פוקר פייס ירושלמי: האיש שלנו במונדיאל הפוקר
אלי אלעזרא, שגדל בשכונת בקעה בירושלים ושירת כקצין בגולני, לא מאמין עד היום שזה קרה לו. מנהג מונית באלסקה הוא הפך לישראלי מס' 1 בפוקר העולמי. לאחר שהרוויח מיליונים הוא מתפנה להרכיב את נבחרת ישראל למונדיאל הפוקר שיתקיים השבוע. ראיון בלעדי
אנחנו מכירים את זה מהכדורגל ומהכדורסל, שני ענפי ספורט פופולריים ועמוסי כישלונות, בוודאי ברמת הנבחרת. איפה הספורטאי הישראלי כן מצליח להתעלות? או כשהוא לבד (ע"ע יעל ארד, גל פרידמן ואחרים) או בזוגות (ע"ע אנדי רם ויוני ארליך), או כשהישראלי הוא אינדיבידואל בתוך נבחרת (ע"ע נבחרות ישראל בשח לאורך הדורות). כל עוד מתקיים אחד משלושת התנאים האלה המצב שפיר. לפיכך, יום רביעי הקרוב, ה-19 במאי, אמור להיות יום חג עבור חובב הספורט הפטריוטי, זה שיושב על הכורסה כשדגל ישראל מחבק את כתפיו השעירות.
אירוע הספורט המכונן יתרחש במלון הגולדן נאגט בלאס וגאס ואין זה סתם עוד אירוע ספורט אלא אליפות העולם לנבחרות בפוקר. כן, פוקר. ואם כבר שאלתם, אז כן, פוקר הוא ספורט. ולא סתם ספורט אלא ספורט שיכול להעלות דופק לגבהים מסוכנים, דורש רמות מיומנות גבוהות וסיבולת עכוז שיש רק למקצוענים או פקידים בהסתדרות העובדים היפנית.
מעבר לכך, העובדה שבכל תחרות פוקר רצינית רואים בשלבים הסופיים את אותם פרצופים, מוכיחה שלא מדובר בבינגו או לוטו אלא במשחק. וכמו כדורגל, פינג-פונג או שחייה, גם בפוקר טוב שיהיה מעט מזל. ואם לא מזל, חשוב שאת הנבחרת תרכיב קבוצה של שחקנים איכותיים. וזה בדיוק העניין עם נבחרת ישראל
לפני כמה חודשים פנו מארגני האליפות לאלי אלעזרא, אחד משחקני הפוקר הגדולים בעולם, וביקשו ממנו להרכיב את נבחרת ישראל. שלושת הראשונים להרכיב את הקאדר היו האחים מייקל ורוברט מזרחי וחברו של אלעזרא דוד לוי. השלושה זכו יחד ביותר מ-13 מיליון דולרים בטורנירים שונים, ומייקל מזרחי, שמוכר כ"גריינדר", זכה במעט יותר משבעה מיליון. אליהם הצטרף לאחרונה ג'וש אריה עם זכיות של מעט יותר מארבעה מיליוןדולרים וחצי.
"לקחו את דווייל ברנסון כקפטן של ארצות הברית, את טוני ג'י כקפטן של אוסטרליה, את גאס הנסן כקפטן של דנמרק ואת דניאל נגראנו כזה של קנדה, וביקשו מכל אחד לבחור את הטובים ביותר מהמדינה שלהם", מספר אלעזרא בראיון בלעדי לזמן ירושלים.
למרות כמות עצומה של שחקנים יהודים וישראלים לשעבר בפוקר המקצועני, אלעזרא התקשה למצוא מועמדים מעבר לשלושה שצוינו קודם. "הייתה תקופה ארוכה שלא היה לי מישהו אז לקחתי את אחי שיקו", ממשיך הקפטן. "ואז ג'וש אריה התקשר אליי ואמר לי, 'אתה יודע איזה כבוד זה יעשה לאבא שלי אם אייצג את ישראל'. אמרתי לו שהכבוד יהיה שלי, כי הוא באמת שחקן טוב. הבאתי גם את אייב מוסרי (בחור ישיבה בעברו מברוקלין שלאחרונה צבר הצלחות רבות בעיקר במשחקי קאש - י"ה)".
השמועה על הנבחרת הישראלית המתהווה התפשטה בעולם הפוקר ויום אחד אלעזרא קיבל טלפון כעוס במקצת מדיוויד בנימין, שחקן פוקר מעולה ויהודי צרפתי. "אמרתי לדיוויד שהוא צרפתי, אבל הוא אמר לי שהוא רוצה לשחק בנבחרת ישראל", צוחק אלעזרא. "ב-18 יש את מסיבת העיתונאים ואני עדיין שוקל לקחת את דיוויד, כי הוא שחקן מעולה. אני גם מאמין שיש לאנשים מזל ולדיוויד ולאייב יש מזל והם יביאו אותו לנבחרת".
מול הנבחרת הישראלית הנוצצת יעמדו נבחרות מעולות דוגמת נבחרת ארצות הברית, שמעבר לברנסון הקפטן תכלול פיגורות כמו איימי דיוק, אחיה הווארד לדרר (שניהם יהודים, אגב), ג'ון ג'ואנדה, אריק סיידל, ג'ניפר הרמן, מייק מטוסאו (עוד יהודי) ופיל הלמות'. "זה הולך להיות מעניין", ממשיך אלעזרא. "אתמול ראיתי את האלופים שלנו בטניס (אנדיוני - י"ה), ראיתי את החולצות שלהם ועשיתי בדיוק אותן חולצות עם מגן דוד ליד הלב".
זה שונה ממשחק עבור הכיס שלך?
"ודאי. אני חושב שאני אשחק בשביל הנבחרת ורק בשביל להוכיח להם אנחנו ניתן את הנשמה. בטח, איזה כיף זה. אתה רואה שנשארתי ישראלי בדם".
מה הסיכויים של הנבחרת?
"אנחנו לא דוגמה לאף קבוצה. אין אף שחקן שאנחנו פוחדים ממנו או הוא מאיתנו. אני חושב שבחרו את השחקנים הטובים ביותר".
בין 20 הנבחרות שנרשמו לאליפות ניתן למצוא גם נבחרת לבנונית בראשותו של פרדי דיב. לבנון מוכרת היטב לאלעזרא, שבשלום הגליל שימש קצין בגדוד 13 של גולני. "הבחור מאן-בי-סי ביקש ממני לתת תדריך כמו שנותנים בצבא. אני אחפש איזה גימיק".
הצעתי לאלעזרא שנגד לבנון יגיד לחבר'ה שלו שיעשו מה שעשו ב-1982. "אתה צוחק", הוא אומר, "פעם שאלו אותי בטלוויזיה אם הייתי בלבנון. אמרתי להם, 'אתם יודעים כמה פעמים הייתי שם בלי פספורט?'".
אליפות העולם היא רק גימיק, הסיפור האמיתי הוא אלעזרא (49), סופרסטאר של פוקר בעל סגנון ייחודי על השולחן. מי שמכיר את שידורי הפוקר הבלתי נגמרים בערוצים השונים יודע שאלעזרא הוא איש רעים להתרועע, בעיקר עם חבריו ממשחקי ההיי סטייקס, בשהם כל אחד מוציא מהכיס לפחות מאה אלף דולר.
במשחקים האלה, על קופות שיכולות לסדר משפחות לכמה עשורים, אלעזרא הוא כמו לוקוס בחריימה. מבסוט מכל רגע, גם אם הוא חוטף זבנגים. "אני אסביר לך", הוא פותח בביאור יכולתו לשמור על חיוך גם ברגעים קשים. "אני מאמין שבסוף היום אני אצא מרוויח. אני מכיר את האיכויות שלי. לא משנה את מי תביא. אנשים כמו פיל אייבי (נחשב לשחקן הטוב בעולם - י"ה), אני לא מפחד לשחק איתם.
"יהיו חודשים שאני אפסיד כסף אז אני אשב בבית ואנוח. אני משחק מומנטום, מה שנקרא. כשלא לא הולך לי אני מתיישב. לפעמים גם נגמר הכסף. אין דבר כזה שכל הזמן יש לך כסף בקופסה. אני מתיישב, חושב ובונה את עצמי מהתחלה. אבל בסוף השנה אני ארוויח".
הדרך של אלעזרא אל פסגת הפוקר מתחילה במקום הכי קר באמריקה, עיר נידחת באלסקה בשם קוטצביו, 50 ק"מ מצפון לחוג הארקטי. בעצם, היא מתחילה בשכונת בקעה בירושלים, המקום שבו גדל. האינסידנט המעניין הראשון של אלעזרא בפוקר התרחש בבית הספר כששיחק פוקר חמישה קלפים עם חברים והפסיד את קופת הכיתה. "עד עכשיו הסטירה של אבא שלי מצלצלת לי", הוא נזכר. "אבל זה היה ממש מעט. פה ושם היינו משחקים ובצבא שכחתי מזה".
הכי מעצבן אותו שכתוב בכל אתר אמריקני שהוא למד לשחק פוקר בצבא. "למי היה זמן", הוא אומר. אחר כך הוא מספר לי שכותבים שהיה בכומתות הירוקות (יחידת עילית בצבא האמריקני), אבל כאן אלה הנח"לאים ועבור גולנצ'יק מדובר בעלבון קל. אלעזרא התגייס לסיירת גולני ובתום המסלול יצא לקורס קצינים. שני חברי צוות שלו חזרו לסיירת והוא נשלח לגדוד 13 כמ"מ. שניהם נהרגו, אחד על הבופור, השני באחד המבצעים בליטני.
"אני, בגלל שלא הייתי כל כך טוב, כנראה עדיין חי", הוא מצטנע. "ככה אני מסתכל על זה היום. כי אם הייתי יותר טוב אולי הייתי חוזר לסיירת ולא הייתי כאן היום". את מרבית השירות כקצין העביר בלחימה במלחמת לבנון הראשונה. "כשהגעתי לגדוד סמל המחלקה שלי היה גדי רואש", הוא מספר. "במלחמה היינו מעל שדה התעופה של ביירות, שלחו אותנו לאבטח גדוד של טנקים. אני זוכר שהתחילו להפציץ אותנו במרגמות. הייתי ליד הנגמ"ש של גדי ואמרתי לו שירוץ לנגמ"ש שלי כי אני הייתי צריך להיות בקשר עם המג"ד של הטנקים. נכנסתי לנגמ"ש שלו ואיך שאני שם את הקסדה אומרים בקשר 'קודקוד קצרנות נפגע, עולה באש'. ואני אומר, 'קודקוד קצרנות כאן', לרגע שכחתי. ואז רצתי החוצה וגדי, שגדל בשכונה שלנו, עם ארבעה חברה מהצוות שלי נהרגו.
"שבוע לפני זה, לא רחוק משם, היה בניין שממנו ירו עלינו. אנחנו היינו אמורים להיכנס ראשונים. אמרתי לחבר'ה ליישר קו, להתכונן להסתער. הסתערנו ופתאום הרגשתי כאילו זרקו עלי איזה סלע ענק. אני נופל אחורה, החייל לידי שואל מה קורה ואני אומר לו, 'שום דבר'. לא הבנתי מה זה. קמתי והמשכנו להסתער ופתאום אני מרגיש עוד איזה בום. אז קלטתי מאיפה יורים עלינו, לקחתי את הררנ"ט מהחייל שלידי, דפקתי בום לתוך האזור שממנו ירו עלינו ופיזרנו את המחבל לחתיכות.
"רק אחרי איזה 40 דקות שנרגענו, אחד החיילים הצביע לי על הבטן ואמר לי, 'תסתכל'. נכנס לי כדור. בגלל שבאתי מהסיירת והייתי מורעל, היו לי המון מחסניות. הכדור נכנס דרך שלוש מחסניות, שבר את הסכין שהייתה מאחוריהן ועשה לי חור קטן בבטן. השני עבר דרך הרימונים. עד היום יש לי את האפוד הזה. החבר'ה ראו את זה וישר הניחו לי תפילין".
לקראת סוף המלחמה קרע אלעזרא את הרצועות ברגל והושבת לחודשיים. אז כבר היה סמ"פ. בתום ארבע שנות שירות ביקש להתרענן קצת בארצות הברית. השגרירות האמריקנית סירבה לבקשת הוויזה הראשונה, אבל לאחר שהביא מכתב ממח"ט גולני דאז אילן בירן כי הוא אמור לחזור לשרת כמ"פ, הדרך לאמריקה נפתחה.
