הוד השרון: המשפחה האלטרנטיבית שמאחורי מסעדת אום נחשפת
ארבע אימהות, שלושה אבות וילדה קטנה אחת. בני המשפחה האלטרנטיבית מהרצליה, שהקימה את מסעדת אום המצליחה בהוד השרון, מדברים לראשונה: על החיים המשותפים, על הסטיגמות, על גידול הילדה המשותפת ועל רוחניות בעולם של כרישים
את הסוד של אום ואת הסוד של השפית איילת אור איש מהם אינו יודע, איש גם אינו מנחש. אחרי הכול, קשה לנחש מה שבכלל לא נמצא בלקסיקון. כעת, לאחר שנים של שתיקה רועמת וסירובים עיקשים לראיונות, חושפת אור לראשונה את הסוד שמייחד את המקום, את המסעדה, ומעל הכל - את האנשים שמפעילים אותה.
יחד עם איילת אור ועם אום בר, האישה האחראית על ניהול המסעדה, מתפעלים את המקום עוד חמישה חברים. אמרנו חברים? אתם יכולים לקרוא לזה ככה, אולי גם משרד הפנים.
הם בכל אופן קוראים לזה משפחה, גם אם לא בדיוק משפחה מהסוג שתפגשו בארוחת החג הבאה שלכם. ככה זה כשגרים ביחד, ישנים ביחד, מנהלים ביחד חשבון משותף וגם - מגדלים ביחד את סוף, ילדה בת שש וחצי.
בראיון ראשון אי פעם, נחשפת המשפחה הכי אלטרנטיבית בארץ, עם סיפור חיים שגם אם רוצים, קשה מאוד להמציא. תכירו את סמסטי, אום, אלטי, רוי, ואנסי, ערן ואיילת (הסברים על השמות המיוחדים בהמשך הדברים), השותפים בעסק שנקרא אום, וגם בעסק האינטנסיבי יותר שנקרא החיים.
אמנם סוף היא בתה הביולוגית של ואנסי אבל תעזבו אתכם מהגדרות, או לפחות תנסו, כי אחרת אין לכם סיכוי להבין. במשפחה הזאת לא תמצאו חלוקת תפקידים קלאסית של אחים, דודים, אימהות ואבות, וגם לא אג'נדה מסודרת או אידאולוגיה מהפכנית שמנחה מישהו מהמשתתפים.
כאן כולם עושים מה שטוב להם, אוהבים זה את זה בטוטאליות מעוררת הערצה וקנאה, חלקם אוהבים את המורה הרוחני טיוהר (חלקם ממש לא) ומדגישים שהם משפחה. לא קומונה, לא קבוצה חברתית עם מסר לאומה, ובטח לא מוזרים. ואם לא מתאים לכם, זאת לחלוטין בעיה שלכם.
לא פשוט לראיין יותר משניים שלושה אנשים ביחד, ושבעה פיות כבר נחשבים לסיוט אמיתי. אבל איכשהו עברנו את המאורע די בשלום. החלטנו לעשות מעשה וללמוד את השמות של כולם, ככה יהיה קל יותר לייחס את הציטוטים לדובריהם. נשמע פשוט, נכון?
אולי אם השמות היו בעברית מדוברת. כשעוברים לסנסקריט העסק מסתבך. הוראות האיות שקיבלנו היו כדלקמן: "תכתבו סמסטי (בלי אל"ף), אום (כמו ששומעים), אלטי (עם טי"ת), רוי (בלי עי"ן), ואנסי (עם אל"ף), וברוך השם, איילת (שתי יו"ד) וערן.
לפחות ככה אין סיכוי לשכוח. למרות הסינרגיה המופלאה בין המסובין, ניכר כי את תפקיד הדוברת הבלתי רשמית של המשפוחה, לוקחת על עצמה אום (על שמה גם קרויה המסעדה). היא זאת שעונה את התשובות הכי נחרצות, מקרינה החלטיות והיא גם מרגישה כמו העוגן של התא המשפחתי הזה.
כבר בפתיחה אנחנו מנסים ללכוד את רגע ההחלטה. את הרגע בו החבורה (שנמצאת ביחד כבר עשר שנים!) החליטה להפוך למשפחה. נהוג לספר על דברים כאלה מתחילתם, מרגע ההתהוות, הלידה, אבל במקרה הזה החבורה מתעקשת שזה פשוט קרה. חלקם
אום (52) וסמסטי (58) קרובות משפחה דרך נישואים, היו נשואות כשהכירו זו את זו. שתיהן אימהות ולשתיהן שני בנים שהצטרפו לתא החדש: רוי (20) הוא בנה של אום, וערן (33) - של סמסטי.
ואנסי (36) הצטרפה אליהם כשהייתה בת 15, ועזבה את משפחתה שבקיבוץ משמר העמק. "אימצנו אותה, אבל לא רשמית עם ניירות וכל זה", אומרת אום. מאוחר יותר הצטרף גם אלטי (33), אותו הכירה מימיה בקיבוץ כשהיה חבר קיבוץ הזורע הסמוך.
איילת היא למעשה המצטרפת האחרונה. היא הגיעה למשפחה לפני עשר שנים בערך (השאר היו ביחד כבר עשור קודם לכן). בנוסף, לאום ולסמסטי ילדים בוגרים אחרים שלא הצטרפו לתא המשפחתי החדש.
אז פתאום קם אדם ומחליט להקים לעצמו משפחה אחרת?
אלטי: "אין פה עניין של החלטה שכלתנית, זה היה תהליך שזאת התוצאה שלו. הכרתי את אום ואת ערן דרך ואנסי, ויום אחד פשוט החלטתי להישאר שם".
אום: "בשום שלב בדרך לא החלטנו לעשות משהו. החיים התגלגלו למה שקורה היום, יש לנו כיוון משותף של מודעות וצמיחה, וזה משהו שמאחד אותנו".
איילת: "לקח לי משהו כמו שנה וחצי שנתיים לקלוט שאני גרה במקום אחר. במשך שנתיים, בכל פעם שחזרתי מהבית של ההורים הייתי מביאה עוד קצת בגדים ועוד קצת, עד שבסוף הבנתי שהבאתי את כולם".
אום: "זה נשמע מוזר ואחר, אבל לנו זה היה ממש ממש טבעי. זה בא ממקום אחר, אז קשה להסביר את זה, לשים את זה במילים. זה מעבר להסברים רציונליים, זה אלכימיה, קסם, וקסם אי אפשר להסביר".
כולכם למעשה ויתרתם על מסגרת אחרת, קונבנציונלית יותר. זה לא קשה?
אום: "לי קשה עם המילה ויתור ואני רוצה להגיד שבשבילי זה לא ויתור, זו בחירה. שונה אולי, אחרת, אבל בחירה".
איילת: "יש משהו שהוא מעבר לזה בעיני. יש לי זכות גדולה להיות במקום שאני נמצאת בו עכשיו ועם האנשים האלה. בוא נגיד שבמדינה הזאת יש עוד שבעה מיליון אנשים שהם לא חלק מהמשפחה הזאת, ואני כן. מבחינתי, אני מרגישה מבורכת".
ואנסי: "אם מדברים על מסגרות אחרות, אני יכולה לומר שאני לא רציתי מעולם להתחתן, זה לא עניין אותי. החיים הביאו אותי למקום הזה, וצורת החיים הזאת מתאימה לי. ככה טוב לי, אבל זה לא מגיע מהמקום שהחלטתי שאני לא רוצה להתחתן, ובגלל זה אני מחפשת משהו אחר".
