקה עומדת עורכת יקית לא פחות.
"את ההליכה למעדניות אני זוכר היטב, כי אמא שלי קנתה שם", ממשיך האדריכל. "אחת הבנות של גברת רוטשטיין סיפרה בזיכרונותיה על החידוש שהיה במעדניות הללו. שם מחיר היה מחיר; לא יכולת להתמקח, לעומת הנוהג במזרח התיכון. את הגבינה הצהובה אמא שלה עטפה בפרגמנט ולא בנייר עיתון, וגם חתכו את הגבינה בכפפות גומי, מה שהיה מאוד לא מקובל אז. עליית רמת החיים ותרבות הצריכה, שעלתה לארץ גם היא, הביאה גם לפתיחת חנויות אופנה, נעליים וכלי בית.
גם המכולות נעשו מגוונות יותר. לעולם המושגים המקומי נכנסו חנויות בנושא אחד ועיצוב חלונות ראווה. לפני כן מצאת בחנות אחת סירים, מחברות, נעליים, חזיות ומגבים. אחרי העלייה היו אפילו חנויות לכפפות או לעניבות. במשולש נבנו בתי קפה מתרבות אחרת, היו קוראים בהם עיתון עם מקל. למשל קפה 'ויינה' וקפה 'אירופה' בכיכר ציון, מקום אלגנטי מאוד ששימש מפגש ליהודים, ערבים ובריטים. בגינה מול בניין סנסור רקדו לצלילי תזמורת אחר הצהריים.
קרויאנקר ממשיך בתיאורי התקופה: "העיר הייתה מאוד קוסמופוליטית. ירושלים הרי הייתה מרכז השלטון והצבא הבריטי. גרו בה פקידי ממשל וקציני ממשל, הם התגוררו במושבה הגרמנית אחרי שהגרמנים הטמפלרים גורשו ממנה.
"הם היו כוח קנייה עם תרבות צריכה דומה לזו של יוצאי מרכז אירופה. מגזר נוסף שגילה עניין בחנויות היו ערבים בעלי זיקה למערב, בעיקר מקרב הנוצרים. הם התגוררו בטלביה למשל, וחלקם הסתובבו בעולם וסגדו לתרבות המערבית ולתרבות הצריכה שלה. את מכירה תמונות מהתקופה? יש בהן ערבים לבושים בחליפת חמישה חלקים. לפעמים הם חובשים תרבוש, אבל המודרניים יותר לא חבשו אותו. הם העתיקו גם את תרבות הקנייה והמטבח המערבי.
"השינוי התרבותי הביא גם ביקוש מוגבר לחנויות ספרים: ספרי בלשים, היסטוריה ועיתונים מחוץ לארץ בגרמנית ובאנגלית, שהגיעו באיחור זניח של שלושה ימים. שנים היו טענות כלפי 'סטימצקי' על מחיר הירחונים המיובאים, שנבע מהבלעדיות שלו עליהם. זה קרה בזכות החזון שלו. הוא פתח את חנותו הראשונה ברחוב יפו, וזיהה את ההתעניינות בחומר המיובא. לכן הוא דאג לקבל את הזיכיון של כל הירחונים והעיתונים הללו, והחזיק בו עד לאחרונה".
בימי ראשית המדינה הצביון התוסס של המשולש נשמר, אף על פי שהקוסמופוליטיות חלפה עם לכתו של שלטון המנדט. מי שהיו אחראים לכך הם בעיקר בתי הקולנוע שהוקמו באזור כבר בתקופת המנדט בצפיפות רבה. "14 בתי קולנוע היו באזור המשולש", מספר קרויאנקר.
"אם לא השגת כרטיסים באחד מהם, הלכת עוד 50 מ' והגעת לאחר. מאחר שלא היו עוד מוקדי תרבות זולים כמו הקולנוע, נוצרה תרבות שהנוער יצא מבית הספר והלך להצגות יומיות. שולמית לסקוב, אשת הרמטכ"ל חיים לסקוב, סיפרה איך היא וחברותיה הילדות היו מתארגנת לצעוד ברגל מתלפיות לראות סרט.
"בהמשך התפתח המבצע של שני סרטים בכרטיס אחד. הסרט הראשון היה בדרך כלל על אינדיאנים וקאובויים, והשני על אבירים מימי הביניים. בערב היו סרטים רומנטיים, שנועדו לקהל מבוגר יותר".
קרויאנקר כותב בספרו על התפלחויות לקולנוע באותה רצינות שהוא מתעד את תהליך בנייתם. הוא ייחד פרק שלם בספר לקולנועים בעיר, ורבים בוודאי מודים לו בלבם על כך – אותם אנשים שעוד זכו לעמוד בתור לקולנוע על אבני חצץ, ולא רק בתוך אולמות גדולים וחסרי ייחוד.
"חוויית הקולנוע של אותם ימים עיצבה במידה מסוימת את אותו דור, כפי שמתאר יוסי בנאי בשירו הידוע "אני וסימון ומואיז הקטן": "הייתי טרזן וסימון ארול פלין/ ומואיז הקטן קפץ כמו גונגה דין/ ובלילות החורף הקרים מאוד/ היינו מתכסים בכל החלומות".
את התרבות שנוצרה סביב הצפייה בסרטים מתאר קרויאנקר בנימה של שובבות: "היו מעשנים באולם הקולנוע, היו התפלחויות. אני זוכר למשל את המנהג לגלגל בקבוקים. באמצע הסרט היית שומע את גלגול הבקבוקים, ובסופו היו מתגלות ערימות גרעינים שחורים תחת הכיסאות. הצעירים היו מעשנים סיגריות עם פילטר, וכשסיימו שמו טיפת רוק על הפילטר וכיוונו לתקרה. היו בתי קולנוע שהתקרות שלהם היו מלאות במסך של בדלי סיגריות. טוב, אני קצת מגזים, לא בכל בתי הקולנוע היו כאלה, בחלקם היו סדרנים יותר טובים.
"סביב בתי הקולנוע נוצר מרכז של בתי קפה ומסעדות. בערב ישבו שם מבוגרים, ובשעה מאוחרת יותר - צעירים. היה רגע שזרם של אנשים יצא מכל בתי הקולנוע והתפזר במקומות הבילוי של המשולש. מה ששמר על פעילות גבוהה במשולש זו העובדה שבאותם ימים לא היה כמעט מסחר במקומות אחרים. בשכונות היו כמה בתי עסק לצרכים בסיסיים: מכולת או שתיים שהתחרו זו בזו, מספרה, גלנטריה, אטליז, שתי חנויות ירקות ובית מרקחת, אבל בגדים או נעליים לא נמכרו בשום מקום, לא בעמק רפאים ולא ברחוב החלוץ. גם עבור ריהוט או כלי בית היית צריך ללכת למשולש".
לדבריו קרוינאקר, החשיבות של אזור המשולש הייתה בהיותו מרכז כלכלי, אבל עוד לפני קום המדינה הייתה לו גם חשיבות מדינית. הדבר הביא גם לחיזוק מעמדו וכלכלתו, כי פקידי כל המוסדות היו צריכים לאכול צהריים איפשהו. "היו כמה בניינים שהשפיעו על המעמד הייצוגי~ממלכתי של האזור", מספר קרויאנקר.
"הראשון הוא בניין המוסדות הלאומיים, הסוכנות. זה היה מרכז השלטון של היישוב היהודי בארץ ישראל של המדינה שבדרך. היה שם מקום העבודה של אחד, דוד בן גוריון. גם הקרן הקיימת וקרן היסוד פעלו משם. עם קום המדינה מעמדן נחלש, אולם הרחוב המשיך להיות בעל חשיבות: מצעדי צה"ל, 1 במאי והעדלאידע עברו בו. בשל מיקומה של הכנסת באזור גם שאר המוסדות הממלכתיים, הציבוריים והעירוניים היו שם.
"בשל מעורבותה של מפא"י בכול מכול, היה זה גם מעוז החברה הסוציאליסטית הריכוזית: מוסדות הסתדרותיים גדולים, כגון חברת 'מנורה' של ההסתדרות, 'סולל בונה' - חברת הבנייה הכי גדולה - ובנק קופת עם, שהפך לבנק הפועלים, פעלו כולם מהאזור הזה".
הכנסת שוכנה בבניין ברחוב קינג ג'ורג'. מלכתחילה היה ברור שהיא תעבור משם?
"מיקומו של בניין הכנסת הראשון היה אילוץ. המדינה קמה, וההכרזה עלייה הייתה בתל אביב. היה מובן שצריך לעבור לירושלים, אבל לא היו לא בניין ולא כסף, לכן לקחו שלד של בניין שאמור היה להיות בנק והתאימו אותו לכנסת. הממשלה קנתה אותו ושיפצה אותו כך שהמליאה הייתה למטה ולמעלה היו המשרדים, למשל של יושב ראש הכנסת.
"בהמשך התבררו הקשיים; בכל פעם שהתקיימה ישיבת ממשלה היו סוגרים את המלך ג'ורג', וזה שיבש את החיים בעיר. בשלב מסוים הוחלט שקריית הממשלה, כולל משכן הכנסת, תיבנה בגבעת רם, אזור לא בנוי. כשמשפחת רוטשילד תרמה את הכסף נמצאה ההזדמנות ונבנה הבניין. המעבר לגבעת רם היה אחת הסיבות להיחלשות איזור המשולש, כי עובדי הכנסת והממשלה היו כוח קנייה גדול. הגופים הכלכליים שעם השנים ירדו מגדולתם העסיקו פחות כוח אדם, והמועסקים פחות תרמו כלכלית לאזור".
אחרי 1967 הסתיים תור הזהב של המשולש. העיר נעשתה ענייה וחלק מהחנויות האלגנטיות נעלמו, בעיקר בשל הזדקנות האוכלוסייה שפקדה אותן. אנשים אחרים הגיעו לעיר ושינו את פניה. ממרכז לתרבות מרכז אירופה חזרה ירושלים לימיה הים תיכוניים, והמעדניות הוחלפו בחומוסיות. התרבות האוכלוסייה החרדית ובואן של אוכלוסיות עניות - שמצאו את ביתן בשכונות מסביב למשולש - והתמעטות הצרכנים האמידים הביאו למשולש חלפני כספים וחנויות "הכול בדולר".
גם הקולנועים נסגרו בזה אחר זה בעקבות כניסת הטלוויזיה ושכלוליה. מאוחר יותר, בשנים הקרובות יותר לזמננו, היו אלה הקניונים שהחלישו את המשולש, משום שבניגוד אליהם הוא לא היה מאובטח וממוזג. "מלחה הוא הקניון הראשון הגדול והמוצלח בעיר מבחינה מסחרית ותכנונית", מתאר קרויאנקר. "האבטחה היה גורם משמעותי במיוחד, כי מרכז העיר נפגע בפיגועים ואנשים פחדו להגיע. העיר גם גדלה, ובשכונותיה קמו מרכזי מסחר וקניונים קטנים".
בנקודה זאת, על פי האדריכל, התחילו ימי השפל של המשולש. "מבחינה כלכלית ומבחינת חשיבות עירונית, קרנו של המשולש ירדה", הוא מסביר. "התחדשות האזור היא תהליך אטי. ניצניו החלו לפני כעשור, והייתה האצה בכך בחמש השנים האחרונות. היום רואים שחוזרות למרכז חנויות יוקרתיות בהדרגה ונוצרים מדרחובים חדשים, והם אמורים להביא את השינוי".
תחייתו של המשולש עשויה להגיע בעקבות תחילת הפעלתה של הרכבת הקלה, ובעקבותיה גם פינויו של רחוב יפו מרוב אמצעי התחבורה האחרים שעברה בו. בעבר המשולש כבר התנסה במה שאמור היה להיות חידוש מרענן – בניית מדרחוב גדול בראשית שנות השמונים.
"זה היה אופנתי מאוד באירופה והוכיח את עצמו", אומר קרויאנקר. "טדי קולק אימץ את הרעיון, והחליט לסגור את הרחובות בן יהודה, דורות ראשונים ולונץ. לפני כן רחוב בן יהודה היה דו~סטרי, עברו בו קווי אוטובוס חשובים והיו בו תחנות רבות של מוניות. הייתה שם אנדרלמוסיה בלתי רגילה.
"תארי לך דלתות נסגרות ונפתחות, אוטובוסים; בצהריים היו עוברים מוכרי העיתונים וצועקים, ונוסף לכך היו דוכני פלאפל, ובקיץ גם תירס. הרחובות היו עמוסי תנועה כל כך שהיית צריכה להיצמד לקיר כשעברת. שמונה שנים נמשך הדיון עם כל חברות המוניות כדי להפוך את בן יהודה למדרחוב. היו הפגנות נגד, סוחרים אמרו שזה יחסל אותם, אבל בסופו של דבר זה הוכיח את עצמו. זה לא אידיאלי, אבל זה עבד. הוצאת התחבורה יצרה אווירה אחרת לגמרי".
השאלה המתבקשת היא כמובן איזה שינוי תביא הרכבת. האם הוא יהיה לטובה?
"ההסתערות הנוכחית על הרכבת היא סימפטום לשום דבר. היום זו רכבת של לונה פארק. הילדים נוסעים בה בחינם מפסגת זאב להר הרצל וצוהלים בגשר המיתרים - שאגב, אני אוהב אותו מאוד. זה לא קנה מידה לכלום. כדי לראות את ההצלחה וההשפעה צריך לתת לפחות שנתיים. צריך לראות איך הרכבת מתאקלמת בעיר ואיך התושבים מתאקלמים ברכבת".
אתה מדבר על מדרחוב שנוצר בזכות הרכבת, אבל עוברים שם פסים. השיטוט שם באמת בטוח?
"באזורים צפופים בערים אירופיות הרכבת לא נוסעת במהירות גדולה, כך שאין בעיה לחצות. אחרי כמה זמן התושבים מתרגלים ולומדים מתי לעבור, ושאר הרחוב חופשי מתנועה. אם יהיה שם נקי והעצים יגדלו, זה יכול להביא לכך שיותר אנשים יגיעו למרכז העיר.
"החנויות ישתפרו שוב, חזיתות הבתים ישופצו וחלק מהמגרשים הזנוחים, המשמשים כעת מגרשי חנייה מאולתרים, ישמשו לבנייה. השטח יהיה יקר יותר, ואולי ייכנסו תושבים אמידים יותר", מרשה לעצמו קרויאנקר לסיים באופטימיות. אמנם הוא מתבטא בזהירות, אך הוא צופה גאות חדשה בעיר שאין בה ים, אבל סוערת תמיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם