בוז לארון והידד למיטה: מצעד הגאווה הראשון שלי

באמצע כל הבלגן אני שואל את עצמי: מה אנחנו חוגגים? על מה כל הרעש? נראה כאילו כל המטרות הושגו. יש זכויות, יש כבוד, יש מרכז גאה בגן מאיר וליידי גאגא להמונים. בעולם הגיוני המפגן בכלל אמור היה להיות של סטרייטים. מדור תל-אביבי חדש ב-nrg מקומי

אבנר נינו | 14/6/2010 16:45

"מה יש לך לעשות שם בחום הזה? עם כל ההומואים האלה?" שואלת אותי ידידה שלי לפני יציאתי למצעד הגאווה הראשון בחיי. "אני חייב להיות שם. לראות מה זה". יצאתי.

תל אביב לבשה ורוד. העיר כולה חסומה, עשרות אלפי גברים ונשים בעלי נטייה מינית שונה מהמקובל בטבע יוצאים להילחם על מקומם, על זכויותיהם. על כך שאנחנו ראויים להיות שווים, כמו כולם. כמו כולם? האם אנחנו כמו כולם?

מצעד הגאווה בתל אביב 2010 צילום: יהונתן שאול

בחור שרוקד על משאית מצעד השעווה כשאת גופו מעטר תחתון ורוד ועל צווארו פרווה סגולה הוא לא כמו כולם. למה שלא נגיד את זה? שני הילדים הזכרים שמתנשקים עכשיו מולי, ראשם חצי מגולח ועל גופם קעקועים, הם לא כמו כל הילדים בגילם. הבחורה היפה שחולפת על פניי כעת במגפיים שחורים וקרחת, אמנם בהחלט שווה. אבל לא שווה לכל הבנות שאני מכיר בגילה.

כאן כולם - לא כמו כולם. כאן חוגגים את השונות. לא את הדמיון. לא את השוויון.

עכשיו מצעד הראווה הזה מגיע לחוף גורדון. החוף כולו סגור ותחום, מוכן להגעתם של אלפי הצועדים הצבעוניים השועטים קדימה. בתפריט: אלכוהול. הכל במטרה לטשטש את אותם מפגשים אקראיים.

בשונה מהמפגשים המוכרים בקהילה עכשיו אנחנו יוצאים לאור. אם בשגרה מפגשים רבי-משתתפים מתרחשים בלילה, בבתים פרטיים, או במועדונים חשוכים ללא שמות ובלי פנים ברורות, כעת אנחנו בסוג של פגישת מחזור עם פנים ושמות ושמות משפחה, והכל מאוד ברור, לאור יום.

והיום,

יום חם מאוד. והתאורה חזקה - חזקה מידי. חושפת ללא רחמים את פגמי הקהילה. קהילה שצועקת שוויון אך דוחפת לבידול. צועקת בוז לארון והידד למיטה.

ואז, באמצע כל הבלגן, אני שואל את עצמי: מה אנחנו חוגגים כאן? על מה כל הרעש? נראה כאילו כל המטרות הושגו.

יש זכויות, יש כבוד, יש מרכז גאה בגן מאיר, ראיון בסגנון פוליקר אחת לחודש, מועדונים בכל העיר, נישואים חד מיניים, חבר כנסת משלנו, חוקים לטובתנו שעוברים בכנסת, תהלוכות בערים הגדולות, וליידי גאגא להמונים.

קיבלנו הכל, יותר משציפינו לקבל.

בעולם הגיוני ותקין, המפגן היה אמור להיות של סטרייטים. שנת 2010 ותל אביב מחבקת את בניה הגאים כמו שמעולם לא חיבקה. בעלי משרות בכירות בכל ענפי המשק הם גברים שאוהבים גברים.

נשים שאוהבות נשים כבר לא מופלות כבעבר על נטייתן. יותר ויותר אמנים יוצאים מהארון בפומבי. התקשורת בישראל מעלה את הקהילה על נס.

תל אביב היא המגרש הביתי. מצעד התאווה מכור מראש.