רוי: "אין פה שום דבר שאני צריך לוותר עליו, ואם אני מחליט שאני רוצה לחיות בזוגיות, אני אעשה את זה, זה לא אישו, אין פה הקרבה. להפך".
אל רעיון המסעדה כמה מפתיע, הם גם התגלגלו, ולמרות שמדובר כנראה בהחלטה הטובה ביותר שאפשר היה לעשות, ההצלחה, לפחות בהתחלה, לא היתה מובנת מאליה וחייבה שעות ארוכות של השקעה והתמסרות.
המוזר הוא שהחברה האלה, שמדברים על חיים שלווים, הבנה וזרימה, חיים ביום יום את עולם המסעדנות שהוא אחד העולמות התובעניים ביותר. בינתיים העסק המשותף מצליח במיוחד, אבל ההצלחה משאירה את כולם על הסוס הדוהר - מה שקצת מתנגש עם רעיון חיי שלווה. למתבונן מבחוץ, זו גם האניגמה הגדולה של החבורה.
אפשר לקבל חבורת אנשי "שאנטי בבה", זורמים ורגועים. קשה יותר לעלות על הקוד של החברים, שמצד אחד הם האנשים הכי זורמים והכי רגועים בעולם, ומצד שני כרישי מסעדנות שעושים בית ספר לאנשי עסקים קשוחים.
איך הגעתם דווקא לרעיון של מסעדה? חוץ מאיילת שהיא שפית, מה כולכם עשיתם לפני כן?
אלטי: "הרעיון של המסעדה נוצר אחרי שכולנו עבדנו בהמון עבודות, אני למשל הייתי נגר, עבדתי בחנות סנדויצ'ים ועוד מלא דברים".
אום: "איילת ואני בכלל התחלנו בתור קייטרינג. לפני כן הייתי אמא במשרה מלאה ועשיתי המון דברים לא חשובים".
אלטי: "חשבנו שאין סיבה שנעבוד בשביל מישהו אחר, עדיף שנעבוד בשביל עצמנו".
הנסיון הקולינרי התחיל כאמור בקייטרינג שבו כולם לקחו חלק, וכשהביקוש לאוכל הלך וגדל, המסעדה היתה כיוון טבעי, כשלכולם היה ברור שאיילת היא השפית.
לא הרבה משפחות ירצו לבלות גם במסגרת העבודה ביחד. לא שמעתם שלא מערבבים כסף וקרובים?
אלטי: "היתה לי שיחה עם מישהו שאמר שזה מתכון מתבקש לבעיות. הרבה אנשים המליצו לנו לא להכניס כסף לעניין ואמרו שכשזה מגיע לצד הכלכלי, האהבה הרבה פעמים נדחקת. אני ידעתי מהתחלה שיש לנו משהו שהוא הרבה מעבר לעניין הכספי, וזאת תחושה פנימית כל כך חזקה שאי אפשר להתווכח איתה".
אום: "שום דבר לא בנוי כאן להגיון של הראש ולכן מלכתחילה צריך להסתכל על זה אחרת".
איך החלטתם על חלוקת התפקידים במסעדה? בכל זאת, זה עסק מורכב ואין מקום לטעויות.
ואנסי: "אני הייתי במטבח בהתחלה, היום אני אחראית על ניסוחי המנות בתפריט וגם ציירתי את התמונות שתלויות כאן. זה מאוד דינמי, אין תפקיד אחד לבן אדם".
אום: "ערן ורוי הם מנהלי משמרות, אלטי וערן בנו את הבר, אבל חוץ מאיילת שהיא השפית, אין לנו סידור היררכי קבוע, כל אחד הביא את מה שהוא הכי טוב בו ויש את ערן שהוא סופרמן".
אבל לפעמים צריך היררכיה בעסק, זה יכול לעזור.
איילת: "אולי במקומות אחרים, אבל אצלנו יש משהו שהוא הרבה מעבר להגדרת התפקיד. יש כאן שותפים מלאים להכל: אם חסר מישהו במטבח, יהיה מי שיחליף אותו, ואם חסר מישהו בבר, גם את זה נסדר, אין כאן עניינים של אגו בכלל וזה מאוד עוזר".
ואיך מקבלים החלטות?
אום: "ביחד. אין לנו פתרונות לדברים כי אין לנו בעיות, יש מצבים מסויימים שצריך להתמודד איתם ומתמודדים ביחד".
איילת: "יש בעיה קשה של מציאת זמן שבו כולם פנויים, כי ממש כמעט בכל רגע נתון, חוץ מביום כיפור, ערב פסח, ועוד כמה ימים, המסעדה פתוחה. ארוחת יום שישי שכולם נוכחים בה היא למעשה בלתי אפשרית. בגלל זה, אם תשאלו אותנו איך זה לנהל בית עם שמונה אנשים, יהיה קצת קשה להגיד לכם. אנחנו אף פעם לא שמונה בבית, תמיד כמה מאתנו במסעדה".
אום: "כולנו עובדים יותר מדי וקשה מדי, אבל זה זמני, זה לא יימשך ככה כל החיים".
כל מי שהצטרף למשפחה שיושבת מולנו עזב מקום אחר, החליף קשרי משפחה מסויימים בחדשים, ולא ניתן להתעלם מהכאב המלווה כמה מהם בזמן שהם משחזרים את תהליך הפרידה מהחיים הקודמים.
למרות החוויה הלא נעימה של פירוק מסגרות קודמות, ולמרות ההתעקשות שלנו שקל לפרק שמונה אנשים יותר מאשר זוג, הם מתעקשים שלהם זה לא יקרה. אגב, החברים טוענים כי אין ביניהם זוגות וכי הם פתוחים לאפשרות שמישהו מהם ירצה לצרף בן זוג לתוך החבילה.
עזיבה ומעבר עם בן הזוג לחיים סטנדרטיים נראית לכולם כמו רעיון הזוי, והם מסתכלים בנו בתימהון כשאנחנו מעלים את האופציה. גם אפשרות של פירוד חלק מהחבילה נראית להם הזויה לחלוטין.
מניין הביטחון? הדברים האלו קורים כמו שאומרים, גם במשפחות הכי טובות.
אום: "אתם מסתכלים על זה לא נכון, ואצלנו כל העניין הזה לא עובד ככה. אצלנו אין עניין של תחזוקה, זה כל היופי. אף אחד מאתנו לא מתאמץ בשביל לשמור על הקיים, הכול קורה מעצמו. ברור שיש רגעים קלים פחות, אבל אין בנו פחד".
ואנסי: "בעיניי, מדובר בבחירה, ובבחירה שנעשית כל הזמן מחדש, ודווקא בגלל זה זה חזק ובטוח יותר. זו המשפחה הנכונה בשבילי, אני לא מרגישה שאני חייבת פה משהו למישהו ולא שאף אחד חייב לי".
איילת: "למרות היחד הזה, שנשמע אינטנסיבי מאד מהצד, לכל אחד עדיין יש את המקום שלו ואת הפינה שלו".
ובכל זאת, בטח לא כולם קיבלו את ההחלטות ואת הבחירות שלכם, איבדתם אהובים בדרך?
איילת: "להורים שלי למשל רק חשוב שאני אהיה מאושרת. נכון, זה לקח זמן, אבל לא מזמן אמא שלי אמרה לי שהיא רואה שאני שמחה ושזה טוב. ההורים שלי, שהם מרוקאים כבדים, לא אנשים פשוטים, פשוט הסתכלו על זה ואמרו לי: 'טוב לך, אז אנחנו מאושרים'. גם אימא שלי מגיעה לפה ונהנית לאכול אצלנו. אנחנו חיים את חיינו, ומי שלא מקבל את זה צריך להתמודד. זה המצב".
אלטי: "קשה מאוד לאבד אנשים שאוהבים כי הם לא מסכימים איתנו, וזה בהחלט קרה".
אום: "יש אלמנטים מקשרים אחרים שהתמוססו בעקבות הבחירה שלי. אני לא צריכה אותם יותר אם הם אינם כבר. אנחנו משפחה מבחירה, לעומת רוב האנשים, שממש לא בוחרים את המשפחה שלהם. אין 'צריך' בחיים שלי, אין 'חובה'. יש כל הזמן בחירה, ומאבדים אנשים על הדרך. זה לא נעים, אבל זה הכרחי".
זה אולי הכרחי, אבל זה עצוב מאוד. לא ניסיתם להסביר או לשכנע?
אום: "זה אולי עצוב, אבל גם עצב זה חלק מהחיים ותחושה טבעית. אני לא אקבל איום או אולטימטום, ובעיניי זה פשוט מאוד. אם אין כבוד הדדי או קבלה, אין יחסים".
סמסטי: "היו תקופות של שיחות ארוכות והסברים למשפחה ולסביבה הקרובה, אבל עדיין לא כולם מבינים".
אום, לך יש ילדים בוגרים שלא צירפת.
אום: "נכון. חשוב להדגיש שגם רוי בוגר".
רוי מתערב: "אף אחד לא צירף אותי, אני כאן מהחלטה ומרצון".
אום: "הילדים הבוגרים שלי לא הצטרפו, אבל כל אחד עושה מה שטוב לו ומה שנכון לו. אין עם זה בעיה".
אתם מרגישים ששברתם מסגרות? מוסכמות?
אום: "זה נשמע ממש כוחני 'לשבור', אני לא מרגישה ששברתי שום מסגרת אלא שיש דברים שעזבו אותי. אני לא נגד מוסד הנישואים ולא רוצה להגיד לאחרים איך ומה לעשות. יש דברים שפעם התאימו לי והיום לא".
אלטי: "הרעיון הוא לא להתנתק. אין לנו אידאלים, יש שותפות ואהבה. אנחנו חיים אחרת, ולכן ההתמודדות שונה והכול מקבל צבע אחר".
ואיך אתם מתנהלים בבית, הרבה אנשים, זה לא פשוט. מי למשל מוריד את הזבל?
אום: "אנחנו חיים את החיים, הפח מתמלא, מישהו מרוקן אותו, זה לא סיפור" (הלוואי עלינו, י"ס, א"ב).
איילת: "אם למשל אני צריכה את האוטו, אני משאירה פתק על לוח המודעות, מתחננת שזה יהיה הפז'ו, ולמחרת המפתחות מחכים לי".
כמו בקיבוץ.
אלטי: "אני גדלתי בקיבוץ, ואני מבטיח לכם שזה הכי לא קיבוץ שיש. זה יכול להיראות כמו סידור צפוף כזה, שמונה אנשים בשתי דירות, אבל לכל אחד יש שם הכי הרבה מקום שיש לו בעולם".
ועם כל האינטנסיביות יש לכם מקום להכיל אנשים אחרים? חברים אחרים?
איילת: "יש מקום לגמרי, אבל אין זמן. אם היה יותר זמן, הייתי נפגשת עם יותר אנשים, אבל אני פשוט לא מספיקה בגלל העבודה".
ומה אם מישהו מכם יכיר בן או בת זוג וירצה לצרף אותו?
אום: "כל דבר שקורה בטבעיות אנחנו מקבלים באהבה".
אלטי צוחק, בפעם המי יודע כמה במהלך הראיון, למשמע השאלות הארציות מדי שלנו: "אין אצלנו קבלת החלטות רשמית או ועדת מנהלה, אין גבולות ללב, והכול פתוח".
קרה שהכרתם מישהו והוא ביקש להצטרף אליכם?
ואנסי: "לא. זה כמו שמישהו ירצה להצטרף למשפחה של אחד מכם. אבל אם זה יקרה בטבעיות, אין לנו מכסה מסוימת של אנשים, אנחנו לא מועדון".
בכלל , בכל דרך אפשרית, אפילו שאנחנו מנסים לשאול על הזבל, על חלוקת החדרים, על תורנות הכלים או על תורנות הכביסה, החבר'ה מנסים להסביר לנו שאצלם במשפחה, הכול פשוט זורם. נכון, זה נשמע לא אמין, עם זאת, זה מחזיק מעמד יותר מעשר שנים, מה שיכול להיחשב שיא משפחתי באזורים מסוימים בארצות הברית, אז מי אנחנו שנפקפק?
למרות החשיפה הנוכחית, שלדברי המרואיינים הבשילה רק עכשיו, הם מקווים שאתם, הקוראים, לא תקבלו את הרושם הלא נכון. חשוב להם להבהיר שהם לא מודל לחיים מגניבים בעידן הניו אייג' ושלא מדובר בקטע רוחני זול.
לשאלה אם הם חושבים שהם חבורה של אנשים סבלניים יותר הם פורצים בצחוק: "ממש לא", הם עונים, ובכל זאת כשמנסים לקטלג, אותה פעולה שהם כל כך לא אוהבים, אנחנו מצליחים להגיע להסכמה משותפת שכולם משתדלים להיות מודעים יותר. לעצמם, לסביבה, לעולם וגם - שהשותפות והתמיכה ההדדית היא רכיב חשוב בהצלחה שלהם.
למה אתם מסרבים לקרוא לעצמכם "קומונה"?
אום: "לקומונה יש קונוטציות שליליות לעתים. לי אישית אין בעיה עם המילה, אבל אנחנו משפחה, וכך נשמח שיתייחסו אלינו".
מי נתן לכם את הכינויים המיוחדים כל כך?
אום: "אלו לא כינויים, אלו השמות שלנו, נקודה. ככה הם בתעודת הזהות ובדרכון, ולכל אחד יש את שם המשפחה שלו".
דווקא את שם המשפחה לא שיניתם? זה הכי בסיסי, ועוד למשפחה, לא?
החבורה מסתכלת בנו במבט מוזר. אום: "מה פתאום? לכל אחד מאיתנו יש שם המשפחה שלו, ואין לזה שום קשר. שם משפחה זה שם משפחה, ושם פרטי זה משהו אחר".
זה צעד דרמטי לשנות את השם, ועוד לשמות כאלה מיוחדים, איך הגעתם לזה?
אום: "כמו שאתם רואים, לא כולם החליפו את השם, וזה היה חלק מתהליך ארוך שהוביל אותנו להחלפה משם ישראלי לשם הודי. זה היה חלק ממסע רוחני. לא החלטתי שזה יהיה שמי אלא קיבלתי אותו מהמורה הרוחני שלי טיוהר, גם ואנסי, סמסטי ואלטי קיבלו את השמות ממנו".
ועכשיו פאוזה. אם השם טיוהר מזכיר לכם משהו, זה בטח משום שראיתם אותו בתכנית הדוקומנטרית הישראלית "פעם בחיים". אותו טיוהר (לשעבר משה קסטיאל) מתגורר בקוסטה ריקה, מושך אליו אלפי מאמינים מהארץ ומהעולם כולו, ונחשב עבור רבים למנהיג רוחני גדול (בעבר היה גם המורה הרוחני של דורון שפר).
לפני שאתם סופקים ידיים בידענות ומבינים מניין מגיעים הרעיונות של המשפחה על קבלה ושלמות, יש לציין שרק ארבעה פגשו אותו, ולאחרים אין אליו קשר. גם העובדה הזאת, שרק חצי מהמשפחה מקיימת קשר הדוק עם טיוהר, אינה גורמת פירוד או קרע במשפחה.
מה זאת אומרת מורה רוחני?
אום: "טיוהר הוא מעין מדריך אישי של כמה מאיתנו. הוא מדבר על מודעות, ואנחנו מדברים על אותו דבר. בעצם מסתכלים לאותו כיוון של מודעות, צמיחה והעצמה. זה בין היתר מה שמאחד בינינו".
מה אם מישהו ירצה לחזור בתשובה למשל או להתנצר או להתאסלם? זה גם יהיה בסדר מבחינתכם?
אום: "כרגע אני לא רואה את זה קורה".
כולכם אנשים בוגרים שבחרתם מרצון אורח חיים מסוים. מה בנוגע לסוף? היא בת שש וחצי, היא לא שואלת שאלות קשות?
ואנסי: "סוף, כמו כל ילדה בגילה, שואלת המון שאלות, אבל לא למה אנחנו דווקא כאלה אלא יותר שאלות על העולם, על החיים. היא יודעת שאנחנו משפחה שונה, ומקבלת את זה לחלוטין".
אום: "שאלות זה לא דבר רע, ואין פה בעיה. סוף יודעת שזה שונה, אבל היא נולדה לתוך זה, וזה טבעי לה. היא בעצם לא מכירה משהו אחר. חוץ מזה שיש לה אמא וזה משהו מוחלט. אמא זו אמא. היא קוראת לי 'אומי', שמבחינתי זה הכינוי המדהים ביותר בעולם".
סמסטי: "לכל אחד יש סיפור. יש חד הוריים, יש כל מיני דברים".
נדמה לנו שמשפחה לא ביולוגית של שמונה אנשים נדירה קצת יותר ממשפחה חד-הורית, אבל בשלב הזה אנחנו מניחים את השאלות בצד כי כל העיניים במסעדה מופנות לכיוון הדלת.
בדיוק כשאנחנו מתכוונים להמשיך להקשות בשאלות על אופי היחסים בין סוף לבין שאר בני הבית, אנחנו מקבלים תצוגת תכלית. סוף מצטרפת לחבורה, ולגמרי לא נדבקת רק לאימא שלה. היא עוברת בין כל הנוכחים, ומברכת כל אחד אישית ובנשיקה.
כששואלים אותה איך ההרגשה לחיות במשפחה כזאת, היא עונה ולא בלי גאווה ניכרת: "אני אוהבת שיש לי משפחה גדולה. ככה אני יכולה לעבוד אתה במסעדה, וגם הם מספרים לי על דברים שקורים בחיים שלהם. כיף שיש לנו מסעדה, כי אני יכולה להכין וגם הכול יוצא טעים".
לא מפריע לך שיש לך משפחה אחרת?
"לא מפריע לי שהמשפחה שלנו שונה ממשפחות אחרות כי אני היחידה שיש לה משפחה מיוחדת".
אתם מרגישים שהדרך שבחרתם מנתקת אתכם במידה מסוימת מהחברה? מבדילה אתכם?
אום: "יש את העולם שמחוץ לנו, אבל אנחנו לא מנותקים ממנו אלא חיים את חיינו בשלמות. העניין הוא ללכת מעבר למיינד, ואם אתה רוצה לדעת מי אתה באמת, אתה חייב להתרחק מהמובן מאליו".
אלטי: "אמנם החברה מסרסת, אבל אין לנו בעיה עם החברה או עם העולם באופן אישי. וכשמציגים את זה כרצון להתנתקות זה יכול להתפרש כאילו יש בעיה. זה לא המצב, אנחנו לא מתנתקים, פשוט בחרנו את החיים שלנו. זה לא קל כי אנחנו עובדים בעבודה קשה מאוד ומנהלים מסעדה תובענית, אבל בעתיד אולי זה ישתנה ונעשה משהו אחר".
מצד אחד אתם מדברים על דרך אחרת, רוחנית יותר, מצד אחר אתם נמצאים הכי עמוק במירוץ, כל הזמן רודפים אחרי הצלחה, לקוחות. זה לא סותר?
אום: "נכון שאנשים פה עובדים יותר מדי, אבל הכול משתלב והכול טוטאלי. אין פה שום דבר שנעשה במקרה, או משהו שקורה משום שאנחנו מונעים מאינטרסים לא אמיתיים".
ואנסי: "אני מרגישה שגם בעבודה שהיא קשה ושלכאורה מציבה אותנו באוטוסטרדה כמו כולם, גם מזה אפשר ללמוד. הכול יחסי, ולי אישית חשוב מאוד להבין את עצמי. הצורה שאני חיה בה מאפשרת לי את זה, אני לא רוצה להיות עבד של המוח שלי, שרק מכתיב גבולות כל הזמן".
איילת: "נראה לי שאצלי זה קצת שונה כי הבישול הוא באמת החיים שלי, אפילו שזה נשמע קלישאתי. אמנם העבודה פה באמת גוזלת את רוב הזמן שלי, אבל היא גם מאפשרת לי חופש מדהים. זה לא עבודה של תשע עד חמש, ולפעמים קורה שאני מסיימת מוקדם, אבל מתחשק לי להישאר ולאפות עוגיות כל הלילה, אז אני מתפשרת ואופה עוגיות עד 22:00. זה כיף גדול".
אום: "חשוב להדגיש שיש גם רגעים קשים שצריך להתמודד אתם, ויש גבול אצל כל אחד מאתנו לכמה שאפשר להכיל. כשהגבול הזה מתמלא ומתחיל לגלוש מעבירים את הקושי לחבר".
כשרובנו מנסים להעביר את הקושי לבן הזוג או לבת הזוג, לרוב אנו נתקלים בתחילתה של מריבה עצומה. עם זאת, שזה עובד נפלא יותר מעשר שנים כבר אמרנו?
היו גם חברים שהצטרפו ולאחר מכן עזבו?
אום: "היו גם כאלו שעזבו, אבל אנחנו מתמקדים בכאן ובעכשיו. אני לא דואגת מה יהיה, ומה אם, ומתי ואולי. אין לי בעיות לפתור. אני יודעת שהחיים עצמם דואגים לי".
זה לא סיסמתי?
"אולי זה נשמע ככה, אבל זה מה שקורה בפועל".
אם אתם שלמים כל כך עם הדרך שלכם, למה היססתם בנוגע לחשיפה? בגלל העסק? פחדתם שיחשבו שאתם מוזרים?
אום: "אני מקווה מאוד שמי שיפתח את העיתון ויקרא את הכתבה עלינו יקרא אותה עם הלב. אם הציניות תשתלט, אין לי מה לעשות".
אלטי: "זה לא עניין של פחד. אני מאמין שכמה יאהבו את מה שאנחנו מספרים עליו, כמה יזדהו, ובטח יהיו גם מי שיכעסו ולא יבינו. אין לנו שליטה על זה, ואנחנו גם לא מתיימרים להביא אנשים לחשיבה מסוימת. אין לנו ספק בחיים שלנו, ופחדים מגיעים מספקות".
הם יושבים במסעדה שבנו במו ידיהם, לצדם יושבת הזאטוטה סוף, ואל השולחן מוגשים מאפים שאפתה איילת. אי אפשר להגיד שכולנו נצא מהמסעדה ונקושש לעצמנו משפחות אלטרנטיביות של שמונה אנשים. למרות שהחברים מבטיחים שקל יותר בשמונה, אנחנו איכשהו דבקים בקטע הקלאסי והמשעמם. מה שכן, לאחר שיושבים במחיצתם שלוש שעות, מבינים שאם אצל השמונה האלה החיוך לא מש מהפרצוף, כנראה שהם עושים כמה דברים נכון.
נא להמתין לטעינת התגובות