כמו לא מעט צעירים שרצו לעשות הרבה כסף ומהר דרך עבודה קשה, אלעזרא הגיע לאלסקה, לעבודה בספינות הדייג. חבר מהסיירת סיפר לו שאפשר להרוויח 7,000 דולר בחודש. בשנת 1983 נחת במדינה הצפונית ובחודש הראשון הרוויח רבבת דולרים. "עבדתי שם ארבעה חודשים והייתי אחד המטיילים היותר עשירים", הוא מספר על הטעימה הראשונה מהאמריקן דרים, אחרי ארבעה חודשים באלסקה.
"היו לי איזה 30 אלף דולר וטיילתי שנה וחצי בחוף המזרחי. לכל המטיילים היה גג 5,000 דולר ולי היה כל כך הרבה כסף. טיילתי עם דייב פחימה וכשנגמר הטיול הוא אמר שהוא חוזר לבננות בקיבוץ ברקאי ואני חזרתי לאלסקה כי נשארו לי רק 8,000 דולר. חזרתי בזמן הלא נכון. שלושה חודשים לפני עונת הדייג. התחלתי לעבוד בכל מיני מקומות ולמדתי אנגלית בקולג'.
"המורה שלי סיפר לי שיש לו חבר עם חברת מוניות במקום שנקרא קוטצביו, 30 מייל צפונית לחוג הארקטי. התקשרתי אליו והוא קיבל אותי לעבודה. הגעתי לשם, התחלתי לנהוג במונית וצ'יק-צ'ק התאהבו בי כי ראו שאני יכול לעבוד הרבה שעות. כל העיר הייתה 3,000 איש. 90 אחוז אסקימואים ועשרה אחוזים לבנים. הייתי הישראלי היחיד".
אחרי כמה חודשים של דפיקת מונה בקור של אלסקה, אלעזרא חזר לארץ. בדואר חיכתה לו מעטפה עם הצעה לעבודה כגורילה במשרד הביטחון. כששמע שמרוויחים 1,500 דולר לחודש אמר יפה תודה וקנה כרטיס חזרה לאלסקה. למרות תנאים של חצי שנה חושך, חצי שנה אור, אלעזרא הצליח לשכנע את גיסו פיני לבוז, שישב איתנו בלובי של הקינג דיוויד להגיע.
לבוז, שכבר אז היה נשוי לאחותו של אלעזרא, הגיע לבד ואחרי כמה חודשים הצטרפה אשתו. במהלך העבודה כנהגי מונית לבוז קיבל הצעה לקנות עסק. "אני גולנצ'יק שלא מבין בעסקים", מודה אלעזרא. "אף פעם לא חשבתי ביג ביזנס. היה לי טוב, היה לי את כל מה שרציתי. אתה מתאר לעצמך מה זה להגיע מ-500 דולר משכורת כקצין ל-10,000 דולר בחודש ממונית? היה לי טוב.
"אני מסתכל כמו סוס ופיני מסתכל לרוחב. בזמן שפיני נהג במונית מישהו הציע לו לקנות עסק. 25 אלף דולר. הוא אמר לי, 'אני קונה עסק' ואני אמרתי לו, 'אני לא קונה איתך שום עסק'. זה היה משהו כמו 'סבן אילבן'. כשראיתי שהוא רציני אמרתי לו שאהיה שותף שלו. זאת הייתה חנות קטנה יחסית ואז פיני הרחיב אותה וצבע אותה בסגול וכולם ידעו עליה. מהתחום של המוניות הגענו לדבר הזה והבנו שאפשר לעשות הרבה יותר כסף מאשר במונית".
השניים היו כבר אז שותפים ותיקים. אחרי שאלעזרא עזב את הצבא הוא היה לוקח את מכוניתו של לבוז. כשללבוז נשבר מתכיפות ההשאלות, הוא הציע לגיסו להיכנס שותף ב-50 אחוז מהרכב. ובעצם מאז הם פרטנרים. ובינתיים באלסקה, אלעזרא נהג כאסקימואי ואכל בשר כלב ים שנתנו לו להירקב במשך שלושה שבועות עד שהשחיר. הוא טעם דובים, אווזים ואריות ים. "אומרים ברומא תנהג כרומאי, נכון?", מנסה אלעזרא רטוריקה, "אכלתי כל מה שזז חוץ מאדם. זה טעים. אכלתי כמוהם ונהניתי".
בין הנהיגה במונית לפתיחת העסק העצמאי השניים הוזמנו למשחקי פוקר פרטיים שערכו אנשי עסקים מקוטצביו. "פיני ואני הלכנו וזה מצא חן בעינינו", מחייך אלעזרא. "בפעם הראשונה והשנייה הרווחנו כסף. הבנתי שמעבר לפוקר שהכרתי יש פוקר אחר".
ומה עוד הם למדו? שבסוף שבוע אחד של פוקר מוצלח אפשר להרוויח יותר מאשר בחודש של נהיגה במונית. "זה היה לא להאמין", מודה אלעזרא. "אני מדבר איתך על סכומים של 10,000 דולר, 17 אלף דולר. ראינו שלשחקנים ששיחקנו איתם נגמרת הסבלנות באיזשהו שלב ואנחנו יכולנו להמשיך עוד שעות ולנצח. היינו משחקים 14-12 שעות רצוף. עשינו כסף טוב ובמקביל פיתחנו את העסק. ברגע שקלטתי את זה הייתי נוסע שלוש פעמים בשנה לווגאס. ישנתי בסטארדאסט, מקומות כאלה, מה שאני קורא וגאס הישנה. ההולדם היה מפותח אז, אבל לא כמו היום. זה היה באמצע שנות השמונים.
"כל פעם הייתי מביא איתי 20 אלף דולר, 30 אלף, יושב והיו אוכלים אותי לארוחת בוקר. הייתי מגיע, נותן להם את הכסף, מודה להם על הזמן וחוזר. קראו להם לובשי הפיג'מות. הם היו באים עם טריינינג ומחכים לתיירים. בערך מה שאני עושה היום. אז התחלתי להבין שאני נורא אוהב את זה. אנשים יושבים בבקארה, רולטה ובלק ג'ק, ואני לא. תמיד אהבתי את הפוקר כי יכולתי להחליט בעצמי מתי להיכנס, מתי לצאת, מתי להכניס הכול ומתי ללכת".
ב-1987, שנתיים אחרי שהגיע לאלסקה, לבוז יצא לסיבוב פרידה בחוף המערבי של ארצות הברית, בטרם הוא ואשתו יחזרו ארצה לבנות בית נחמד ולקנות רכב בסדר גודל בינוני, כפי שהבטיח לה. בווגאס הוא עצר, התקשר לגיסו ואמר: "אני לא יודע מה איתך, אני הייתי צריך להיוולד פה". שם גם קיבל הצעה לקנות עסק לפיתוח תמונות ב-60 דקות. אלעזרא שינע את מאה אלף הדולר שישבו לו בחסכון בבנק שוויצרי ולשניים נולד עסק בסטריפ, השדרה המרכזית, של וגאס. ולא סתם בסטריפ אלא מול הסטארדאסט. לוקיישן-לוקיישן-לוקיישן.
למרבה הפלא, גם העסק שגשג ותוך שנתיים הצמד היה לבעלים של מעבדת הצילום הראשונה שפיתחה תמונות תוך 30 דקות. העסק גדל תוך זמן די קצר לרשת בת שמונה חנויות. לפני כעשר שנים לבוז, בעל הראייה הרחבה, זיהה את המעבר לצילום דיגיטלי והשניים סגרו את הבסטה. היום הם בעלים של כ-20 חנויות ולא מעט יוזמות נדל"ן.
אלעזרא יכול היה לרחף באנונימיות על שלל מזומניו אלא שכאמור היה לו עסק מול הסטארדאסט. בהתחלה שיחק על סכומים נמוכים יחסית. חמישה דולרים סמול בליינד, עשרה ביג. לפעמים גם בשולחנות של 40-20. הסכומים הגדולים באמת הגיעו עם השקת מלון המיראז' ב-1990. שם שיחק על סכומים שיכלו להניב רווח או הפסד של 5,000 דולר בערב.
"בשולחן ליד ישבו שחקנים כמו הווארד לדרר, אנני דיוק ודיוויד גריי ותמיד היה מגיע איזה קרבן, דג מחוץ לעיר, והם שיחקו איתו סטאד שבעה קלפים", הוא מספר על המעבר למספרים הגדולים באמת. "למדתי את המשחק והתחלתי לשחק איתם. אז התחלתי לשחק על 500–1,000 דולר. וזה כבר משחק שאתה צריך לשבת עם 20 אלף דולר ואתה יכול להרוויח ולהפסיד בהתאם".
תוך כדי, סטיב וויין, הבעלים של המיראז', התחיל בבניית הבלאג'יו האולטרה מפואר שבעטרתו צריח שנראה ככתר של מלך בשחמט. "אז כבר גדלנו מבחינת הביזנס ואני הבנתי שאני יכול הרוויח, אבל המפנה הגדול היה בבלאג'יו", ממשיך אלעזרא. "אמרו לנו שהשחקנים הגדולים צריכים לעבור לשם. בהתחלה שיחקנו בחדר פוקר רגיל. בבלאג'יו הכרתי בפעם הראשונה את צ'יפ ריס ודווייל ברנסון (כאמור שניים מגדולי השחקנים; ריס, שנפטר ב-2007, נחשב בעיני שחקנים פוקר רבים לגדול שחקני הפוקר בכל הזמנים - י"ה).
"כמו כל המקצוענים הטובים הם לחצו את היד, דיברו על ישראל וחיכו לאכול אותי לארוחת בוקר. התחלנו לשחק על 1,000–2,000 ו-1,500–3,000 דולר וזה משחק שאתה מרוויח או מפסיד מאה או 200 אלף דולר בלילה. הייתה תקופה שהרווחתי שם במיליונים ושיחקתי עם השחקנים הטובים ביותר. היה לי לא מעט מזל ולמדתי מהטובים ביותר, מצ'יפ ריס ודווייל ברנסון".
בזמן שאלעזרא צבר מוניטין ומזומנים, בבלאג'יו בנו את הבוביז רום, חדר מיוחד למשחקי פוקר בסכומי עתק שהוקם על ידי נשיא הבלאג'יו בובי בולדווין, שחקן פוקר אגדי שעשה הסבה לעסקי המלונאות והקזינו אבל עדיין משחק על סכומים גבוהים מאוד בחדר שנושא את שמו. החדר המפואר נותן למיטב השחקנים, או לאלה שיש להם חשבונות בנק גדולים במיוחד, אפשרות לשחק בתנאים אופטימליים, תוך שמירה על פרטיות, ועם זאת מאפשר לבני התמותה שבינינו אפשרות להציץ פנימה ולעשות ניים דרופינג ואדים מאחורי הזכוכית.
את החדר אפשר לראות בכמה עונות מתוך הסדרה "היי סטייקס פוקר". עכשיו תנסו לנחש מי האיש שדיוקנו תלוי בין אחד המסכים לתמונה של גאס הנסן האגדי? נכון, אלי אלעזרא. הוא בין עשרת השחקנים הקבועים בחדר המיוחס. ומאז הקריירה של אלעזרא כשחקן פוקר מקצועני עולה. ב-2004 זכה ב"וורלד פוקר טור" במעט יותר ממיליון דולרים. ביד האחרונה, כשהוא מחזיק אס מלכה ויריבו עושה אול אין עם ארבע-חמש, רואים את אלעזרא קם, הולך לקהל ומספר לאשתו הילה וללבוז בעברית איזה יד יש ליריבו. גם בזכייה הזאת הם היו שותפים, לבוז קנה עשרה אחוזים מדמי הכניסה ששילם אלעזרא.
הפעם השנייה שבה סיים טורניר במקום הראשון הייתה ב-2007 ב"וו-אס-או-פי" היוקרתי. סכום הזכייה הרשמי היה 198 אלף דולר עם עודף אבל אלעזרא יצא עם יותר ממיליון דולרים. "כל השאר היה על התערבויות צדדיות", הוא מספר איך באמת המקצוענים עושים כסף. "התערבתי עם בנימין, אייבי, בארי גרינסטיין, ריס, ברנסון, דניאל נגריאנו, אריק לינדרגן והנסן שהם לא ייקחו צמיד. אמרתי לעצמי שכמה שיותר אנשים שאני מהמר איתם, גם אם אחד ירוויח אני בסדר. גרינסטיין הימר איתי גם שאני לא יצליח והוא נתן לי יחס של 1:10 שלא אצליח".
במשך הקריירה הרוויח קצת יותר משני מיליון דולרים בטורנירים. לא סכום גדול ביחס לתותחים אחרים במקצוע. הדלילות היחסית באה מחיבתו של אלעזרא למשחקים בכסף מזומן על סכומים כבדים. "אני ידוע בתור שחקן של קאש, היי סטייקס", הוא אומר. "כל שנה מזמינים אותי למשחקים על מיליון דולרים ואני בוחר לאילו ללכת. אני סבא ויש לי חמישה ילדים אז אני לוקח את הזמן שלי. היום אני משחק רק בתחרויות של 10,000 דולר ויותר ולרוב אני מעדיף קאש כי זה הלחם וחמאה שלי".
אתה משחק בכל יום?
"כשיש תחרויות אני משחק בכל יום ואם יש משחק גבוה בבלאג'יו, אני שם. אין משחק קאש שאני לא מקבל אס-אם-אס במקום. אני גם משחק באון-ליין. חתמתי באתר פול טילט. קיבלתי חוזה שלא היה מבייש שום בכיר בחברה גדולה. אני מקבל מהם משכורת גבוהה מאוד פלוס בונוס על זכיות".
בניגוד לשחקני פוקר מקצוענים אחרים, שזאת הכנסתם היחידה, לאלעזרא יש גב כלכלי איתן בזכות עסקיו. "זה היתרון שלי על שחקן פוקר רגיל", הוא מסביר. "אני אמנם נחשב מקצוען אבל אני יכול להתרוקן ועדיין לא להיות חסר כסף כי יש לי את העסקים שלי. שחקן מקצועני אחר שמפסיד צריך להתחיל מלמטה שוב. מה שלמדתי במשך השנים הוא שאם לא הולך, אני חייב לעצור כי בסכומים שאני משחק אני יכול לחסל את כל מה שיש לי.
"אני מתקצב את הפוקר היום וזה משהו שלא עשיתי בשנים הראשונות ובכיתי הרבה פעמים. ההפסד הגבוה ביותר שלי היה 1.3 מיליון דולרים ומשהו בלילה. הרווח הכי גדול שלי היה 1.7 מיליון דולרים ומשהו בלילה. היו הרבה מקרים של חצי מיליון דולר לכאן או לכאן. אבל כמו שאני אומר, בסוף השנה אני ארוויח. יש לי תמיד כסף בקופסה בבלאג'יו ואני מתגלגל עם זה. היום יש את האון-ליין וגם שם אני מרוויח".
למרות הסטטוס, אלעזרא קורא בלוגים של קולגות למקצוע ומתאמן. "בארבע-חמש השנים האחרונות אני מרגיש מאוד נוח במשחק", הוא משיב לשאלה כמה זמן לקח לו ללמוד את המשחק. "ובשנים האחרונות אני מרוויח בכל שנה. אני בתוך המשחק ואני עד היום לומד. אתה חושב שטום דואן (המכונה דרררר - י"ה) נכנס למשחק ולא עשה לנו בית ספר בהתחלה? עשה בית ספר. הוא עשה דוקטורט על המשחק והעלה את הרמה עוד. אני לומד את זה ומקליט כל משחק שלי. אני לומד את השחקנים והיפה הוא שכולנו נשארים חברים".
אני מניח שזה די קשה כי השחקנים שאתה משחק איתם הם לא זמרים של שיר אחד.
"זה קשה מאוד. אני כל הזמן צריך לשנות את צורת המשחק שלי. כל הזמן הראש צריך לפעול. המשחק מאוד מורכב ובגלל זה אני כל כך אוהב אותו, אני כל הזמן באקשן בגלל הפוקר. אני מת על פוקר. אני רוצה למות על שולחן הפוקר, המקום שאני אוהב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם