תענוג לחובבי הז'אנר: אוליבר טוויסט בגרסא ישראלית

אורית אילן | 19/10/2008 10:30

המחזמר "אוליבר", המבוסס על ספרו של צ'רלס דיקנס "אוליבר טוויסט", עולה עכשיו על במות התיאטרון בארץ. זוהי הפקה מושקעת, קצבית וסוחפת, שרבים-רבים תרמו לה מכשרונם. דווקא שמו של דיקנס נשמט מתכניית ההפקה החדשה, אבל אני משתדלת לא להיות מרירה ולא להיגרר להרהורים נוגים על מותו של הספרבעידן הפקות-העל המוסיקליות. תאמינו לי - זה לא קל.

דיקנס כתב את רב-המכר המצליח שלו  ב-1838,  בתקופה שבה עדיין לא נולד דירוג רבי-המכר. הספר התפרסם בהמשכים חודשיים, וקהל הקוראים חיכה לפרק הבא באותה להיטות שבה מחכים אחדים מאתנו לפרק היומי של הטלנובלה האהובה עליהם. הסיפור על הילד שביקש עוד, נפתולי הגורל והדרמה בעולם הצללים של לונדון, משכו את לבם של רבבות.

"אוליבר טוויסט" זכה לעשרות עיבודים קולנועיים, טלוויזיונים ותיאטרלים – הראשון שבהם היה סרט אילם מ-1909. אחד העיבודים המפורסמים ביותר הוא המחזמר "אוליבר", שכתב ליונל בארט. המחזמר  עלה ב-1960 על במות לונדון ולאחר מכן ברודווי, וב-1968 עובד לסרט קולנוע זוכה אוסקרים. קרול ריד ביים, ומרק לסטר שיחק  את היתום הקטן.

על ההפקה העולה עכשיו בארץ, בבימויו של משה קפטן, סמך את ידו בעל הזכויות למחזמר, מפיק-העל האנגלי קמרון מקינטוש. זוהי, כאמור, הפקה מושקעת מאוד:  תפאורות מרשימות, תאורות ותלבושות מרהיבות, שירים וריקודים, צהלות ושמחות, תזמורת חיה - כל מה שצריך להיות במחזמר טוב.

אני אישית איני נמנית על אוהבי הז'אנר, אבל אני יכולה להעיד על המקצועיות הרבה ועל החן והכשרון שבו ביצעו רוב השחקנים, מבוגרים וילדים כאחת, את תפקידיהם. רוב הזמן גם לא נראה שהם מתאמצים, והם בהחלט עבדו בפרך.                        

במשך שעתיים ורבע (כולל הפסקה) הם פיזזו, רקדו, התרוצצו וליהטטו, שרו והפגינו מגוון מרשים של מיומנויות. ששון גבאי היה סוחף ומפתיע בתפקיד הנחשק של פייגין, מנהל כנופיית הכייסים הצעירים; אלברט כהן  בתפקיד מנהל בית היתומים היה חלקלק וחמקמק כמתבקש ובכלל מצוין;

 

אסנת בן יהודה כאשת הקברן הנכלולית ובתפקידי מקהלה נוספים היתה מלאת חיים ומשעשעת; גם אניה בוקשטיין, בתפקיד ננסי, נערתו של ביל סייקס (מעין וריאציה-לייט על הזונה טובת הלב) הפגינה נוכחות בימתית תוססת ומושכת. הילדים כולם היו מלאי התלהבות ומשוחררים, כשרועי רביב בתפקיד אוליבר התם ושי חורש בתפקיד דודג'ר הפרחח היו טובים מאוד.

פחות מדויק היה בעיני גיל פרנק, בתפקיד ביל סייקס הפושע חסר הלב. עם זאת, דמותו בעלת סף הגירוי הנמוך הכניסה איזה מתח אפל למחזמר, שסבל לטעמי (כמו רוב מחזות הזמר) מעליצות יתר, ועוד אחזור לכך. ישראל גוריון - שתרם לתפקיד מר בראונלו רעמת שיער לבנה וקול סמכותי, אך למרבה הצער תפקידו לא כלל קטעי שירה – היה מעט בול-עצי.

עונג רב הסב לי הנוסח העברי של אלי ביז'אווי: הטקסט העברי היה קולח, מלא חן, עשיר ורב-שכבתי ו"ישב" מצוין בפי הדוברים והשרים. בקיצור: לאוהבי מחזות זמר צפויה הנאה רבה מ"אוליבר".

אבל דיקנס לא היה רק מחבר טלנובלות שהקדים את זמנו, הוא היה סופר בעל מודעות חברתית קיצונית, שכתב על הרעות החולות של תקופתו: על המחיר הכבד שגובה המהפכה התעשייתית, על עבריינות ילדים ובתי מחסה לעניים, על כל העוולות והפשעים של הסדר החברתי ההיררכי באנגליה בת זמנו.

הוא עשה את זה בתנופה, בהומור שחור, בחוש דרמטי משובח וביכולת התבוננות יוצאת דופן בטיפוסים אנושיים. דבר מכל זה לא נשאר במחזמר של בארט, שהוא השטחת כל מורכבות והילולה מתמשכת וחד-מימדית של שירים עליזים וריקודים.

 

גם הרגעים העצובים נראים, איך לומר, עליזים – או לפחות עצובים מהסוג של "תיכף נהיה שמחים". המיתוסים הכי מדכאים - על העניים המאושרים והחמים, על אחוות גנבים, על נשים שמצהירות על אהבתן הנצחית לגבר שמשפיל אותן ומתעלל בהן, על הילד התם שפוסע בעולם של רוע ואינו מתקלקל - משוכפלים ללא כל רפלקסיה, ובשכפול הזה מעומעמת כל הביקורת החברתית הנוקבת של דיקנס. כן, אני יודעת ש"ככה זה מיוזיקל", אבל אם זה ככה, אולי כדאי שהז'אנר ימשוך ידו מנושאים כאלו.

"אוליבר" תיאטרון בית ליסין, בימוי: משה קפטן, נוסח עברי: אלי ביז'אווי, ניהול מוזיקלי וניצוח: יוסי בן נון /טל בלכרוביץ'

עוד באמנות

• "שייקספיר הוא טלנובלה עם עומק"
• סאלטו מורטלה ללא תשלום
• מוזיאון נחום גוטמן פתוח בחינם בחוה"מ
• פסטיבל "צלילי ילדות 2008" נפתח בחולון