מחקר: המשוריינים שהוצבו בשער הגיא הם פברוק מבוים
המשוריינים בשער הגיא הם אולי הסמל הבולט ביותר של מלחמת השחרור. שרידים אילמים למאבק עיקש על הדרך לירושלים. ההיסטוריון ואיש ידיעת הארץ מיכאל אסף גילה בעבודת דוקטורט כי השרידים שהפכו לאנדרטה אינם הרכבים המקוריים, אלא פברוק מבוים שנועד לרגש תיירים
"אנחנו פושעים כי בני הדור הצעיר לא מכירים את סיפורי הקרבות, לא מכירים את האתרים", הוא מבכה את המצב. "יש לא מעט אתרי לחימה ואנדרטאות שאנחנו לא יודעים לכבד, או לספר את הסיפור שלהם. אנחנו גרועים מאוד בזה".
את עבודת המחקר שלו ערך ד"ר אסף בנושא שימור אתרי מורשת במרחב הארץ ישראלי ואופן הטיפול של רשות הגנים הלאומיים בהם. העבודה נכתבה בהנחיית פרופ' יהושע אפרת במסגרת המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן.
את הנושא בחר אסף מאחר שמדובר במשהו הקרוב ללבו, ומבחינתו זהו נושא כואב מאוד. שאיפתו העיקרית היא לזעזע את המערכת, אולי משהו בכל זאת יזוז.
כבר למעלה מ-40 שנה מטייל אסף לאורכה ולרוחבה של הארץ. הוא מכיר כמעט כל אנדרטה ולבו נחמץ. "הכול מוזנח", הוא אומר. "האנדרטאות הללו הוקמו כדי לספר את סיפור הלוחמים והקרבות במלחמות ישראל השונות, אבל המורשת הזאת הולכת לאיבוד. להוציא שניים-שלושה אתרים, אין אף אנדרטה המטופלת כמו שצריך.
לא מנקים, לא שותלים צמחייה, לא מסדרים גדר או ספסלים למטיילים, גם לא שלט הסבר. הכול זרוק, מוזנח, מטונף. כל הסיפורים הללו נבלעים בתהום הנשייה". אסף מתריע על העוולות ומסביר שהסיבה פשוטה:
"אנחנו בקושי מטיילים" הוא מסביר, "אם אנחנו יוצאים זה
"זה מתחיל בסמינרים למורים, שם אתה נתקל בבורות מדהימה", חורץ האיש. "זה ממשיך מטבע הדברים בבתי הספר, וכבר פשט כמו נגע בכל מערכת החינוך כולל בצה"ל, שהזניחה את הטיפול באתרי מורשת הקרב. אמנם יש בתי ספר פעילים מאוד בתחום ידיעת הארץ, אבל הם בודדים. זו טיפה בים, וזה לא יכול להמשיך לעבוד לאורך זמן אם לא משקיעים בזה".
כדי להוכיח את גודל האבסורד הוא מספר על מכר קרוב שהתבקש לאסוף את כל האנדרטאות ברמת הגולן ולהביא אותם למוזיאון השריון בלטרון.
"הרי אנדרטה צריכה להיות בשטח. אנדרטה מספרת את סיפור המקום. שם חשוב שזה יהיה, לא באיזה מוזיאון", הוא טוען בייאוש. את האצבע המאשימה הוא מפנה כלפי רשות הטבע והגנים, שבאחריותה לפעול לטיפוח האנדרטאות ואתרי מלחמת העצמאות במדינת ישראל ולשימורם.
מרבית האנדרטאות במדינה הוקמו בפרץ ספונטני של לוחמים אשר השתתפו בקרב מסוים. אלא שמטבע הדברים הזמן שנמשך טיפול באנדרטה הוא שלוש עד חמש שנים. אחר כך הן נותרות לגווע הרחק מהעין. "כאן אמור גוף ממשלתי להיכנס לתמונה, גוף שיידע לזהות את המקום, לתעד את הסיפור לטובת הדורות הבאים. זה התפקיד שלו בסיפור", טוען אסף.
כואב את המצב הוא פנה לחקור את הנושא, לרדת לעומק המחדל, לברר מהיכן צמחו שורשי ההזנחה. הגילוי שהגיע אליו בעקבות חיטוט בארכיונים של ארכיב המדינה מדהים, ויכול לשמש אנדרטה לא מפוארת במיוחד לכל המהות שלנו כאן בארץ.
