המילים חלשות מדי: על השיבה לחיפה
השיבה לחיפה הוא מחזה משובח שזכה לשחקנים נהדרים ולבימוי הולם. חייל ישראלי, שהוא בעצם פלסטיני שננטש על ידי הוריו ב-1948 וגדל אצל ניצולת שואה, פוגש בעברו, שהוא במידה רבה העבר של כולנו
גאון כתב מחזה מרתק, קולח ורצוף דיאלוגים אמינים ומעוררי מחשבה. הצגת מחזה כזה על במה ישראלית אינה מובנת מאליה, שכן הוא מציג את התקומה הישראלית כעוולה שהולידה עקירה וגירוש. הבמה הישראלית סופגת את כאבם של העקורים הפלסטיניים אולי משום שהוא מעומת עם כאבה של ניצולת שואה. נכון, התיאור הזה עולה בקנה אחד עם האתוס הציוני, אבל המחזה של גאון אינו מגויס ואינו חותר דווקא ללימוד זכות על הצד הישראלי.
המקרה של סעיד וספייה הוא יוצא דופן, משום שבסאון הלוחמה השאירו השניים תינוק ישן בבית שננטש. הבית, שכמו בתים פלסטיניים רבים אויש עם שוך הקרבות על ידי יהודים, כפה על מיישביו את זיכרון בעליו המקוריים באמצעות תזכורת חיה ונושמת: תינוק מיילל. ניצולי השואה היהודים-פולנים, מרים ואפרים גושינסקי, שילדם נרצח בפולין על ידי הנאצים, מחליטים לגדל את התינוק הפלסטיני, וקושרים בכך את גורלם עם העקורים, עם מעשה הגירוש ועם אפשרות תלויה ועומדת של שיבה.
הילד שנולד כחלדון (בערבית: הנצחי) וגדל כדוב, הוא בעת השיבה של הוריו לחיפה חייל ישראלי שהשתתף במלחמת ששת הימים. המפגש בינו לבין הוריו הביולוגיים, בנוכחותה של האם שגידלה אותו הוא שיאו של מאבק על בעלות ועל זכויות ויש בו כדי להדגים את הכאבים שנפערים בהבדל שבין הולדה להורות, בתחרות שבין פליטות לפליטות, בתחושת האשם על הגזל והפחד לאבד את מה שמעגן אותנו כאן.
סוגיית השיבה, אשר על פי רוב נפקדת מהתודעה הישראלית, צצה ומתגלה בעיקר בהקשר של הסכמי שלום מדומיינים, שהתממשותם מעוכבת לכאורה בגינה. האיבה המתמשכת ומצב הלוחמה בין ישראל לפלסטין, ובעיקר הפחד הממאיר, שרק צד אחד יכול להיות כאן, שזה עַם אחד על חשבון השני, הופכים את רעיון השיבה לרעיון עוועים. שיבה של פלסטינים לבתים שננטשו בערים ובכפרים, לאדמות ולנופי פלסטין נתפסת בקרב ישראלים כמחיר גבוה מדי, כהתאבדות, ועצם המשא ומתן על הזיה שכזו מלבה יצרים לאומניים.
העובדה, שהפקתו של מחזה עם השתמעויות שנחשבות רדיקליות, התאפשרה בתיאטרון רפרטוארי נעוצה, אולי, דווקא באיזון שמתהווה בו בין קינה ומכאוב שאין לו תכלה לבין הומור וסיטואציות קומיות. כך, מעשה הייהוד של הבית, המכבש הציוני של שלילת הגולה המגולמים בשם המשפחה המעוברת "גושן"– כולם ספוגים בהומור שנון ולא מתחטא. המשחק המצוין של מירה עווד, נורמאן עיסא ורוזינה קמבוס, שהגישה עיבוד נוגע ללב של סטריאוטיפ האם הפולנייה, הצליח לעורר פרצי צחוק, התרגשות ואף התקווה, שעתיד משותף על אותה אדמה אפשרי, התגנבה אל הלבבות.
"המילים חלשות מדי", אומרות כל אחת בתורה האמהות של ח'לדון-דוב. שהרי אין בהן כדי להביע את הכאב התהומי של האובדן, את התסכול,
בסצנת הסיום נראה ילד המריבה שוכב על אדמת המריבה בתנוחת עובר. שני אבותיו – המת והחי, היהודי והפלסטיני, מדובבים אותו – איש איש, והביוגרפיה המדממת שלו. כששתי האמהות יורדות מחדר השינה עם כסתות וכרים בשביל האורחים מרמאללה, שני הנרטיבים מקבלים מעמד שווה, כאילו הייתה כל אחת מהאמהות מנסה ליישן את הנצחי בזרועותיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
