נהיגה מונעת: תל אביב צריכה להכחיד הרגלים מעוותים, ומהר
למה לוקח שעות לצלוח את הפקקים של אבן גבירול? וכמה עולה כניסה לברכת שחייה במדינות נחשלות כמו ספרד וצרפת?
היא בירכה בצרור קללות עסיסיות את הקרוב שבגד במסורת המשפחתית ועבר לגור אי-שם ליד חוג הקוטב, כלומר מצפון לכיכר מילאנו. לא רציתי לומר לה שאת הזעם היא צריכה להפנות לכיוון אחר. במפלס העצבים שלה, אילו חיממתי אותה על ראש העירייה, זה היה עלול להיגמר רע.
כמעט עשרים קווי אוטובוס נוסעים על בסיס קבוע באבן גבירול, מי יודע כמה מוניות, אבל נתיב מיוחד לתחבורה ציבורית לא עומד לרשותם. למה? ככה. כי רון חולדאי לא רוצה. בעיריית תל אביב מתגאים בקרוב לחמישים קילומטר נת"צים הפרוסים ברחבי העיר. מעניין כמה זה באחוזים מכלל הכבישים בתל אביב. בעירייה סבורים שזה מספיק, ולא מתכוונים לתת באבן גבירול יחס מיוחד לאוטובוסים ולמוניות. מה יהיה על בעלי המכוניות הפרטיות, שייאלצו להסתפק בנתיב אחד? זה בטח יהיה להם קשה מאוד. ויש גבול לכמה שאנחנו יכולים להתעלל בנהגי המכוניות הפרטיות. לא מספיק שאין להם חניה?
אבל זה בדיוק העניין: אם אין חניה ואם הכביש פקוק, כנראה אין פה מקום לכל כך הרבה מכוניות. הגיע הזמן לבחור: מעודדים הליכה
לאחרונה קראתי ציטוט של חולדאי, שאמר בתסכול שמבקריו לא מבינים שהעובדה שהוא בונה חניונים במרץ ובתקציבי עתק אינה סותרת את הרצון שלו לראות את תל אביב עוברת לתחבורה ציבורית. אז זהו, שיש סתירה. כמו שדב חנין כתב כאן בשבוע שעבר, בטור הנהדר לזכרו של יוסף תמיר, על ענייני סביבה, להבדיל מהדימוי המתקתק שמנסים לשוות להם, אין שום קונצנזוס.
כדי שהמהפכה הסביבתית תקרום עור וגידים אינטרסים רבים צריכים להיפגע, הרגלים מעוותים צריכים להיכחד. כדי שרבבות ומאות אלפים ייפרדו מהמנהג לנסוע במכונית בתוך העיר צריך לגרום להם לעזוב את ההגה. כשבונים לכבודם עוד ועוד חניונים מעבירים להם בדיוק את המסר ההפוך.
בשבוע שעבר, רגע לפני שנגוזה חופשתי ועליתי לטיסה לישראל, יצא לי לנהוג שעה-שעתיים ברחובות מדריד. פקקים, להפתעתי, כמעט לא היו, אבל נת"צים היו ועוד איך. ולא סתם כאלה שמסומנים בכביש: בהכירם את מזג הנהג הספרדי, שהוא, איך לומר, קצת יותר ים-תיכוני מהנהג השווייצרי למשל, פרנסי מדריד גידרו - כן, ממש הציבו מעקה מתכת חוצץ - את נתיב התחבורה הציבורית והפרידו בינו ובין המסלולים הרגילים. אולי בגלל זה כולם שם מעדיפים לנסוע בתחתית.
בתחילת הקיץ קוננתי כאן על מר גורלם של אזרחי תל אביב, שכדי לטבול בברכת השחייה צריכים להצטייד בדרכון ולהרחיק לאחד הפרוורים הצפוניים של העיר. בשבועיים שטיילנו בהם בשבילי הפירנאים (היה אגדה, תודה), גילינו שיש לנו עוד סיבה טובה, כלומר רעה, לקטר: תעריף הכניסה לברכת השחייה.
מחיר ממוצע של כניסה חד-פעמית לאחת מברכות השחייה (העירוניות!) בצפון תל אביב הוא בין שבעים לשמונים שקלים. בנאסקה היא עיירת פירנאים ספרדית שמשמשת בסיס לגולשי סקי בחורף ומטיילי הרים בקיץ. ז'דר היא תאומתה הצרפתייה, מעברו האחר של הרכס והגבול. בשתי העיירות יש ברכת שחייה ציבורית מתוקה, פיצ'ינה תכלכלה ששוכנת בלב נוף של הרים ירוקים ובתים עתיקים, ומימיה הצלולים מגיעים היישר מהפשרת השלגים.
בצד הצרפתי אפילו טורחים לחמם אותם, ואכן הטמפרטורה מגיעה למינוס עשרים מעלות צלזיוס. הצווחות של הילדים התל-אביבים שנחתו בתוך המים האלה היישר מחום יולי-אוגוסט הים-תיכוני יהדהדו כנראה על פסגות הפירנאים עוד ימים רבים.
אבל הפואנטה היא המחיר: עלות כניסתה לברכת שחייה (חד-פעמית, בלי מנוי) של משפחה בת חמש נפשות היא שמונה אירו. קצת יותר מארבעים שקלים. משהו כמו שמונה שקלים הכרטיס. עשירית מברכת שחייה (ציבורית, כזכור) בתל אביב. אז נכון שברכות השחייה האלה מציעות בילוי צנוע, אין בהן ג'קוזי וזרמים ומתנפחים, אבל רבאק - עשירית מחיר! ולא מדובר בהודו או באיזה חור בעולם השלישי, אלא במדינות האירו, שהתל"ג שלהן שם אותנו בכיס הקטן. אגב, קרטיב רמזור עתיר צבעי מאכל בברכה הצרפתית עלה שלושה אירו, הרבה יותר מכרטיס הכניסה. לזה, נדמה לי, קוראים סדר עדיפויות בריא.
נא להמתין לטעינת התגובות