האנדרטה הראשונה שזכתה לקבל חסות ממדינת ישראל הייתה זו שבשער הגיא. לקראת יום העצמאות העשירי למדינת ישראל מישהו במטה החגיגות העלה רעיון מבריק: מה יותר סמלי מהקמת אנדרטה משלדות המשוריינים המפויחים שנותרו מוטלים בצדי הדרך מאז ימי מלחמת השחרור?
השיר המפורסם "באב אל-וואד" שכתב חיים גורי, זה שכל תלמיד למד בעל פה בשיעורי מולדת ובטקסי הזיכרון הממלכתיים, רק תרם להעצמת הרעיון. כך, כל מי שיעלה לירושלים כדי להשתתף בחגיגות הרשמיות יוכל להיזכר בסיבת עצמאותנו בזכות עדותם של המשוריינים, אלה שבעצם הימצאם במקום מספרים את הסיפור כולו.
אם גם אתם לא זוכרים מה בדיוק הסיפור של המשוריינים, אל תאשימו רק את עצמכם. החינוך למורשת ולהיסטוריה שלנו, התחומים המספרים על הקמת המדינה, מעולם לא היה הצד החזק של מערכת החינוך הישראלית. אבל אם תעצרו לרגע בצד הדרך העולה לירושלים ותביטו במשוריינים הם יספרו לכם זאת בעצמם. כי אף ששלד הברזל שותק, סיפורו הוא כזעקה שצריכה להרעיש עולמות.
תכף תבינו. אבל לפני כן, בואו ניזכר בסיפורי הקרבות של מלחמת העצמאות, אשר אירעה לפני 63 שנה בדיוק. אחד החלקים הקשים במלחמה היה המאבק על הדרכים. האירוע הרשמי שפתח את המלחמה הוא התקפתם של שני אוטובוסי נוסעים מנתניה ומחדרה ליד מושב נחלים של היום. זה קרה ב-29 בנובמבר 1947.
יותר מכול המאבק קודם היה נגד היישוב הערבי בארץ. אם מסתכלים על מפת הארץ באותם ימים ניתן לראות שעל כל הצירים החשובים ישבו כפרים ערביים, ומהם יצאו ההתקפות. קשה היום לדמיין את מה שקרה אז. בתחילת הדרך בין תל אביב לירושלים ישבה העיר יפו, ובה היה יישוב ערבי גדול לצד היישוב היהודי.
כולם השתמשו באותו הכביש. לאחר מכן הדרך עברה דרך כפר סלמה ויזור, שהיה אז כפר ערבי גדול, בהמשך היו דג'אן (כיום בית דגן), אזור רמלה-לוד ופאתי פרוזדור ירושלים, שם ישבו אין~ספור כפרים ערביים באזור שואבה והמסרק (בית מחסיר) וכמובן הקסטל, שהיה כפר ערבי גדול ועוין מאוד.
נקודת התורפה בכביש הייתה שער הגיא, באב אל~וואד. הבריטים עזבו את הארץ רק ב-15 במאי 1948, יום לאחר ההכרזה על מדינת ישראל. לפני כן המדינה עדיין לא קמה, צה"ל עוד לא היה קיים, והלחימה התנהלה ללא התשתית החיונית לקיומה.
אחת המגבלות הקשות ביותר הייתה ההגבלה בציוד לחימה שהטילו הבריטים על הלוחמים. אי אפשר היה להסתובב באופן גלוי עם נשק בשל פיקוח הצבא הבריטי. חייל שהיה יוצא לקרב היה נאלץ למסור את נשקו לחייל אחר עת חזר לבסיס עם ערב; לא מעט נשק של לוחמים גם הוחרם על ידי הבריטים, ולכן היה צריך להבריחו. דא עקא, שכאשר יש עליך מתקפה, הזמן שצריך לבזבז על הרכבת הנשקים המוברחים הוא זמן יקר מדיי. החודש הקריטי היה מרס 1948.
היישוב היהודי ספג מאות קרבנות בדרכים. כדי להתגונן מפני ההתקפות היו נוסעים במשוריינים. המשוריין היה למעשה משאית שהורכבו עליה לוחות דיקט מעץ, ומשני צדדיה הוסיפו ציפוי ברזל דק. התוספות הללו הכבידו מאוד על משקל הרכבים - בתוספת הנוסעים, האספקה והתחמושת שעליהם - והקשו מאוד על הנסיעה בכבישים הצרים והמפותלים.
