 |
/images/archive/gallery/248/409.jpg ''הריחוק מהבית ומהמשפחה היו הכי קשים''. אבי קושניר
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| אבי קושניר מדבר על העבודה עם משה איבגי ב"מטאליק בלוז" ("היה קר") ועל ההפרדה בין המשחק לחיים ("אין לי שלדים בארון") |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
לינדה מרשל, מקור ראשון
30/3/2005 18:26 |
|
|
|
|
|
|
|
אבי קושניר מגיע לבכורה החגיגית של 'מטאליק בלוז', הסרט החדש בכיכובו, בטריקו אפורה, קצת לפני הקוקטייל, והדבר היחיד בקרבתו שנראה חגיגי הוא אשתו.
"זה לא כמו בתיאטרון", הוא מסביר בראיון שיתפרסם בשישי ב"מקור ראשון". "כשאתה מתכונן לעלות לבמה ההתרגשות היא באמת. פה אני בא יותר משנה
אחרי שהמשחק בסרט נגמר. העריכה והכל לוקחת זמן ארוך שעובר עד שהסרט יוצא. אז יש התרגשות, אבל היא קצת בדיעבד. תיאטרון הוא המקום הטבעי של שחקן, ואני – שחקן. לא כל מי שמפורסם הוא שחקן ולא כל מי ששחקן מפורסם. שחקן צריך לדעת להיות. ב'שלמה ושלמי' זה מצריך כמות גדולה של מטענים".
אילו למשל?
"קריאה של המון ספרים, מחזות, מטענים של חוויות, המון דברים שאתה צובר ובא עם כל זה לבמה, למשחק".
"מטאליק בלוז", סרטו של הבמאי דני ורטה, הוא סיפור מסעם הקומי-טראגי לגרמניה של סוחר מכוניות ישראלי (אבי קושניר) ועוזרו הנאמן (משה איבגי), המבקשים למכור שם ברווח רב מכונית אמריקנית מפוארת שרכשו בישראל בהזדמנות נדירה. שני גברים הנודדים על פני גרמניה הקפואה ומבקשים התעשרות מהירה, כשברקע העלילה מהדהד זיכרון השואה.
אתה דור שני לשואה?
"לא. אבל כולנו בעצם כן. ממתי שאני זוכר את עצמי יש שואה ברקע, יום השואה יש כבר בגן. כולנו גדלים על זה באיזשהו אופן".
הוא עוד זוכר היטב את הצילומים בגרמניה. "היה קר מאוד, קפוא שם. היינו שם 45 יום רצוף, ממש מחנה עבודה. יום יום קמים בחמש בבוקר ומתחילים לצלם מוקדם כי מחשיך שם מוקדם. בערב מגיעים למלון, מקלחת, ואז יושבים לנתח את יום הצילום. איך היה המשחק שלנו, האינטראקציה ביני לבין איבגי, איפה אפשר לשפר. עובדים על הצילומים של מחר".
ואיך באמת היה עם איבגי, שרגיל להיות שחקן ראשי?
"עזבי אותך ממשנה או ראשי, הכל שטויות. שנינו היינו שם לגמרי ביחד, והיה מדהים. את איבגי אני מכיר כבר שנים, לא מעבודה משותפת אלא כחבר. תמיד רצינו לעבוד ביחד, ובאמת באה ההזדמנות. הצילומים שלנו, החזרות שלפני הצילומים, הנסיעות, הכל היה ביחד. צמודים כל הזמן.
"העבודה איתו היתה חיבור טוטאלי של חברים באמת, לא רק על המסך ואחר כך איש איש לחדרו. אחרי יום מפרך כזה היינו מגיעים למלון, אני הייתי מבשל משהו כי התעקשתי להרגיש קצת חמימות של בית. איבגי היה מתעקש לשחות. היתה שם בריכה של איזה מטר וחצי אורך והוא שחה בה יום יום. הריחוק מהבית והמשפחה היו הכי קשים לי. רצו המון טלפונים, גלויות, מכתבים. חודש וחצי זה זמן ארוך מאוד לא להיות עם הילדים שלי ועם אשתי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"חיבור טוטאלי". קושניר ואיבגי ב"מטאליק בלוז"
|
|
|
 |
|
 |
|
"אז מי אני?"
|
|
|
 |
|
|
|
הדמות שקושניר (44) מגלם בסרט קצת מזכירה אותו. איש פשוט, ישיר. אבל הוא מסביר וחוזר ומסביר שאצלו המשחק הוא עבודה. עבודה שהוא אוהב, ושהוא אינו רואה עצמו מפסיק לעשות כל עוד הוא יכול – אבל עבודה. ההפרדה המוחלטת הזאת, הנדירה כל כך אצל שחקנים, אינה מביאה אותו להתנהג אחרת בחיי היומיום בגלל תפקיד, או לפתח אצלו תכונות או הרגלים של הדמות כדי לשחק אותה טוב יותר.
אולי זו אחת הסיבות שקושניר נבחר לככב במחזמר 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', שם מוטלת עליו המשימה להחליף דמויות, ולשחק שתי דמויות שהן ארבע: את שלמה, את שלמי, את שלמה שמתחפש לשלמי ואת שלמי שמתחפש לשלמה. קושניר מלהטט בין הדמויות, והמתח של כפילות הזהויות וההפרדה ביניהן הוא בשבילו בסיס לבניית רגעים קומיים סוחפים.
"יש אצלי הפרדה מאוד ברורה בין החיים למשחק", הוא אומר. "היום אני מגלם את שלמה וגם את שלמי, ומחר את שמואל ב'מטאליק בלוז', ומחרתיים מישהו אחר ב'החיים זה לא הכל'. אז מי אני? אני לא אף אחד מהם. אני שחקן. שחקן מגלם דמויות".
לקושניר אין מניירות של שחקן, לא סודות אפלים, לא התמכרויות ולא מוזרויות. "אנשים אומרים לי: 'אין דבר כזה שחקן בלי שלדים בארון' ואני, אין לי מה לעשות, פשוט אין לי. היתה לי ילדות רגילה, הכל רגיל, התחתנתי, יש לי ילדים, אני עובד, הכל רגיל".
יש לו שני בנים (10, 17) ובת (8). לבכורה הגיע עם אשתו, בלי ילדיו. דרכו כשחקן החלה עם שחרורו מהצבא, בהצגה 'כולם היו בני חוץ מנעמי' בתיאטרון באר-שבע. לציבור הרחב יותר נחשף לראשונה כשיחד עם נתן דטנר ייצג את ישראל באירוויזיון בבלגיה בשנת 1987 ב'שיר הבטלנים'. ב-1989 הצטרף לצוות 'זהו זה', שם גילם דמויות שונות ובהן בז'ז'ניה המפורסמת. מאז הספיק להשתתף בהצגות תיאטרון רבות, והעלה שתי הצגות יחיד: 'מכבס ותולה' ו'להציל את איש המערות' שממשיכה עדיין לרוץ, עם למעלה מ-750 הופעות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"התחתנתי, ילדים. הכל כרגיל". צילום: אלי דסה
|
|
|
|
|
|
|
אנשים מצחיקים אותי. סיטואציות
|
|
|
|
|
|
|
בנערותו היה כוורן בכפר הירוק. הוא רצה להיות חקלאי, ועד היום הוא מעדיף לחיות בעמק יזרעאל ולגדל חצילים מאשר לחיות בתל-אביב, אבל הוא אינו יכול לוותר על המשחק.
מה החלום שלך?
"זה החלום שלי".
מה אתה עושה כשאתה לא על הבמה?
"אני אוהב מאוד לטייל. בארץ בעיקר, וכשאפשר אז גם בחו"ל. יש בארץ מקומות מדהימים. כמעט כל שבת אנחנו יוצאים לטייל. לא צריך הרבה. כמה סנדוויצ'ים, קצת ירקות, פירות וקפה. זהו. זה תענוג גדול לטייל, עם המשפחה בעיקר. אני גם נהנה מאוד לקרוא ספרים, מחזות, לרכוב על סוסים".
מה מצחיק אותך?
"אנשים מצחיקים אותי. סיטואציות. להתבונן על אנשים מהצד. מגיל מאוד צעיר אהבתי לעשות את זה. החיים עצמם מזמנים סיטואציות מצחיקות. אני מאוד חי את החיים. מאוד אוהב לראות אנשים".
אמרת פעם שאתה לא אוהב תוכניות ריאליטי טי-וי, ובכל זאת עשית את 'רצים לדירה'.
"אני לא אוהב את החשיפה המיותרת הזאת של החיים הפרטיים של הבן אדם. למה זה טוב? מי שחושף את החיים שלו לכל העולם, שאחר כך לא יתפלא. ב'רצים לדירה' היתה לפחות דירה לזכות בה. אבל תוכניות כמו ריאליטי על דוגמניות – אני ממש לא מבין מה זה נותן למישהו. ב'רצים לדירה' כמעט לא הייתי עם המועמדים; רוב הזמן טיילתי במקומות יפים בארץ לצורך צילומים, וזה היה כיף".
הכתבה במלואה תתפרסם ביום שישי במוסף התרבות של "מקור ראשון"
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
