 |
/images/archive/gallery/281/950.jpg ליאת וערן שטייר ליבני.
nrg  |
|
|
|
|
| ליאת חושבת ש"מטאליק בלוז" הוא קלישאה מביכה. ערן פחות נחרץ אבל חושף את האמת שמאחורי האיבגי.
מדור חדש, בעל ואישה, ראש בראש |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
31/3/2005 11:38 |
|
|
|
|
|
|
|
העלילה: שמואל (אבי קושניר) הוא סוחר מכוניות, בן לניצולי שואה שרוכש לימוזינה אמריקנית במחיר מגוחך. הוא מגלה כי בגרמניה יוכל למכור אותה ב50 אלף יורו ומציע לעוזר שלו,
סיסו (משה איבגי), לטוס יחד לגרמניה כדי לסגור העיסקה ולקבל הג'ובות. המכירה מסתבכת ושמואל מגלה שהוא לא מצליח להפריד בין גרמניה של היום, לגרמניה הנאצית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שישה מיליון רסיסים. ציון: 4
|
|
|
 |
|
|
|
ליאת שטייר ליבני
המפגש של הקולנוע הישראלי העלילתי עם השואה הוא פרשה עגומה . עד סוף שנות ה-70 השואה יוצגה באופן מינורי ביותר רק על-ידי סמלים והדגש העיקרי הושם על הלקח הציוני שלה. הנספים היו "כצאן לטבח", והניצולים כמי שזנו, עשקו, וניצלו אבל נותרו שבורים בגוף ובנפש.
משלהי שנות ה-70 ואילך השתנתה הגישה ויוצרים החלו לעסוק ביהירות ובהתנשאות שליוו את תהליך קבלתם של ניצולי השואה. אך במקביל חזרו שוב על התדמית של הניצולים כקבוצה הומוגנית.
כך, לאורך 60 שנה, לא הצליחו במאים ישראלים לטפל בנושא בעדינות ובמורכבות הדרושה. עד שהגיע הסרט "ללכת על המים" (איתן פוקס, 2004) פורץ הדרך.
פוקס היה הראשון שהעז להכנס ללב המאפליה, לבחון את הגרמנים עצמם והצליח ליצור דמות מכובדת של ניצול שואה (מנחם, ראש המוסד) ושל הדור השני (אייל, סוכן המוסד). לאחר הצפייה בסרט הרגשתי שרוחות של שינוי מנשבות ומבשרות את תחילתו של פרק חדש ביחסי הקולנוע הישראלי והשואה.
אבל אז הגיע "מטאליק בלוז"', וניפץ את תקוותי לשישה מליון רסיסים: ראשית, השואה הופכת שוב לאוסף של סמלים ותו לא. לאורך סיפור נסיון מכירת המכונית, מדי כמה סצנות, נזכר הבמאי כי בשואה עסקינן ודוחף בבהילות לתוך הפריים שוט של עשן, רכבת או צינור גז חשוד. הקישורים כל-כך מאולצים שזה מביך.
שנית, למרות שניצולי השואה, הוריו של הגיבור, אינם מופיעים, מצליח הסרט לקעקע שוב את דמותם של הניצולים כאשר שמואל מתאר את החיים במחיצתם כבלתי אפשריים. הבנאליות והוולגריזציה של הייצוג לא פוסחת גם על הדור השני - שמואל רואה רכבת ונזכר בשואה, רואה חייל ונזכר בשואה, מתעמת עם שוטר ומאבד שליטה כי הוא נזכר בשואה. וכן, זה נראה בדיוק כמו שזה נשמע – קלישאי ובנאלי.
נקודה שלישית, הרעיונות שהופיעו בקולנוע בשנות הארבעים צצים שוב ושוב במהלך העלילה. הצרות שפוקדות את הגיבורים על אדמת גרמניה מבהירות כי זו אדמה מקוללת וליהודים לעולם לא תהיה תקומה שם.
עבור מי שלא הבין את הרמזים, נתפר נאום אותו נושא שמואל בסיום הסרט, בו הוא מבהיר כי ליהודים אין מקום זולת מדינת ישראל והולך אל האופק. חסר רק היה שיוסיף "תחי מדינת ישראל, כל הכבוד לצה"ל" והיינו מקבלים סרט תעמולה ציוני.
ורטה מתפאר בראיונות ש"מטאליק בלוז" הוא סרט המסע הישראלי הראשון, אך הוא טועה. עשו את זה קודם לפניו באופן נפלא (באוונטי פופולו) באורח פיוטי (בלנגד עיניים מערביות) בציניות כובשת (במייד אין יזרעאל), מנקודת מבט חברתית (מסעות גי'מס בארץ הקודש), מסטולית (משהו טוטאלי) או סתמית (בצור הדסים).
בנוסף, אין כאן כל סיפור מסע מהסיבה הפשוטה ששמואל וסיסו אולי נוסעים גיאוגרפית במרחבי גרמניה אך אינם עוברים כל שינוי – הם מתחילים את המסע כחברים קרובים, מסיימים אותו כחברים קרובים ובאמצע רבים קצת. המשחק המצויין של איבגי וקושניר אינו מצליח לכפר על התוכן העלוב והמעליב.