באותו חודש כל השיירות, בלי יוצא מן הכלל, נפגעו. רוב אנשי השיירות נהרגו והציוד והמשוריינים נפל בידי הערבים. זה היה חודש נורא. עקב כך, בירושלים באותה תקופה נוצר מחסור בתחמושת ומזון, ועלה חשש רציני מאוד למחסור במים. כולם הבינו שאי אפשר להמשיך ככה.
בשלב זה קיבל ראש מועצת היישוב הזמני דוד בן גוריון החלטה: ליזום מבצע צבאי גדול ולהשתלט על הדרך לירושלים. הוא ידע שאם ירושלים תיפול גם המדינה שבדרך לא תקום. זו הייתה הפעם הראשונה שהוחלט על קיומו של מבצע גדול. עד אז הלחימה התקיימה במסגרות קטנות, לא יותר מ~30 איש. עתה הוחלט על ריכוז כוחות לכדי חטיבה אחת, שתמנה למעלה מאלף לוחמים. "מבצע נחשון" יוצא לדרך.
רוב הלוחמים בחטיבה הגיעו מחטיבת הראל של הפלמ"ח, מחטיבת גבעתי, מאלכסנדרוני ומעציוני - החטיבה הירושלמית. במקביל, בסוף חודש מרס הגיעה לארץ אספקת נשק מצ'כיה. מתחת לאפם של הבריטים הוברחו מטוסים, טנקים ורובים אשר במידה רבה הכריעו את המערכה לטובת היישוב היהודי.
למבצע קדמו שתי פעולות צבאיות, שנועדו לסייע במהלכי הקרבות: ב-3 באפריל נכבשו הכפר קסטל ומשלט הקסטל (מוצב מבוצר שעמד בראש ההר שהכפר ישב עליו). ב-5 באפריל נערכה פשיטה מוצלחת על מפקדת חסן סלמה הסמוכה לרמלה.
עיקר הקרבות הקשים היו בקסטל. עשרות לוחמים נהרגו. באישון לילה עלו שלוש דמויות מההר, ואחד הלוחמים קרא לעברן. כאשר המענה ניתן לו בערבית הלוחם פתח באש, והתברר שאחד ההרוגים הוא לא אחר מאשר עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מפקד הכוח הערבי. כאשר נודע שהוא נהרג התחילה התקפה עצומה על ההר. לקראת הצהריים הגיעה לכוחותינו המותשים אספקה ותגבורת לוחמים.
בשלב זה יש הרוגים רבים, פצועים וכוחות הלוחמים שנותרו אפסו. לקראת הצהריים הגיעה יחידת לוחמים מחטיבת הראל לתגבורת, והם הבינו שאין מה לעשות וחייבים לסגת. בסופו של דבר הוחלט שהמפקדים יישארו בעמדות, ואילו רק החיילים ייסוגו אחור. כל המפקדים בפעולה הזו נהרגו, למעט רב"ט אחד שנותר בחיים.
למרות מצב העניינים הקשה התקבלה הוראה מהפיקוד העליון לחזור לכבוש את הקסטל. הלוחמים ידעו שהפקודה הגיעה ישירות מקצין המבצעים של ההגנה יגאל ידין ומבן גוריון, אלא שהם לא היו מסוגלים לעשות זאת. הם פשוט היו מותשים.
הצעד הנחשוני להמשך המבצע בשלב זה הגיע מבני מרשק, "הפוליטרוק" האגדי של הפלמ"ח. מרשק, שהיה אז כבן 40 – פי שניים משאר הלוחמים שלצדו - קם, התכופף, לקח את הנשק שלו והתחיל לצעוד חזרה לכיוון הקסטל באותו לילה. אחריו קמו והלכו שאר הלוחמים. בבוקר התקבלה הידיעה: הקסטל בידינו.
באזורים אחרים הלחימה במסגרת המבצע המשיכה. כוחות הלוחמים כבשו נקודות שליטה שונות ממזרח וממערב לנתיב התנועה לירושלים וחסמו את גישתם של כוחות ערבים אליו. במסגרת מהלך זה נכבשו ונתפסו גם הכפרים הערביים חולדה ודיר מוחזין (בלילה בין 5 ל-6 באפריל).
הכפר קולוניה נכבש ופונה ובתיו פוצצו ב-11 באפריל. כמו כן נכבש המחנה ואדי סראר. כארבעה ימים לאחר תחילת המבצע יצאה שיירת אספקה מחולדה לירושלים, והיא הצליחה להגיע ליעדה. אחרי הכרזת המדינה השליטה על הציר לירושלים ממשיכה להיות בעיה, אבל גילויה של דרך בורמה הציל את המצב.
מקומם של המשוריינים בשער הגיא נצרב בתודעה הישראלית, והם הפכו לסמל המובהק ביותר של מלחמת השחרור. מדינת ישראל הוקמה, עברו עשר שנים והגיעו חגיגות העשור למדינה הצעירה. באותה תקופה פעלה תחת משרד ראש הממשלה "המחלקה לשיפור נוף הארץ" בייסודו של מנכ"ל המשרד דאז טדי קולק. ב-11 בנובמבר 1957 שיגר יו"ר הוועדה לחגיגות העצמאות תשי"ח שלמה ארזי מכתב אל יעקב ינאי, מנהל שימור האתרים ההיסטוריים דאז.
באותו מכתב עולה לראשונה ההצעה להקמת האנדרטה: "משער הגיא ועד ירושלים עומדות 12 מכוניות שרופות שרק אלוהים יודע מה הן [...] והנה הרעיון: ניקח את כל הדרך הזו ונקרא לה עמק הזיכרון, נגייס את הצופים בארץ, בשיתוף עם יחידות הפלמ"ח שפרצו דרך זו, וההורים השכולים.
"כיועץ ניקח את אדריכל הגן של בית הקברות הצבאי בהר הרצל, כתורמי צמחים ניקח את המושבים והקיבוצים מפרוזדור ירושלים, בפרט את אלה הנקראים על שמן של היחידות שלחמו שם. בט"ו בשבט תשי"ח ישתלו הצופים וילדי הפרוזדור גנים וגני סלע מסביב לכל מכונית ומכונית".
ההצעה הזו התקבלה בהתלהבות אצל ינאי, וכעבור שלושה ימים הוא שיגר תשובה, אם כי בשינויים קלים. ינאי מציע שבכניסה לשער הגיא יהיה עמוד ועליו כתובת המספרת על פרשת באב אל-וואד. נוסף לכך, על יד כל שלד הנמצא במקום תוצב כתובת שתיחצב באבן עם תאריך ההתקפה.
"אולם את ההצעה לשתף את לוחמי הפלמ"ח וילדי היישובים בפרוזדור ירושלים בפרויקט דוחה ינאי על הסף. הוא מציע שהמחלקה שבראשותו תעשה זאת בעצמה. "איני יודע לשם מה יש צורך בגיוס צופים מהארץ, יחידות פלמ"ח והורים שכולים, על מנת לנטוע בכמה מקומות. האדריכל העוסק בכך הוא מר ליפא יהלום ואנו מסתפקים בו", פוסק ינאי במכתבו.
התכתובת הזאת העלתה אצל אסף סימני שאלה גדולים. מה יכול להיות יותר מתאים, חינוכי וערכי משיתוף הדור הצעיר, עם הלוחמים וההורים השכולים בהקמת האנדרטה? את התשובה לכך מצא אסף מאוחר יותר. "גם אני גדלתי בתור ילד צעיר על כך שהמשוריינים שאני רואה בדרך לירושלים הם אלה שנותרו לנו לזיכרון והנצחה כעדות ממלחמת השחרור", הוא אומר.
"כמו כל אדם אחר במדינה האמנתי שאלה המשוריינים האותנטיים". אלא שהאמת העירומה נחשפה בפניו עם גילויים של מסמכים המתעדים את ההתכתבות בין הגורמים השונים שהקימו את האנדרטה המפורסמת. מתברר שמקימי האנדרטה פנו לחיל החימוש בצה"ל ונתנו הוראה לקחת רכבים שיצאו מכלל שימוש - גם כאלה שכלל לא היו בארץ בזמן מלחמת העצמאות - לירות בהם, לשרוף אותם ולהציב אותם בשער הגיא. את המשוריינים המקוריים הם דאגו לפנות למגרש גרוטאות בצריפין.
כהוכחה מציג אסף מכתב שכתב ינאי לקצין החימוש הראשי של צה"ל. מופיעה בו רשימת סוגי הרכבים המבוקשים: שניים-שלושה שלדי ג'יפ, שלושה-ארבעה שריונים מפורקים, שלושה-ארבעה שאסי של קומנדקר ועוד. בתחתית המכתב מבקש ינאי גם לתת הוראה לאנשי הבסיס לעזור בנדון. במסמך נכתב: "פירוש הדבר לשרוף אותם, לנקבם ביריות ולצבעם לפי הוראותינו. אם דבר מה קשור בהוצאות כספיות, אנו מתחייבים לשלם".
בידי אסף אף נמצאת הקבלה לתשלום עבור הגרר בדבר הוצאת ארבעה רכבי משוריינים מצריפין לשער הגיא, סידורם על ידי מנוף והרחקת גרוטאות משער הגיא. גם המכתב מאת האדריכל ליפא יהלום, אשר נבחר לעצב את האנדרטה והצמחייה מסביב, מאשרר את אופן הקמתה. המכתב נשלח לינאי ובו יהלום מציע לו כך: "לאחר השהייה באזור אודה לך אם תבקר במקום בהקדם, תבחר את השלדים הדרושים לך וכמו כן תבקש מהקצינים במקום לירות בשלדים, לשרוף וכל מה שתרצה".
נדבך הוכחות נוסף לסיפור מצא אסף בעיתונים מאותה תקופה, בעיקר במסגרת מכתבים למערכת. מתברר שהיו כמה אזרחים אכפתיים שנסעו על הכביש, צפו בעבודות להקמת האנדרטה וביקשו לחשוף ולספר את אשר ראו עיניהם. מכתבים שעסקו בנושא הגיעו למערכות כלי התקשורת.
אחד המכתבים נשא את הכותרת: "הוליווד בשער הגיא". כותב המכתב מספר שם שבכלל מדובר בדגמים שלא היו במלחמת העצמאות. הטענות הללו אף זכו למענה מצד "המחלקה לשיפור נוף הארץ" אשר יזמה את הפרויקט. היא מסרה כי מדובר רק בצביעה מחודשת של הרכבים.
כאשר המסמכים הללו נחשפו בפניו הבין אסף למה איש ממקימי האנדרטה לא רצה שלוחמי הפלמ"ח, המשפחות השכולות ובני הנוער מהיישובים מסביב ישתתפו בפרויקט הקמת האנדרטה. "הם ידעו שמדובר במשהו מזויף והם לא רצו שיעלו עליהם", הוא מעריך. להערכתו האישית הסיבה להונאה הזו קשורה לחשיבות היתרה שהקנו מקימי האנדרטה לרושם שזו תעשה על פני האמת הצרופה, כמו גם לאופיים.
"היו צריכים לרגש את התיירים", הוא מעיר בציניות. "ככה זה יותר יפה ואם אתה שורף אותו, יורה בו וצובע אותו אז זה אותנטי יותר. אלה אפילו לא מכוניות אמיתיות, זה רק נראה ככה. לקחו שלדות והרכיבו בצורת קופסה מעל לוחות עץ וברזל".
הוא מוסיף כי "ינאי היא איש ביצוע קר ומחושב, כזה היה גם טדי קולק. הראשון ידע שהשני יגיע לביקורת ויעביר את האצבע כדי לבדוק אם אין אבק. אין חוכמות עם טדי קולק. הוא היה איש ביצוע מדהים, ותרומתו אדירה, אבל הוא גם היה פדנט וקפדן מאוד. שניהם היו חברים טובים, ודווקא בגלל זה ינאי רצה לעמוד בסטנדרטים של קולק. הוא רצה שיגידו שזה יפה, שיבואו צלמים מחו"ל".
לפני כשלוש שנים רשות הטבע והגנים שיפצה וסידרה מחדש את אנדרטת המשוריינים. עד אז המשוריינים היו פזורים לאורך הדרך וכיום הם מסודרים בשתי שורות הפונות לכיוון ירושלים, ובלילה הם מוארים על ידי זרקורים. קבוצת משוריינים אחת מוקמה באזור קבר השייח' עלי בשער הגיא ,והשנייה מערבית לצומת שואבה.
גם לכבוד המהלך האחרון הזה איש לא טרח לספר לנו שמדובר בזיוף אחד גדול. "זה בסדר לשפץ ולטפל, אבל אל תגידו שהמשוריינים אותנטיים", מתקומם אסף. "השקר הזה ממשיך עד היום להתגלגל על חשבוננו ועם ישראל חי. חי בסרט הוליוודי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם