ראשית תיקון עובדה קריטי, המו''מ בטאבה לא התפוצץ בשל חוסר הסכמה בין המשתתפים בו (בדיוק להיפך, שני הצדדים טענו שהם השיגו הסכמה על רוב הפרטים), אלה משום שלמה שנותר ממשלת ברק באותו זמן לא היה רוב קואליציוני, לכן במקרה הזה לישראל יש את כל האחריות לכך שפיסגת טאבה נסתיימה ללא תוצאות.
שנית, אתה מתעלם לחלוטין מחוסר האמון העמוק בין שני המהיגים, מכך שברק התנתק חד צדדית מהסכם אוסלו, בנה בהתנחלויות כפול מנתניהו שקדם לו, ומכך שבפסגת קמפ דיוויד ברק וערפאת כמעט ולא נפגשו.
שלישית, גם אם ערפאת היה חותם על ההסכם (למרות שדובר על 73% בלבד מהגדה, וללא חילופי שטחים), התסריט שאתה מתאר לא ממש מציאותי. מבחינת ערפאת טרם אישרור ההסכם לא הייתה לו דריסת רגל בירושלים, בצד הישראלי אני מניח שברק היה מביא את ההסכם לבחירות או למשאל עם, וכלל לא בטוח שהיה מפסיד.
דווקא החמצת ההסכם היא זו שהביאה לתהליך בו אנו מצויים בה מדינת ישראל נמצאת בסכנה קיומית משום שישראל סרבנית שלום.
ליאסר ערפאת אכן היו הרבה החמצות, במקרים רבים מנהיגותו הביאה במקרים רבים להנצחת הסבל של עמו,אך במקרה הזה מדובר בהחמצה שהיא כולה שלנו.