האסיר מהמוקטעה: הפספוס הגדול של יאסר ערפאת
באמצעות חתימה בעט פיילוט יכול היה יאסר ערפאת לרסק את המדינה היהודית שכל כך שנא. למזלנו, הוא החמיץ את הזדמנות חייו. הפספוסים הגדולים בהיסטוריה. פרויקט מיוחד
בסופו של דבר הוא הסתיים במפח נפש. חמישה חודשים לאחר מכן הוכפלה האכזבה פי כמה. ועידה בטאבה, שניסתה לבצע תיקונים, התפוצצה. חודשיים לאחר מכן הפסיד אהוד ברק את הבחירות לאריאל שרון ויצא לתקופת גלות ארוכה, שהסתיימה רק חמש שנים מאוחר יותר.
אבל ההחמצה הגדולה לא הייתה של הנשיא קלינטון, וגם לא של ברק עצמו. הפספוס הגדול היה של יאסר ערפאת, אחד המנהיגים האלימים והטיפשים בתולדות הסכסוך הישראלפלסטיני. ערפאת יכול היה לקחת את ההצעות חסרות התקדים שזרקו לעברו ברק ושר החוץ שלו, פרופ' שלמה בן-עמי. אילו היה חותם על הסכם קמפ דייוויד הוא היה רואה את ישראל מתפרקת לו בין האצבעות, בלי פיגוע נוסף אחד.
בסוף התהליך הוא היה יכול להפוך לאחד המנהיגים החזקים באזור, נהנה מיוקרה ולגיטימציה בין-לאומית אדירה. מזלנו שהוא דחה את הכל בשתי ידיים. ערפאת והפלסטינים נגסו בעמדות ישראל כמו בלחמנייה טרייה, עד שלא נשאר מהן כמעט כלום.
ברק הציע בקמפ דייוויד 73 אחוזים משטחי הגדה. בטאבה ההצעה האמירה כבר ל-93 אחוזים , ותמורת היתר היו הפלסטינים אמורים לקבל שטחים חלופיים מתוך הקו הירוק (הם תבעו ברוב חוצפתם את כוכב יאיר, שם התגורר אז ברק). קלינטון הציע להעביר את השכונות היהודיות בירושלים ליהודים ואת הערביות לערבים. ברק הסכים.
הפלסטינים אמורים היו לקבל נאמנות על הר הבית. בסוף הדרך הם קיבלו שם ריבונות מלאה, אחרי שסירבו אפילו לריבונות יהודית מתחת להר ואפילו להצהרה מעורפלת שהמקום קדוש ליהודים. בעיר העתיקה הם הציעו בהתחלה להטיל משטר מיוחד.
ברק הסכים לחלק אותה לארבעה רבעים, שניים בריבונות פלסטינית מלאה, שניים בריבונות יהודית. זכות השיבה עמדה גם היא על הפרק, וישראל כבר הסכימה לחזרתם ארצה של עשרות אלפי פליטים פלסטינים במשך עשר שנים. יוסי ביילין ישב על התיק הזה.
עכשיו בואו נחשוב מה היה קורה אילו לקח ערפאת עט פיילוט וחתם על ההסכם. ברק היה אז בממשלת מיעוט של השמאל, מה שהיה מבטיח הפגנות של מאות אלפי מתנגדים מהימין, כמו בימי אוסלו, תחת הכותרת "העם לא חתם.? עם הגיבוי הלאומי והפרלמנטרי הזעום הזה היה ברק יוצא לפנות מאתיים אלף מתנחלים מעשרות ערים, התנחלויות ומאחזים ביהודה ושומרון. במלחמת האזרחים שהייתה פורצת כאן היו נהרגים מאות. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה בקריית ארבע, או בבית אל, או בתפוח ויצהר.
וממש באותם ימים היה ערפאת בונה את לשכתו החדשה
ערפאת, לו חתם, לא היה לבד. ארצות הברית הייתה עומדת מאחוריו בכל הכוח אחרי שיזמה את ההסכם. כל מדינות העולם היו מזרימות למנהיג הפלסטיני האמיץ ושוחר השלום מיליארדים כדי שיבסס את מדינתו החדשה.
מול מסעות הניצחון של ערפאת בירושלים, בחברון ובהתנחלויות ההרוסות, הייתה ישראל שוקעת בתוהו ובוהו שלטוני וקרבות רחוב. מול שיירות הפליטים מירדן, לבנון ועזה שהיו מגיעות, בתוקף ההסכם, לבתים ביפו, רמלה ולוד, היו שרי הממשלה מהשמאל שאישרו את ההסכם עומדים בסכנת חיים. חיסול פוליטי היה בלתי נמנע, אחרי רצח רבין.
אבל ערפאת קם והלך הביתה, וכך החמיץ את הזדמנות חייו להרוס מבפנים, בגיבוי עולמי, את המדינה היהודית שהוא כל כך שנא בחייו. במקום ערפאת, עלה יו"ר האופוזיציה מהימין אריאל שרון על הר הבית ב-28 בספטמבר 2000, ערב ראש השנה. ערפאת הגיב באנתפאדת אל-אקצה.
הגל הימני שעלה בתגובה שטף את הרחוב, והוביל את שרון לניצחון בבחירות מיוחדות מול ברק בפברואר 2001. כמה שנים יחלפו, ושרון יראה את ערפאת הולך ונמק. המלך הפלסטיני הפך לצפרדע שטבעה בבוץ הטרור שכיסתה על עצמה.
לאורך שנים שאלתי את עצמי מדוע סירב ערפאת לחתום על הסכמי קמפ דייוויד ולהפוך למנהיג היסטורי, ועוד לראות את ישראל מפרפרת מול עיניו. לא מצאתי מענה של ממש. אחד ההסברים טמון בראיון שהעניק פרופ? בן-עמי לעיתון "הארץ" שנתיים אחרי האירוע בקמפ דייוויד.
בן-עמי טען כי ערפאת רצה להישאר מיתוס בעיני העם הפלסטיני, ולא רצה לגמור את הקריירה בתור עוד ראש ממשלה של מדינה קטנה. אולי. בסוף הוא גמר בתור אסיר במוקטעה, שממנה השתחרר רק כדי למות בפריז.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם