עם הספר: דורון ברוש חוזר לספריית גבעתיים
אחרי שנים מגיע שוב לספרייה, פוגש את קופיקו, מרקו, טרזן ואת אמיל והבלשים והחמישייה הסודית, והנה דנידין. את מי הילדים שלנו יזכרו בעוד שלושים שנה?
זכרתי את מספר המנוי הישן שלי - ב/308, וגם דגדג לי לבקר בספרייה הישנה שאני הייתי אורח קבוע בה, ובימים האלה ממש אני מנהל מלחמות מרות עם בני הבכור והסורר, שמעדיף - כמו שאני שומע מהורים אחרים בסביבה - טלוויזיה ופלייסטיישן על פני קריאת ספרים. נלך, אמרתי לעצמי, אולי נצא עם איזה תובנה חדשה, עם איזה כלי נשק חדש שישכנע את בן העוולה לקחת לידיו מדי פעם את החפץ הזה הקרוי "ספר".
אז ביום שלישי השבוע, שלושים וקצת שנים אחרי שיצאתי בפעם האחרונה מספריית גן הזיכרון בגבעתיים, שוב היו עומדות רגליי בשעריה. התרגשתי. בכל זאת. אני הייתי מתולעי הספרים, אלה שמגיעים לפה כל יום ולוקחים איתם שלושה שלושה. מאלה שנודדים בין המדפים הלוך ושוב חצי שעה, שעה, משפשף סוליות במשימה הקשה למצוא ספרים שעוד לא קראתי.
כבר במבט ראשון ראיתי שהספרייה של היום היא לא מה שהיה פעם. פעם זה היה יותר ענייני, יותר רזה, מין שק"ם והרבה ספרים בפנים. היום זה הרבה יותר פנג שוואי כזה. הרבה יותר זורם, מואר, הרבה יותר מרחב. יש פינת רביצה, עם פופים צבעוניים, ועל הרצפה שטיחים צבעוניים, ויש שולחנות לשבת לצדם ולקרוא. ויש אפילו פסנתר. והספרים כבר לא מונחים על גבי מדפים ארוכים כמו בקסרקטין, אלא סביב מרחב גדול, וכבר לא כרוכים בכריכה בגוונים מדכאים אחידים אלא בתלבושת המקורית בה יצאו מהכריכייה בהוצאה.
קצת חשדני, מודה, זרמתי עם אווירת הפנג שוואי אל עבר הכותרים, חושש למצוא בין המדפים ערמות ניו אייג' לנוער, רון הסיינטולוג הרואה ואינו נראה, ג'ון המחובר לעצמו ואינו מחובר, הזורמים הצעירים, אלא ששם חיכתה לי הפתעה נהדרת.
מכל כיוון הם קרצו לי, בירכו לשלום בהתלהבות, נופפו במטפחות ישנות, כאילו לא עברו שלושים וכמה שנים. אריך קסטנר חיכה לי שם, עם אמיל והבלשים, ושלושים וחמישה במאי. והנה פוצ'ו. פוצ'ו! עם המורה שמילקיהו, וחבורה שכזאת. עשיתי לעצמי מבחן, נראה אם אני זוכר אחרי כל השנים האלה, דקלמתי לעצמי את משפטי הפתיחה: "הלכנו אל הטרף, הטרף חיכה על ארבע".
עכשיו לקחתי בידיים כמעט רועדות את הספר וקראתי: "היינו ארבעה שהתנדבנו להכין את הבשר. הבשר עמד באסם התבואה החשוך כשהוא מעלה גרה והתבונן סביבו בסקרנות..." - הייתי בכיוון, אה? לא רע בכלל. אחרי שלושים ומשהו שנים, לא רע בכלל. ואגב, הסיפורים שאני שומע על פוצ' ו היום, איך
ברחוב הבא אני רואה את דבורה עומר. ואת סמדר שיר, שבזמן שעבר מאז שנכנסתי לספרייה הבוקר בטח הספיקה לכתוב עוד ארבעה ספרים לפחות. ולמעלה אני רואה כרכים של דבר לילדים. זוכרים אותם? משנת תרפפ"ו. עם הקומיקס מאחורה. רק שאז לא קראו לזה קומיקס. והנה הלב של אדמונדו דה אמיצ'יס! את זה אני חייב לקרוא עכשיו. הנה מכתב שאבא של אנריקו כותב לו - זוכרים את זה? סתם ככה בארוחת ערב אי אפשר היה לדבר אז אבא של אנריקו היה כותב לו מכתבים:
"מדוע אני אוהב את איטליה? האם לא עלו במחשבותיך מיד מאה תשובות לשאלה הזאת? אני אוהב את איטליה כי אמי איטלקייה, כי הדם הזורם בעורקי איטלקי, כי איטלקית היא האדמה שטמונות בה עצמות האבות שאמי מבכה ואבי מכבד, כי העיר שנולדתי בה והשפה שאני מדבר, הספרים שאני שואב מהם דעת..."
וכך ממשיך ומפליג אביו של אנריקו באהבת ארצו, אבל אנריקו כבר מת לרדת למטה, לשחק עם גרונה ודרוסי ופרנטי ופייטרו פרקוסי הקטן, בנו של הנפח. זוכרים את כל אלה? זוכרים את כל אלה? אני זוכר אותם, אף על פי שלא גלגלתי את שמותיהם לא על הלשון ולא במחשבה למעלה משלושים שנה. את מי יזכור הבן שלי בעוד למעלה משלושים שנה - את הבקוגן האדום החדש שעלה 65 שקלים ועוד שבוע יתגלגל באיזה פינה נשכחת בבית?
והנה טרזן, אלא מה, ודנידין, והגיבורים החדשים אינדיאנה ג'ונס והארי פוטר, וקופיקו שחי וקיים והחמישיה הסודית שעדיין סודית. את וינטו יד הנפץ אני לא מוצא. באגף הסיינס פיקשן אני מוצא את הסדרה האין-סופית של חולית ואת דאגלאס אדאמס, ואת אסימוב וסדרת המוסד הנהדרת. לנו היה את ז' ול וורן ואת קפטיין יונו. אני מוצא כאן אלף ספרים על קוסמים ומכשפות ממאדים מסופרים שלא שמעתי בחיים את שמם. מה זה משנה, העיקר שהילדים קוראים.
והנה ספר ילדים מאת אורי אורבך. אני פותח, מעתיק ממנו כמה שירים לטובת הציבור הרחב: בשבת אחת אחרי בר מצווה חילונית ראיתי אנשים עם כיפה במכונית. אמא'לה. הנה עוד שיר: הציצית נתפסה לי ברוכסן של המכנסים עד שאמא באה התאפקתי שעתיים. נשבע לכם. לא אני המצאתי את זה. זה הספר של אורי אורבך. הציונות הדתית בכלל לא מה שחשבתם.
בת שבע, הספרנית הוותיקה של ספריית גן הזיכרון בגבעתיים, אומרת שמצב הקריאה על הפנים. כמותית, היא אומרת, מספר האנשים הקוראים היום הוא שישים אחוזים ממספר הקוראים לפני כמה שנים. והמגזר הקורא הכי פחות הוא בני הנוער. הצניחה הכי גדולה מתרחשת, אומרת בת שבע, כשהם מגיעים לבית הספר התיכון. את הסיבות אפשר לנחש. טלוויזיה, חברה, חינוך בבית - בעיקר חינוך בבית.
אני שואל אותה מה קוראים היום. הלהיט, היא אומרת, זה סדרה שנקראת יומנו של חנון. הנוער קורא סדרה שנקראת פרוזהעשרה - דווקא סדרה שיש בה שורשים. בכיתות הנמוכות יותר, בקרב בנות, יש פריחה לספרי פיות ונסיכות. גלילה רון פדר וסמדר שיר, אלה הולכות קבוע. הארי פוטר? ירד מגדולתו, היא פוסקת. כשיש ספר חדש יש עניין כמובן, אבל ההיסטריה דעכה.
דנידין? בכלל לא. מי זוכר אותו בכלל. ואז אני שואל אותה בדחילו ורחימו אם יש לה את הכרטיס הישן שלי, ב/308 מלפני שלושים ומשהו שנה. ובת שבע מרגיעה אותי שכבר מזמן הם לא עובדים עם כרטיסיות. איזה מזל, אני חושב, ניצלתי. ג'רי סיינפלד לא יצא כל כך בזול.
נא להמתין לטעינת התגובות
