הבה נריבה: אחת העם לומדת לריב
כל ילד נשבע שהוא לא יהיה כמו ההורים שלו, אבל האמת ידועה: הכול מתחיל בבית. וכששני אנשים נפגשים, הם מכניסים לקשר גם את הדרך שהוריהם התייחסו זה לזה
כעס? רק לא זה צילום המחשה: גטי אימג'ס
כמה שלא נתרחק, כמה סמים שלא נעשן, כמה יבשות שלא נחרוש - כל אחד מאתנו סוחב חותמת, צלקת חיסון נפשי, שהוטבעה בו בבית ההורים. כששני אנשים שגדלו בשני בתים שונים נפגשים והופכים לזוג, הם מכניסים לקשר גם את הוריהם ואת הדרך בה התייחסו זה אל זה.
במקרה האידאלי (והנדיר) כל הצדדים מחבבים זה את זה, אבל ברוב הפעמים יש נפגעים. את לא סובלת את הבדיחות הגסות של אבא שלו, לדעתו אמא שלך הייתה בגלגול הקודם כלבת תקיפה של יחידת "עוקץ", ובמהרה כל מפגש עם ההורים מסתיים בשתיקה טעונה בחלל המכונית בדרך הביתה רק כי שניכם יודעים שכל מילה עלולה לגרום התנגשות קטלנית במשאית שחונה על השוליים.
במפתיע, אינפלציית הפסיכולוגיה שגורמת לרובנו לדעת מה זה תסביך אדיפוס עוד לפני שסיימנו לשנן את האל"ף-בי"ת, משחקת כאן דווקא לרעתנו. ככל ששני הצדדים מודעים יותר לנטיות המושרשות בהם מבית, כך גדל הסיכוי שהאשמות הדדיות כמו "אתה בדיוק כמו אמא שלך" יפגעו בדיוק במטרה ויגרמו נזק בלתי הפיך.
כאשר אהוב לבך, שבפניו חשפת את נבכי רגשותייך ואת ההיסטוריה הנפשית-משפחתית שלך, מנתח בדייקנות את התכונות השליליות של הורייך - הוא בעצם דן אותך לגורל זהה לשלהם, ולמעשה קובר אותך בעודך בחיים. כך הם הורייך, כך תהיי גם את. עתידך נקבע. אין לך שום סיכוי להיחלץ.
כשהיינו קטנים היה צמד מילים שבכוחו להפסיק את הגרועה שבמריבות: "בלי הורים!" ערסים נוטים עד היום לדקור כל מה שזז אם רק יאזכרו בנוכחותם את המילה "אמא'שך", אבל אם ערסים עושים זאת לכאורה כדי לשמור על כבודה של האם, כשבן הזוג מערב את ההורים בוויכוח, כל ישותך רוצה לצרוח "בלי הורים!" לא למען כבודם, אלא למען כבודך.
הורים הם דבר שמחצית מחיינו אנחנו מנסים לברוח ממנו רק כדי להתגעגע אליו במהלך המחצית השנייה. אנחנו יכולים ללכלך עליהם עד מחר, לספר לכל מי שמוכן לשמוע איך בגיל שש הם הכריחו אותך להתחפש לליצן אפילו שרצית קאובוי, להפוך אותם לאייטם קומי בכל אירוע חברתי ועדיין - ברגע שמישהו אחר יגיד עליהם משהו לא מחמיא, אפילו אם זו רק גרסה נוספת למה שסיפרנו בעצמנו לפני רגע, נתקפד וניעלב. כל פגיעה בהם היא פגיעה בנו.
כל ילד נשבע פעם שהוא לא יהיה כמו ההורים שלו, וכל הורה מצא את עצמו מתנהג בדיוק כמו הוריו בשעתם ועדיין - זה כואב ולא מוצדק כמו עקיצת עקרב באמצע טיול אוהבים בחיק הטבע. קשה מאוד למצוא נוגדנים לארס הזה.
איך רבים אשכנזים שלא למדו לריב? בשגיאות
ס' ואני באנו מבית ללא מריבות גדולות. אצלי בבית אמא הייתה זו שמתחממת מהר ומתקררת לאט, ולעומתה אבא שלי נטה לרוגע עם התפרצויות נדירות שנחתו כמו ברד באוגוסט והתמוססו באותה מהירות. בעקבות זאת כמעט מעולם לא נתקלתי בריבים של ממש בבית - כעס מסונכרן שמתחיל בלחישות זועמות ומסתיים ברסיסי סרוויס על רצפת המטבח. מקסימום צעקה מתעופפת, אמא טורקת דלת ולמשך כמה שעות כולם הולכים על קצות האצבעות ומשתדלים לא לגרור כיסאות חורקים. זה הכול.
אצל ס' הייתה נהוגה שיטת ההסתרה המוכרת לכל בן ליוצאי מזרח אירופה: ההורים היו נסגרים בחדרם ורק לחישות הסתננו מבעד לדלת. בפולנית, כמובן, שהילד לא יבין. אז איך רבים שני אשכנזים שלא למדו לריב? בשגיאות.
לס' אין בעיה לכעוס, אבל לי יש. הכעס של אמא שלי נחרת כל כך עמוק
בתוכי עד שאני מעדיפה לדפוק את הראש בקיר עד שהקיר ינצח, ולא לכעוס כמוה. קשה להתנהל בעולם הזה בלי פתח אוורור כעסים, אבל עוד לא מצאתי את השיטה לכעוס בלי להישמע כמו מי שזעמה הלא צפוי הפחיד אותי עד מוות בילדותי. משפטים אחרים שלה אני דווקא שואלת ממנה בשמחה ועושה מהם פרודיה. "הכול אני צריכה לעשות לבד בבית הזה?" הוא חביב הקהל, אבל כעס? לא. רק לא זה. לא ניכנע לטרור.
גם ס' מסרב לכעוס כמו הוריו, בלחישות הפולניות ההן. לפעמים אני מרגישה איך הוא ממש נהנה מהחירות שבכעס, מתחושת ה"שמישהו ינסה לעצור אותי". אני מצדי גם לא מסוגלת לחיות אפילו שנייה בידיעה שמישהו כועס עליי, ופיתחתי טקטיקות מתקדמות לפיוס תחת אש, שלפעמים עובדות. בינתיים עוד לא למדנו לריב. ואולי גם זה משהו. רק בלי הורים, כן?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם