דידו ואניאס: יפה עד מוות
ההפקה העכשווית של האופרה "דידו ואניאס" המוצגת בישראל היא יצירת מופת. מי שראה, בכה מיופי. מי שלא ראה, שיבכה על ההחמצה
מעל גשר ברזל, המתנשא מעבר לאקווריום ענקי, עומדים הזמרים ומשוחחים ביניהם. כשהמנצח ממהר למקומו במין עליזות של מי שהולך להיות שותף במסיבה, הרקדן הראשון קופץ לתוך המים והמנצח מרים את זרועותיו בתנופה שהיא יותר מריקוד, אתה יודע שצפויה לך שעה של עונג.
הכוריאוגרפית סשה וולץ, גרמנייה המתעסקת בדרך כלל בעבודות החוקרות בעיקר את הגופניות, ביימה את האופרה כולה. הרקדנים שרים, הזמרים רוקדים, הדמויות הראשיות מוכפלות, והתוצאה היא אחד המופעים המופלאים ביותר שנראו בארץ.
המוזיקה שנכתבה במאה ה-17 היא תמצית של יופי. בפרולוג, תוספת לאופרה המקורית, הרקדנים שוחים במים מוארים, הם צפים, חסרי משקל, אולי מאושרים, מצב של "לפני היות העולם". בתלבושות הנעות במים הם מתחבקים, שוחים, ואפילו רוקדים קטע אחד אירוני של טיפופי בלט. הרקדנים שיוצאים מהמים מתלבשים לעיני הקהל, והם גם הזמרים המחויכים, הנימפות העירומות, שחקנים.
האקווריום נדחף החוצה. ברקע מתגלה הדפס של קיר בניין עזוב. התחושה היא של התנהלות אנושית לא מכוונת, אך כל פרט הוא חלק ממלאכת מחשבת. הגיבורים מוקפים בדמויות המכפילות אותן, המניעות אותן, המשמשות הערת אגב.
הכוריאוגרפיה מכפילה, רעיונית, את התנועה במים - מדי פעם, בקבוצה, מישהי מורמת, כאילו התנחשלה במים, ולאורך כל מופע הפלאים הזה הממדים הרגילים מדי פעם מתערערים - גלגולים אטיים על הרצפה, שתי דמויות צפות בחלל כמו מלאכים, אך אלה הם מלאכים רגילים, כאלה שאנו פוגשים בדרך לעבודה, מכשלה בעלת היסטוריה מכובדת שעד מופע זה לא ראיתי במאי או כוריאוגרף המצליח לפתור אותה, וכאן, לפתע, בוויתור על המימוש החזותי של כוחות הרשע הם מתגלים בטמטומם וברשעותם הסתמית.
לא טייטס אדומים ולא מסכות מפלצתיות, אלא תחושה של מסתורין פשוט, כזה שקיים בעצם התנועה האנושית. ולכן שורות ארוכות של זמרים ורקדנים מתגלגלים על הבמה כסוג של חיוניות, וידיים עולות כמו צמחי מים הנעים בזרם, ואצבעות נפתחות ונסגרות בהמשך לאותו דימוי.
אחת הסצנות המשגעות ביצירה זו היא ביקור הפמליה המלכותית של אניאס - סצנה הזויה המזכירה יותר את אליס בארץ
שיעור בלט - כיצד לקוד קידה מלכותית הופך לסצנה של מופרכות; בסופה של התמונה הזאת, זוג האוהבים נראים כפסלי ענק, כאשר כל פרטי הלבוש מגובבים עליהם ללא היגיון להוציא היגיון השפע, והם נראים מלכותיים בעוזבם את הבמה.
הסוף הטרגי של פרדת האוהבים הוא שוב הכפלה קבוצתית של פרדה. שתי קבוצות, המתקמרות זו כלפי זו, לא מצליחות לגעת. אנשי המקהלה בתנועות זעירות של כפות ידיים הנוגעות ונפרדות. דידו בשירתה המופלאה נעטפת ברשת דקיקה, אך סבוכה של שיער ארוך כמו גם כפילותיה, כאילו הזמן הולך ונמשך, גם מעבר למוות.
הרקדניות הישראליות המצוינות, מיכל מועלם ויעל שנל, שוב נישאות, הפוכות, כטבועות, הן הפנים השונות של דידו הגוועת מצער. זו יצירת מופת. מי שראה, בכה מיופי. מי שלא ראה, שיבכה על ההחמצה.
"דידו ואניאס", הפקת להקת המחול סשה וולץ והאופרה הממלכתית ברלין
נא להמתין לטעינת התגובות
