 |
/images/archive/gallery/281/950.jpg ליאת וערן שטייר ליבני
 |
|
|
|
|
| אולם 2: ליאת חושבת ש"מזימות זרות" הוא פיהוקון, ערן חושב שמדובר בהומאז' היצ'קוקי מעניין |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
ליאת וערן שטייר-ליבני
21/4/2005 15:32 |
|
|
|
|
|
|
|
מזימות זרות / סידני פולאק
העלילה: סילביה ברום (ניקול קידמן) היא מתרגמת העובדת באו"ם. ערב אחד היא שומעת במקרה על כוונה להתנקש בזוואני (ארל קמרון), נשיא מדינה אפריקנית בשם מאטובו, האחראי לסדרת טיהורים וחיסולים של יריביו, ואמור להגיע לנאום באו"ם להגנתו.
טובין קלר (שון פן) מהיחידה לאבטחת אישים של האפ.בי.איי ממונה לחקור את הפרשה. הוא מגלה בעברה של סילביה פרטים הקושרים אותה לקונספירציה ומנסה להתמודד עם שדים מעברו תוך כדי ניסיון לעצור את המשבר הבינלאומי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עם הבעה מונוטונית של פחד מהול בתמיהה. קידמן צילום: יח"צ
|
|
|
 |
|
 |
|
ליאת: או"ם שמום. ציון: 6
|
|
|
 |
|
|
|
האו"ם, שהוקם ב-1945 לאחר מלחמת העולם השנייה, כדי למנוע את קיום המלחמות הבאות, לשמור על זכויות אדם, ולקדם צדק ובטחון הוא חבר אימפוטנטים. נכון שהוא הארגון שהחליט על החלוקה שהביאה בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל. אבל אנחנו באמת רוצים להתקדם. האם יצאנו מהשטחים, האם נמנעו טיהורים אתניים ביגוסלביה או ברואנדה? החברים המעונבים בארגון מוצלחים הרבה יותר בסיילים בניו-יורק מאשר בשמירה על סדרי בראשית. לכן מלכתחילה, סרט שמאדיר את המוסד הזה, ומתייחס אליו כמוקד ההשפעה על העולם הוא מופרך ומגוחך מיסודו.
מותחן פוליטי אמור להציב במרכזו סוגיה שתטריד את הצופה. ברגע שהסרט נסוב סביב ניסיון התנקשות בזוואני - רודן שאחראי לרצח עם אכזרי - כל הטעם נלקח ממנו. מה אכפת לנו אם יהרגו אותו או לא? להפך. אז מה יכול להחזיק אותנו שעתיים? הפמפלט המלווה את הסרט, פורש על-פני עמודים רבים את סיפור הצילומים בבניין האו"ם ולא בכדי. הצילומים אכן מרהיבים, אך בסרט אין הרבה מעבר לזה.
"מזימות זרות" דן בעצם בשתי דרכים להגיע להשפעה על הפוליטיקה – זו של דיפלומטיה שקטה וזו של כוח הזרוע. סילביה מייצגת בתחילה את הדרך הראשונה ומאמינה שלמילים יש עוצמה כמו לנשק. לעומתה, טובין סוכן האפ.בי.איי שעוסק בפרשה מאמין בדרך השנייה. במקצוע שלו קודם יורים ואח"כ שואלים שאלות.
לאורך הסרט הם מחליפים תפקידים, הצד האקטיבי-מיליטנטי שבסילביה צף על פני השטח בעוד טובין לומד את כוחה של המילה המשכנעת. אך שני זוכי האוסקר שמשחקים בתפקידים הראשיים אינם מבצעים את עבודתם כהלכה.
ניקול קידמן, שמאז שהתגרשה מהגמד עולה ופורחת, מסתובבת עם הבעה מונוטונית של פחד מהול בתמיהה מראשית הסרט ועד סופו. תהפוכות, נקודות מפנה, סצנות אינטימיות – דבר לא משנה. ההבעה - אותה הבעה. שון פן, מצידו, נראה משועמם עד מוות מהתפקיד. הוא מתהלך עם מבט מנומנם א-לה עמנואל רוזן ונראה כאלו בכל פעם שהמצלמה נכבתה במהלך הצילומים הוא פצח בסדרה של פיהוקים.
כדי ליצור אצל הצופים את הקתרזיס המיוחל, נמסר, בסופו של דבר, כי זוואני הדיקטטור הרוצח יועמד לדין בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג. האסוציאציה המיידית היא לסלובודן מילושביץ', שנשפט על פשעי רצח עם ופשעים נגד האנושות שנעשו במדינות הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר בשנות התשעים, וכך מתקבלת ההרגשה שלארגון הבינלאומי אכן יש שיניים.
אך הצופים, בעיקר הישראלים עולה זיכרון של משפט אחר בהאג, עם תהודה אפסית, בו הנאשם עדיין מתנהל בדוביות ובעליצות בראשות הממשלה. אם בכלל הדיר שעת שינה מעיניו בגין ההאשמות, מיד ספר כבשים, נרדם והמשיך לחלום בנחת על מחנות פליטים. וכך, עם הקישור הישראלי, נעלם הפאנץ' הדרמטי והסרט, הבינוני מאוד ממילא, מסתיים בקול ענות חלושה.
ליאת שטייר ליבני היא מרצה לקולנוע באוניברסיטה הפתוחה
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
וקידמן ופן ברגע מכונן. צילום: יח"צ
|
|
|
|
|
|
|
ערן: כשפולאק פגש את היצ'קוק. ציון: 8
|
|
|
|
|
|
|
ג'ק באואר היה בוודאי עושה בשבע דקות את כל מה שעושים הגיבורים ב"מזימות זרות" בשעתיים, וזה עוד עם יד שבורה, כשהוא משתלשל ממסוק והנשק שלו תקוע עם מעצור. אבל בדיוק בזה כוחו של הסרט. "מזימות זרות" הוא מותחן אפל וריאליסטי עד כאב שחורג מן הבנאליות ההוליוודית ומוכיח לנו שוב שאקשן טוב איננו דווקא פיצוצים ויריות.
פולאק קיבל החלטה לצלם את הסרט בבניין מטה האו"ם. לא ברור לי מדוע ליאת בחרה להיטפל לבחירה זו כאילו מדובר בעיקר הסרט, שהרי האו"ם לא מצטייר כאן באופן הירואי כגוף הפותר סכסוכים בינלאומיים, אלא רק כתירוץ עלילתי מתוחכם המציב את מגדל בבל המודרני בלב ניו-יורק: בעיקר בסיקוונס הפתיחה המצוין מומחשת חוסר התקשורת האנושית על ידי בליל של שפות לא מובנות שרק מתורגמנית יכולה לעשות בו סדר.
מן הבחינה הפוליטית המסר בהחלט עובר. עוד מדינה באפריקה בה שולטת האנרכיה. עולם כמנהגו נוהג, בני שבט ה X נוקמים את דם קרוביהם בשבט Y ולהיפך במעגל אינסופי ומיותר. אבל שחורים שטובחים זה בזה לא מצטלמים טוב כמו המלחמה בעיראק והעולם המערבי אפאתי כתמיד. מתי זה מתחיל להזיז לנו? כשהאפריקאים מביאים את מלחמתם אל לב ניו-יורק. תהרגו אחד את השני כמה שאתם רוצים, אומר המסר הסמוי, רק אל תלכלכו את רצפת השיש של העולם המערבי.
פולאק עושה כאן במודע מחווה למאסטר הבלתי מעורער של המתח - אלפרד היצ'קוק. החל בעלילה בה עוברת אורח מסתבכת בטעות ברשת של אינטריגות וקונספירציות הגדולות עליה בכמה מידות. דרך התמה המרכזית בה הסדר החברתי מופר הן במישור הציבורי והן במישור האישי ועל הגיבורים מוטלת המשימה להשיב אותו על כנו. וכלה באיזכורים ספציפיים כמו הופעת האורח הקצרצרה של פולאק בסרט, המזכירה את הופעותיו של היצ' וכמובן הבחירה בבניין האו"ם כבלוקיישן סימבולי, המהווה הומאז' לסרט "מזימות בינלאומיות". בשל כך באופן די נדיר, מתעלה התרגום העברי של הסרט "מזימות זרות" על המקור הלועזי: "המתורגמנית".
גיבורת הסרט, סילביה, גדלה כילדה במדינה אפריקאית שכוחת אל, כזו שבה חיי האדם זולים כל כך, עד שלא עושים בה הנחות אפילו לניקול קידמן. קידמן, יפה כהרגלה ומשתבחת עם השנים, מציגה משחק אמין ומורכב, וגם שון פן יודע את העבודה. אבל השילוב בין שניהם אינו מוצלח והכימיה היא במקרה הטוב אל-כימיה.
גם מבחינה מוסרית/תסריטית יש כאן בעיה. נראה שהתסריטאי רצה כל כך להכניס את הסוכן קלר למיטתה של סילביה ברום עד שהוא קצת התבלבל, ראשית הוא ידע שצריך לעשות אחד מן השניים: או שאשתו של קלר עזבה אותו או שהיא מתה, אז בסוף כדי לא להחליט הוא דחף את שני האלמנטים, היא עזבה אותו ובדיוק כשהיא התכוונה לחזור אליו היא נהרגה בתאונת דרכים. זה מופרך עד הזוי.
ולמרות כל האמור לעיל, מדובר במותחן טוב, אבל לא משובח. עקב אכילס של הסרט היא אורכו. בסרט מתח כמעט נטול אקשן מסוג זה דרוש עורך טוב שיכול לנפות את המוץ מן התבן ולהשאיר אותנו עם 90 דקות משובחות במקום עם שעתיים ומשהו קצת נמרחות.
ערן ליבני הוא תסריטאי, במאי סופר ומורה לקולנוע
|
|
|
|
|
|
|  | | ג'ק באואר היה עושה את זה יותר טוב. צילום: יח"צ
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
