כדי להוזיל את מחירי הדיור צריך לממש חלק מתוכנית ספדיה
מחאת הדיור התחילה כאן לפני 30 שנה. הפעילים של היום נבלעו בכיכר ספרא, אך לא הובילו לפריצת דרך. פרופ' שלמה חסון מציע לשקול שוב לממש חלק מתכנית ספדיה
חברי התנועה, ובראשם ימין סוויסה מקטמון ט', פלשו בשנת 1980 לעמק מלחה. במקום שעומדים בו כיום הקניון והאצטדיון הם הקימו אוהלי מחאה, וזעקו את זעקת הדור הצעיר של תושבי השכונות והשיכונים.
שיטפון המאמרים, ההצהרות וההבטחות הפוליטיות מאז מצטיירים בפרספקטיבה של 30 שנה כאוסף של מילים ריקות. דבר לא השתנה מבחינת פתרון בעיית הדיור של צעירים בעיר במהלך השנים שחלפו. להפך: כיום המצב אף גרוע יותר.
מצוקת הדיור התרחבה והיא פוגעת בשכבות חברתיות שלא נכללו עד עתה במעגל הנזקקים: אנשים משכילים, עובדים, בעלי מקצוע, משכבות הביניים, שאין ידם משגת לרכוש דירה או לעמוד במחירי השכירות הגבוהים.
נושאים כמו צדק חברתי, דיור לצעירים, מאבק בעוני – שהסעירו בשנות השישים את ארצות הברית ואירופה, והגיעו לישראל בשנות השבעים והשמונים – אינם עומדים כיום על סדר יומה של המדינה. בעידן הגלובליזציה נתונים מעייניהם של קברניטי העיר והמדינה למשיכת יזמים, להשקעות ולקבוצות חזקות לעיר. למי אכפת מהעניים ומצעירים שאין בכוחם להשיג דיור באמצעות מנגנון השוק לנוכח מחירי הנדל"ן המרקיעים שחקים?
להתעלמות הפוליטית מתלווה אדישות חברתית. בעידן שאי השוויון החברתי~כלכלי בישראל רושם שיאים, אפשר היה לצפות להתארגנות של קבוצות מחאה מלמטה ולקריאה למחאה עירונית~חברתית.
אולם דבר אינו קורה. גם כאשר פורצת בארץ סוף~סוף מחאה עירונית~חברתית, היא נשענת בעיקר על בני המעמד הבינוני ומוקדה הוא תל אביב. הצעירים בשכונות ובשיכוני העוני בירושלים אדישים. גם הצעירים המשכילים שעדיין נותרו בירושלים טרם מצאו דרך להביע את מחאתם, בניגוד למסורת החברתית הירושלמית.
בעבר הייתה העיר מוקד של פעילות והתארגנות מרמת השטח. מכאן יצאו תנועת המחאה העירוניות של "הפנתרים השחורים" ו"האוהלים"; כאן נולדו המינהלות השכונתיות, בהשראת מרכז הרב בירושלים; כאן צמחה תנועת גוש אמונים; כאן החלה תנועת "שלום עכשיו את דרכה"; וכאן נוצרה הקואליציה הסביבתית הראשונה – "ירושלים בת קיימא". והנה דווקא בתחום הדיור מובילה תל אביב כיום את המחאה החברתית.
בירור מעמיק יותר מגלה כי אכן הייתה מחאת דיור בעיר: תנועת "רוח חדשה" וארגון "מלונה" תבעו כבר לפני כמה שנים, לפני הבחירות לעירייה, דיור בר השגה, ועיצבו בכך במידה רבה את סדר יומו של ראש העירייה ניר ברקת. עם כניסתו לתפקיד מינה ברקת חלק ממנהיגי המחאה לתפקידי מפתח בעירייה, והזמין אותי ואת עו"ד עזריאל לוי לגבש מתכונת לדיור בהישג יד בעיר.
בנייר העבודה שהכנו הצענו דרכים להיערך למתן דיור לקבוצות חברתיות שונות בעיר: עניים, זוגות צעירים מקבוצות חברתיות שונות, סטודנטים וצעירים בראשית הקריירה המקצועית שלהם.
ההמלצות כללו,
בהמלצות התמקדנו בצעירים המשכילים, שבניגוד לקבוצות נזקקים אחרות לא נמצא להם עד היום כל פתרון דיור. צעירים אלה הם השדרה המרכזית הבונה את העיר ואת הכלכלה בעולם כולו. הם חיוניים במיוחד לפיתוחם של מפעלים עתירי ידע, להוראה, לניהול ולקיום של חברה צעירה, פעילה ותורמת בעיר.
קברניטי העיר בעולם כולו, כולל ניו יורק ולונדון, פועלים למשוך את הצעירים לעיר בדרכים שונות, וביניהן דיור בר השגה. מה שנעשה בניו יורק ובלונדון ראוי שיילמד וייושם גם בערי ישראל ובמיוחד בעירנו, שבשנים האחרונות נוטשים אותה צעירים משכילים ועקב כך ההון האנושי שלה הולך ומתמעט. אין ספק כי ראש העירייה ויועציו מודעים היטב לבעיה ופועלים לפתרונה, אך עד היום לא נרשמה כל פריצת דרך בתחום מתן דיור בר השגה לצעירים בעיר.
מוקד הבעיה הוא מדיניות הממשלה. כל יוזמות החקיקה בתחום נגנזו או הוכשלו. חוק "הדיור הציבורי", שאמור היה לשחרר עשרות אלפי יחידות דיור, נגנז; חוק "דיור בהשכרה" לא יושם; יוזמת חקיקה לדיור בר השגה הוכשלה; הוראת תמ"א 35, המחייבת לכלול דיור בר השגה בכל תכנית בנייה חדשה, לא יושמה; הוראה לכלול דירות בנות השגה בפרויקטים חדשים, שהתלוותה לתיקון חוק מינהל מקרקעי ישראל, תקועה.
גורמים שונים אחראים למצב מדכא זה: הסרבול הבירוקרטי בתחום התכנון, האדישות של חברי הכנסת והממשלה, אזלת היד של ראשי העיריות, היעדר מנהיגות חברתית והאדישות של ציבור הצעירים.
מה ניתן לעשות? בטווח המיידי יש צורך בחקיקה ראשית אשר תאפשר לספק דיור בר השגה על פי חוק, אולם אין די בכך. תנאי ראשון ומחייב להצלחתה של כל תכנית להוזלת דיור הוא הרחבת היצע הקרקעות והדירות.
ללא היצע רחב לא ניתן יהיה להוזיל את מחיר הדיור, וממילא תסוכל מטרתה העיקרית של החקיקה. נקודה זו חומקת לרוב מהכרתם של הצעירים, בעיקר משכבות הביניים, הנזקקים לדיור.
הצעירים חסרי הדיור, היוצאים היום לרחובות בדרישה לדיור בר השגה, הם מי שנוטים להצטרף לארגוני הירוקים במאבקם נגד הסבת שטחים לבנייה. שני מקרים ראויים לציון בהקשר זה הם פארק איילון בתל אביב ותכנית ספדיה בירושלים (שבשניהם הייתי מעורב).
בשני המקרים נמנעה בנייה שהיתה יכולה לספק חלק מצורכי הדיור של הצעירים. לו ניתן היה לבנות על שטח של כאלף דונם מתוך 8,000 הדונם של פארק איילון ניתן היה לספק דיור בהישג יד, לספק שירותים חברתיים ולהעמיד משאבים לצורך פיתוח שאר הפארק המטרופוליני ולתחזוקתו.
דווקא תושבי דרום תל אביב, שהיו יכולים ליהנות מדיור בר השגה בשטח פארק איילון, חברו לקבוצה שהתנגדה לכל בנייה, והתוצאות ידועות: אין דיור, אין שירותים ואין פארק.
למתנגדי תכנית ספדיה הוצעה פשרה שעיקרה בניית כמה אלפי יחידות דיור בקרבת מבשרת ציון או ברכס לבן, אולם פשרה זו הוכשלה בנימוק כי יש די שטחים לבנייה בתוך העיר. נכון, יש בתוך העיר שטחים לבנייה, אולם כאשר מגיעים לדון בשטחים אלה מתחילה גם כאן התנגדות בנימוק כי הם ראויים לשימור.
מה שנדרש כיום למען דיור בר השגה הוא שיתוף פעולה בין המחוקק למוסדות התכנון ולצעירים. בלי כל אלה יתפוגג המאבק הנוכחי כמו קודמיו, ובעוד 30 שנה יקראו קוראי העיתונים עוד מאמר כמו זה.
פרופ' שלמה חסון הוא חוקר בחוג לגיאוגרפיה ובבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, וייעץ לראש עיריית ירושלים ניר ברקת בנושא דיור בר השגה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם