פתOM עכשיו: ביקורת במסעדת אום, הוד השרון
היו ימים שאום היתה אחת המסעדות הטובות בשרון. הימים האלה חלפו, כיוון שעכשיו אום היא ה-מסעדה הטובה ביותר בשרון. כמעט ללא תחרות
מסעדת אום, הוד השרון צילום: אלה פאוסט
המסקנות היו אמביוולנטיות. השפית הצעירה איילת אור, שלראשונה בחייה הובילה מסעדה, הייתה באמת קרובה לשלמות. רוב המנות היו נפלאות וזכורה לנו בעיקר מנת פירות ים ברוטב קוקוס, שגרמה להרגיש כאילו נשלחה הרגע מאחד האיים בתאילנד. השירות במסעדה היה דווקא הצד הפחות חזק במקום, שנהנה ממלצרים נחמדים במיוחד, אבל לא הכי מקצועיים. סוג של מחלות ילדות שמקובלות במסעדה שאז היה גילה פחות מחצי שנה.
חלפו עברו להן ארבע שנים, ופתאום איילת אור הפכה מהתגלית של איזור השרון, לשפית מקובלת בכל הארץ. היא עברה בקרב סכינים (ונתנה פייט יפה לשף סטפן), הופיעה לא פעם בערוצי האוכל השונים, וגם למען הגילוי הנאות, שיתפה פעולה עם רשת זמן מעריב בלא מעט הפקות אוכל לכבוד החגים, והצטיינה עם מנות מקוריות.
העניין הוא, שזה לא היה המהפך היחיד שעבר על איילת אור. המהפך האמיתי שעבר על איילת אור, וכמובן על המסעדה אותה היא מובילה, היה המהפך הקולינרי העצוב שהתרחש על איזור השרון.
בשנת 2005, כשנפתחה מסעדת אום, היא רק רצתה מקום בין הגדולים של השרון. שאיפה הגיונית בהתחשב בכך שאיזור השרון כלל אז את מורנה היומרנית אך הטובה, את חוף רעננה הלא מוערכת אך המעולה, את פסטשוטה הלא מוכרת אך המדהימה, את מטרו המשפחתית המצטיינת, את טיקה שהיתה אז בשיאה לפני שהחליפה בעלים, וכמובן, מעל הכל, את ברקרולה שקבעה את הטון ואת הקצב לכל מסעדות השרון.
ברקע, במהלך התקופה, אפשר היה למצוא גם את מינה טומיי המצויינת, שנפתחה ונסגרה, את יקיניקו טנקה המעולה אבל הקטנה והבוטיקית (שלמזלנו עדיין איתנו) ואת רוקה שעברה תקופות של שגשוג לצד תקופות איומות.
בשורה התחתונה, אום היתה אחת מחמש, ואולי אפילו עשר מסעדות שהובילו את איזור השרון. בינתיים היכה המיתון, ואחת אחרי השנייה נסגרו רוב המסעדות שברשימה למעלה (או פשוט ירדו ברמה) ואנחנו נשארנו, כמעט בלי לשים לב, רק עם אום ואיילת אור, שמחזיקים את הלפיד של מסעדות השף האיכותיות בשרון.
חמושים בתובנה הזאת, הגענו בשבוע שעבר לאום לארוחת הצהריים העסקית שלהם. התפלאנו לראות שהמסעדה מפוצצת בעובדי הייטק, וזאת בהתחשב בעובדה שאין באיזור תעשיית היי טק מפותחת. מסקנה ראשונה: אנשי צומת אמדוקס, ושאר אנשי ההיי טק של הסביבה, מעדיפים לקחת את הרכב ולנסוע לאום בשביל לאכול ארוחה טובה.
מיד כשהצצנו בתפריט, הבנו למה. התפריט העסקי של אום הוא נדיב ומלא אפשרויות. חמש אופציות למנה ראשונה ולא פחות מ-12 (!!!) מנות אפשריות למנה עיקרית. העסקית - במחיר המנה העיקרית, שנע בין 47 ל-94 שקלים, מה שאומר שגם אם אתם מנכ"ל אמדוקס, וגם אם אתם המנקה, תמצא לכם ארוחה עסקית במחיר מתאים. אל המנה הראשונה והעיקרית מתווספות גם כוסות מיץ טבעי, או לחילופין יין/בירה במחירים מסובסדים.
הזמנו מנה ראשונה של פרוסות חציל בגריל, ופטה כבד על ברוסקטת שום. אצל איילת אור, כמו תמיד, לא נפלנו. החציל נעשה בדייקנות והוגש עם טחינת תפוזים ובצק עלים פריך. הרוטב, כמו שצריך להיות, היה במידה, והשאיר לנו את הטעם של החציל, ליד הטעם הנפלא שלו. כבד העוף הגיע בנתח נדיב, נימוח בפה, ולווה באגסים ביין אדום (סוג של וריאציה על המרסלה או הפורט שאוהבים לשדך לפטה הכבד), שהיה מעולה.
בנוסף למנות העיקריות הרגילות, הציעה איילת באותו יום גם מנה של אטריות בקארי ירוק, עם קלמרי ועוף (54 שקל). המדור, חובב קלמרי מושבע, מוכן לעשות הכל בשביל להערות לקרבו את פרוסות התמנון הנפלאות. בנוסף, הבטיחה המלצרית (שהפעם הייתה הרבה יותר מקצועית, עניין של ארבע שנות אימון...) שהמנה כוללת גם מעט חלב קוקוס, שזכרנו מהביקור הראשון באום.
סכנת מעבר לתל אביב
אגב, הצד השני של השולחן, מתלמד שכמותו, הזמין פרגית במרינדה אדומה (59 שקל). הפרגית הייתה מצוינת, חרוכה כהלכה ומלווה בתבשיל חביב של פולנטה אפויה, אבל היא לא הגיעה לקרסולי הנודלס. מדובר במנה שבקלות הייתה יכולה להגיע ממסעדה תאילנדית מתמחה.
מנה במסעדת אום צילום: אלה פאוסט
השפית אור הבינה בדיוק את סודות המטבח התאילנדי ואת העובדה שלא צריך להטביע תבשיל ברוטב, בשביל להעניק לו את הטעמים המיוחדים שלו, והציגה פשוט מנה נפלאה. אם תוסיפו לכך את העובדה שהקלמרי בושלו בדיוק במידה, וכך גם העוף (לא עניין של מה בכך, שני חומרי הגלם דורשים זמני בישול שונים), ותוסיפו את המחיר המגוחך, תגיעו לאחת מהמנות העסקיות הטובות בתחום.
תמורת 18 שקלים תזכו בקינוח (כל אחד מקינוחי אום הרגילים). אנחנו הזמנו עוגת גבינה ברוטב אפרסקים שהגיעה על בצק פריך. מצטערים על ים המחמאות, אבל כנראה שכשאתה שף טוב ורציני, גם העוגות יוצאות לך טוב במיוחד.
בשורה התחתונה, בדיוק כמו ילד שגדל במהלך השנים, כך קרה גם לאום. מתינוק הססן, שנהנה משפית אדירה וממסעדה קצת פחות מקצועית, הפכה אום לאימפריה. במהלך השהות שלנו במקום שירתה המסעדה עשרות לקוחות, מה שלא פגם באיכות השירות או באיכות ההגשה.
על איכות האוכל, כבר אמרנו, אין ויכוח. איילת אור היא מהשפים
הטובים והמקוריים בארץ. היא יודעת לרקוח מחומרים פשוטים וטריים, מנות שהן שילוב בין כמה מטבחים, בתוספת וריאציות שלה על מנות מוכרות. היא נעה בין המטבח האיטלקי, הצרפתי והתאילנדי כאילו גדלה בהם, ומוסיפה לכל מנה מסורתית את הטאץ' האהוב שלה.
אם בעבר, ונדמה לי שגם איילת אור לא תתווכח על זה, היו צריכים באום להסתכל כל הזמן מזרחה, על האחות הגדולה ברקרולה, ולראות מה השף נועם דקרס מכין כתחרות, היום כבר אין תחרות בשרון.
סגירתה של ברקרולה השאירה את איילת אור בתור השפית הבכירה בשרון והיא עומדת בתואר בכבוד. הבעיה היחידה היא, שבהתחשב ברמת הפרסום של אור, ובהתחשב בעובדה שאיזור השרון הפך הרבה פחות פופולרי למסעדות בזמן האחרון, לא נתפלא אם נמצא את אום אורזת חפצים ועוברת לתל אביב.
אם זה לא יקרה, ואם איזור השרון יחזור ויתאושש, תזכרו את הימים האלה, השנים 2008 ו-2009, שבהם מסעדת אום מהוד השרון החזיקה כמעט לבד את לפיד המסעדות באיזור.
OM, בני ברית 4, הוד השרון
מנה במסעדת אום צילום: אלה פאוסט
לשימור:
תשמרו על השפית, כל השאר יבוא מעצמו
לשיפור:
לשפית כמו אור מגיעה מסעדה פחות נחבאת אל הכלים
בשורה התחתונה:
תודה למקום שמחזיק כמעט לבד את הענף הקולינרי באיזור
נא להמתין לטעינת התגובות