אפשר רק לקוות שהסרט הבא שיופק בנושא, ישכיל לפנות אל הדרך שסלל "ללכת על המים" וימחוק את העקבות המכוערים שהותיר אחריו "מטאליק בלוז".
ליאת שטייר ליבני היא דוקטורנטית ומרצה לקולנוע באוניברסיטה הפתוחה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אמריקה פה, הא? איבגי וקושניר ב"מטאליק בלוז"
|
|
|
|
|
|
|
איבגי לך הביתה. ציון: 7
|
|
|
|
|
|
|
ערן לבני
בפעם הראשונה והאחרונה בה ביקרתי בגרמנייה הייתי נער לפני גיוס, טיילתי עם חברי עידו ברחבי אירופה ובין היתר היינו במקומות שבהם מתרחש "מטאליק בלוז".
לכבוד הביקורת פתחתי שוב את יומן המסע המאובק וביקשתי לראות האם היו לנו פלאשבקים של מגפיים ממוסמרות וחיילים נאציים המעלים אותנו בכוח לרכבת הנוסעת לאושוויץ.
ובכן, גיליתי להפתעתי שהיינו עסוקים מדי בחיזור אחרי שתי נערות חמודות מעיירה ליד המבורג, אלכס וקלודיה. מה שכן, שני קטעים ביומן צדו את עיני.
הראשון עוסק בפרנויה יהודית: " אוהדי קבוצת כדורגל, נאצים, שמנים, שיכורים, נוסעים ברכבת מקללים וזורקים בקבוקי בירה" והשני עסק בבירוקרטיה הגרמנית: "קנינו כרטיס באוטומט והתברר לנו שזה הכרטיס הלא נכון, הלכנו ל trains information משם הפנו אותנו ל tourist information, אבל המשרד שם לא היה שייך לאותה חברת כרטיסים.
אחרי שעות של ויכוחים התברר לנו כי הכרטיס שלנו מכסה את הנסיעה". אם תרצו שני הקטעים האקראיים הללו הם ההוכחה הקטנה שלי שאין גרמניה אחרת.
"מטאליק בלוז" תוקף מזווית אחרת את הנושא השחוק הזה של יחסי ישראל-גרמניה וטראומת השואה, הוא עושה זאת באופן קולח, עדין ורגיש. הסרט מקפיד לספר סיפור אישי ולא סיפור קולקטיבי ובכך תואם את המהפך ההסברתי שחל בנושא ייצוג השואה. אך למרות כל זאת, לעיתים נופל הסרט לתוך בור הקלישאיות.
ישנם סרטים בהם אתה יכול לצפות את הסוף כבר מההתחלה, "מטאליק בלוז" הוא אחד מהם. אולי התסריט היה עובד אם היה מדובר בקומדיה בה מקצינים את השיבושים העומדים בדרכם בסגנון "מתחת לאף" (סמי בן טובים דפק המכונית), אבל הסרט לוקח את עצמו נורא ברצינות, וכדרמה אין בו את חומרי הדלק ההכרחיים: מניעים, פעולות דרמטיות ונקודות מפנה, ולכן הוא מסתפק בקלישאות.
קושניר ואיבגי נותנים משחק סביר והכימיה בין השניים עובדת. אבל אפרופו קלישאות, הגיע הזמן לומר את זה, הקלישאה הכי גדולה בקולנוע הישראלי היא איבגי.
איבגי הוא החיים יבין של הקולנוע הישראלי, ממחזר את עצמו ללא הכרה ומעל הכל נראה כמו קריקטורה של עצמו. די כבר! יש כל כך הרבה שחקנים מוכשרים וצעירים.
כצופה שאמור להזדהות, אני לא מרחם לרגע על שני הטיפוסים האלה, סוחרי מכוניות משומשות.
סוף סוף עושים להם אחרים את מה שהם עשו לנו כל השנים, דופקים אותם. סיסו ושמואל הם בדיוק שני הישראלים הטיפוסיים שגורמים לנו להתבייש בישראליות שלנו כשאנחנו בחו"ל, הם צעקניים, מתלהמים, חושבים שהכל מגיע להם, מדברים בזלזול אל הסובבים אותם ומשרים אווירה לא נעימה בכל מקום.
אני מעריך מאוד את דני ורטה שעשה את "קוקו בן 19" ואת "אספלט צהוב" שניהם סרטים מצוינים ולא מוערכים מספיק. נראה שגמלה בליבו של ורטה ההחלטה, להפסיק לעשות סרטים כאלו ולהתחיל לעשות את מה שמצופה ממנו כדי להתפרנס - סרטים כמעט טובים ומוערכים.
"מטאליק בלוז" הוא סרט שלא נודע כי בא על קירבך. הסרט כבר נשכח, הזכרונות מהטיול לגרמניה לעומת זאת עדיין חדים כתער, ואולי הטראומה הגרמנית שלי, היתה בכלל הרגע שבו רכנתי לנשק את אלכס והיא הודיעה לי שיש לה חבר.
ערן ליבני הוא תסריטאי, במאי סופר ומורה לקולנוע.
|
|
|
|
|
|
|  | | "החיים יבין של הקולנוע הישראלי" צילום: חלי פפו
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
