אביב לביא מתרגש מההשקה הקרבה של פרויקט השכרת האופניים
פרויקט השכרת האופניים של עיריית ת"א אינו מושלם, אבל הרגע שבו ייקטפו האופניים הראשונים ממתקן העגינה יהיה רגע חשוב לתל אביב
האירוניה היא שבמחלוקת הזו אני נאלץ למצוא את עצמי בעמדת הסנגור של עיריית תל אביב. זה לא בא לי בקלות, אבל כשמגיע-מגיע. אפילו שבשבוע שעבר, בתכנית שלי בגל"צ, עלה לשידור גיא, שגר במתחם נגה ביפו, וסיפר שהוא לא ישן כבר שבועיים. ארבעה לילות הוא שכב עם עיניים פקוחות והקשיב לשאון שהגיע מאתרי הבנייה הסמוכים שרחשו פעילות, ועוד כמה לילות העביר במעקב אחרי הקמתו של סט לצילומי פרסומת שנערכו מתחת לחלונו (הצילומים היו ביום, עבודות ההקמה בלילה).
כשפנה למוקד העירייה וביקש שיעשו משהו נגד הרעש שמחרב את לילותיו, השיבו לו ש"הכול באישור". כשביקש לדעת מי בדיוק אישר את הסיוט הלילי הזה, התשובה
אבל למה העירייה סבורה שגיא לא זכאי לישון בלילה? על זה כבר לא ידעו לענות לו. אולי היו צריכים לעשות לו היכרות עם הסטטיסטיקות שפרסמתי כאן לפני כמה שבועות, לפיהן העירייה חילקה יותר מ-100 אישורים לבנייה בלילות מאז הקיץ האחרון. גיא ממתחם נגה ממש לא לבד, לא שזה אמור לנחם אותו.
אבל היום, כאמור, אני כאן בשביל לפרגן, ולהתמודד עם הטענה אותה ניסחה לאחרונה העורכת, כאילו פרויקט השכרת האופניים שמתרקם בימים אלה ברחובות העיר ועתיד לצאת לדרך בפסח (בתקווה ובהנחה שיוסר המכשול האחרון - חוק חבישת הקסדה שטרם בוטל סופית) הוא מבצע ראווה יחצני, שהתועלת שיביא לתרבות הדיווש בעיר מוטלת בספק. הרי מה שחסר בעיר הזאת, כתבה העורכת לא בלי צדק, הם לא אופניים, אלא תשתיות לרכיבת אופניים, ובראשן שבילים אמיתיים, נפרדים, שהופכים את ההגעה ממקום למקום לחוויה שפויה וחלקה.
הכול נכון, ובכל זאת. נכון שהעירייה עומדת לגזור כאן חתיכת קופון של יחסי ציבור, ובעצם כבר עושה את זה בערך שנתיים, ונכון גם שהמחשבה על 1,500 רוכבים שאמורים להתווסף לרחובות העיר קצת מטרידה. בין עגלות הילדים שמאכלסות את נתיבי האופניים בשדרות, הכבישים הצרים ונטולי המדרכות בנווה צדק, הכביש המפויח והמדרכה הדחוסה באלנבי - איפה הם בדיוק אמורים לדווש?
ועל אף הכול, אני חושב שהרגע שבו ייקטף זוג האופניים הראשון מתוך מתקן העגינה הוא רגע חשוב לתל אביב, ובעיקר רגע אופטימי. גם משום שהפרויקט כולו משדר מסר, אווירה, כיוון שאליו העיר הזו הולכת, וגם משום שיש כמה קבוצות של אנשים שעבורם האופניים העירוניים עשויים להיות אופציה שמישה וידידותית שתקרב אותם אל עולם האופניים ותרחיק אותם מהרכב הפרטי.
למשל, מאות האלפים שנכנסים מדי בוקר לתל אביב כדי לעבוד בה. היום הם אומרים לעצמם שלהגיע ברכבת זה יופי, אבל מה הם בדיוק אמורים לעשות מרגע שנחתו בעזריאלי או ברכבת ארלוזורוב? לחכות לאוטובוס שאולי יגיע, אולי לא, ואולי בכלל לא נוסע לכיוון המשרד שלהם? לקחת מונית? בשביל זה לא משאירים את הפרייבט בבית. אבל לרדת בעזריאלי, לפרוק אופניים מתחנת ההשכרה, לדווש עד המשרד ושם להחזיר אותם לתחנה בלי חשש גניבה, בעלות אפסית, בלי צורך להתעסק עם מנעולים ושרשראות - זו אפשרות שתתאים לפחות לחלק מהם, גם אם בהתחלה זה יהיה חלק קטן.
עם הקבוצה השנייה נמנים אלה שנמאס להם מהגניבות. פעם אחת הם אכלו אותה, פעמיים. אחרי העקיצה השלישית התייאשו ושבו לזרועותיו המנחמות של ההגה. זו ההזדמנות להחזיר אותם אל האופניים. ואתם, כמובן, את אלה שאף פעם לא נשדדו - אבל הסיפורים ששמעו מרתיעים אותם מרכישת הזוג הראשון.
ישנם אלה שפשוט מתקשים לחצות את הרוביקון. אני זוכר את הימים הראשונים שלי על האופניים בעיר. חלפו הרבה שנים מאז שרכבתי כילד, והאפשרות לנוע על הכלי הזה ממקום למקום נראתה לי משונה מאוד: מה, באמת אפשר לדווש את אבן גבירול מקצה עד קצה? זה באמת לוקח רק רבע שעה?
כשבכל פינת רחוב ממתינה לך תחנה עמוסת אופניים, הרבה יותר קל להתנסות, להשתכנע. לא צריך לקנות זוג משלך, לא צריך להתחייב. במקום חתונה קתולית אפשר ללכת על סטוץ קליל, שאולי תצמח ממנו אהבה גדולה וקשר יציב.
וכמובן, התיירים. רצינו עיר עולם, לא? פריז זה אנחנו. נותר רק לקוות שהתיירים לא יגיעו עם האופניים בטעות לריינס או לרחוב גאולה, שם עדיין משורטט על הכביש הנתיב המשונה שנגמר בפתאומיות בתוך המדרכה. ביקור של תייר ממושמע באחד הרחובות האלה עלול להיגמר בבכי.
נכון, יש הרבה סיבות לדאגה. כמה אופניים ייגנבו? מה יעולל להם הוונדל הישראלי המצוי? כאן, כידוע, זה לא שווייץ, אבל האם זה אומר שאנחנו אמורים לוותר על כל ניסיון להזריק למקום הזה טיפת נאורות? למרבה השמחה, העירייה לא מוכנה לוותר, וזו סיבה מספיק טובה לבלוע את הרוק, להחזיק חזק, ולתת לה רוח גבית. לפחות עד השבוע הבא.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם