תיאטרון עדות מציג נגד הזמן
הערב (ה'), ברעננה, יעלו ניצולי שואה מקומיים לצד תלמידים מכיתה ט' ויציגו סיפורים של מאבק והישרדות. "אנחנו פועלים נגד הזמן", אומר השחקן עזרא דגן, אחד מהיוזמים והמנהלים של "תיאטרון עדות" שמפגיש ניצולי שואה עם תלמידי תיכון ברחבי הארץ
בני הזוג דגן מפעילים מזה מספר שנים את 'תיאטרון עדוּת - לספר כדי לחיות' , אשר מפגיש ניצולי שואה עם תלמידי תיכון בתהליך שאורכו כשנה וחצי ושעיקרו הבעה אמנותית, דרמה-תרפיה, כתיבה ובימוי. ניצולי-השואה מספרים לצעירים את סיפור הישרדותם ותקומתם, ושיאו של התהליך הוא בהפקת הצגה, בהנחיית בני הזוג ובליווי הפסיכולוגית הקלינית צביה זליגמן.
עזרא דגן מושקע רגשית בעבודה, כל פעם מחדש, בבית ספר אחר, עם תלמידים חדשים ועם סיפורי הישרדות לא מוכרים, אליהם הוא מגיע דרך רישומי העירייה. הוא מכנה את הניצולים "מבוגרים" ואת בני הנוער "צעירים", ומספר על משפחות רבתי, שהוקמו במהלך הדרך.
הדרך - שמונה עשר פרוייקטים, לכל אחד אופי אחר, אבל לכולם אותו יעד - לתווך בין בני נוער לסיפורים הפרטיים של שורדים שחיים בקרבנו. "אנחנו פועלים נגד הזמן", אומר עזרא דגן, "ארבעה ניצולים שעבדנו איתם בפרויקט בתל אביב נפטרו בזמן שחלף".
"תיאטרון עדות" פעל עד היום בערים חולון, הרצליה, גבעתיים, חדרה, בת ים, מועצה אזורית מנשה, תל אביב, מועצה אזורית יבנה, רמת גן, יהוד-מונוסון, סביון-גני יהודה וגבעת ברנר. בפרויקט תומכים אש"ל, ועידת התביעות, מינהל חברה ונוער במשרד החינוך.
אני מניחה שבכל מקום ההצגה שאתם מעלים נושאת אופי אחר.
"בכל מקום יש תהליך אחר אצל ניצולי השואה והתלמידים. בעינינו, מה שחשוב ביותר הוא התהליך. הפרויקט בכללו הוא חינוכי-טיפולי, שהצעירים והמבוגרים שותפים מלאים בו, ובמהלכו נוצר ביניהם
אילו חומרים עולים בהצגה בסופו של דבר?
"מונולוגים ודיאלוגים מסיפורי העדויות, תמונות מהחיים של הניצולים מוקרנות על מסך לצד הבמה, שירים מהילדות שלהם. זה מאוד מרגש".
מה חלקם של הניצולים בהצגה?
"המבוגרים הם חלק מהסיפור של עצמם, אבל לא בתפקיד משחק. אנחנו מקפידים על הרחקה טיפולית, שכן לא נחזיר את המבוגר לסיפור של עצמו כדי למנוע רה-טראומטיזציה. הם שם, על הבמה, הסיפורים שלהם עוברים בהצגה, וזה מספיק".
מה ההבדל בין קבוצות בהן לצעירים יש היכרות מוקדמת עם ניצולי שואה, למשל במשפחה, לבין קבוצות שבהן לבני הנוער אין קשר עם ניצולי שואה?
"עבדנו עם בנות דתיות ממכללת וושינגטון שכולן היו מעדות המזרח ומאתיופיה, ונוצר בין הבנות לניצולים חיבור מאוד מיוחד ומרגש. בהתחלת הדרך, ניצולת שואה מאושוויץ-בירקנאו לא הייתה בטוחה שהילדות האלה יכולות לשחק את הסיפור שלה, אבל כמובן שהיא הבינה תוך כדי עבודה שזה אפשרי.
"בכלל, בכל פרויקט כזה משתתפים כ-30 אנשים שמעולם לא עמדו על במה. אנחנו לא עושים בחינות, ולנו חשוב שהצעירים יגיעו כדי ליצור זיקה לנושא. יש קבוצות שיש בהן ילדים עם בעיות ראייה, בעיות תקשורת, ואנחנו מקבלים אותם באהבה גדולה, הם שרים, משחקים ומדברים וזה נהדר. ילדים שלא נקלטים בשום חוג אחר, בשום הצגת בית ספר, מגיעים אלינו ומצליחים מאוד".
לכל הפקה שותפים גם העמותה לטיפול בזקן, אגף הרווחה ואגף החינוך בעירייה. משרד החינוך אף הוא תומך בתהליך, ומאפשר לתלמידים להיפגש בתדירות של אחת בשבוע למשך למעלה משנה. "הצעירים בוחרים לבוא, אין חובה להשתתף בפרויקט, אבל מרגע שנכנסים לזה, מתחייבים לקבוצה".
מי שמגלה שזה קשה לו מדי?
"במשך החודשים הראשונים נותנים להם בחירה, ומניסיון - אין הרבה שפורשים. מהר מאוד זה הופך להיות מעין מסע משפחתי וזה מעודד. אנחנו קוראים לזה משפחת תיאטרון עדות, ובאמת הקבוצות ממשיכות להיפגש, גם אחרי שהפרויקט נגמר".
במהלך השנה האחרונה הפיק "תיאטרון עדות" שישה פרויקטים שהניבו כל אחד הצגה. הקושי הגדול הוא, לדברי דגן, האחריות העצומה שנושאים בני הזוג דגן והפסיכולוגית צביה זליגמן על שלומם הנפשי של המשתתפים. ובכל זאת, התפוקה רבה והקצב מהיר, בשל המוטיבציה לנצח את הזמן שנותר לניצולים. "שום במאי בתיאטרון קהילתי לא עומד בכאלה קצבים, של הצגה כל חודשיים", הוא אומר.
אתם מתעדים את הפרויקט?
"כן, יש צילומי וידאו שמתעדים את התהליך ואנחנו גם מצלמים באיכות שידור את ההצגה עצמה ומנסים להפיץ את זה בתרגום לשפות זרות, כדי להוציא את זה מהארץ.
תיאטרון עדות - לספר כדי לחיות, תלמידי שכבת ט' מחטיבת "יונתן", 18:00, המשכן העירוני למוזיקה ואמנויות, רחוב הפלמ"ח 2 רעננה
נא להמתין לטעינת התגובות
