 |
/images/archive/gallery/261/908.jpg
מתוך האתר הרשמי של האמנים  |
|
|
|
|
| מי הם כריסטו וז'אן-קלוד, זוג האמנים המקשישים שכיסו בחודש שעבר את הסנטרל פארק בניו יורק בים של שערים כתומים, ומה בדיוק הם רוצים? |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
יניב יהודה אייגר, פרומו
1/4/2005 10:19 |
|
|
|
|
|
|
|
לא ממש ברור איך, אבל זו עובדה: כריסטו וז'אן-קלוד עושים זאת שוב. למרות הגיל המתקדם, הקשיים הביורוקרטיים שבדרך והעלויות העצומות שכרוכות בכך, חובקים בני הזוג, בחייהם וביצירתם, פרויקט אמנותי חדש שמתווסף לרשימה ארוכה ומכובדת של אירועים גרנדיוזיים שהפיקו במרוצת השנים ברחבי העולם. תעצומות הנפש, יש שיאמרו.
אחרי שכבר הספיקו להריץ גדר לבנה מחומר פלסטי באורך של עשרות קילומטרים על פני קליפורניה, הקיפו איים בפלורידה באריג ורוד, חסמו סמטה בפריז בעזרת ערימות חביות שמן ועטפו אינספור מבנים של מוסדות תרבות ותיירות ברחבי העולם, המשיכו בני הזוג השבעים את עשייתם הראוותנית והאינטנסיבית במרחב הציבורי ברעב גדול כאשר חנכו לאחרונה את פרויקט "השערים" בסנטרל פארק במנהטן, ניו יורק, פרויקט החוצות הגדול ביותר בתולדות העיר, שהכנתו, על כל בעיותיו הלוגיסטיות, נפרשה על פני מספר לא מבוטל של שנים.
הביוגרפיה של בני הזוג, הורים למשורר והסופר סיריל כריסטו, מאגדת בתוכה עשרות שנות עשייה אמנותית מסורה ומאומצת, לא מעט רומנטיקה שמתבטאת במחויבות עצומה וגם כמה פרטים תמוהים משהו. הבולט שביניהם הוא העובדה שכריסטו וז'אן-קלוד, ילידי בולגריה ומרוקו בהתאמה, נולדו, כך מתברר באופן שאינו ממש בר הסבר שאינו קוסמי, בדיוק באותו היום, ה-13
ביוני, 1935.
הם הכירו ב-1958 בפריז, בתקופה שבה כריסטו עבד על סדרת היצירות הראשונה שלו - אובייקטים עטופים וחביות שמן בקנה מידה גלייריסטי, שהתכתבו בעיקר עם עברו כמהגר בולגרי שנפלט מהגוש הקומוניסטי. שום דבר של ממש שיכול לרמז על הראוותנות שעתידה היתה לבוא בהמשך. כריסטו, רשם מחונן (פעולת הרישום שלו עדיין מלווה את כל הפרויקטים שלהם), הגיע אל בית אביה של ז'אן-קלוד, איש צבא צרפתי שנלחם בגרמנים, בכדי לצייר את אמה, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. ביצירתם המשותפת, שראשיתה כבר בשנה הראשונה להיכרותם, החלו אט אט להיעלם אותם אלמנטים תעשייתיים כבדים שאפיינו את עבודותיהם הראשונות, כשמנגד מוטיב העטיפה תפח והלך והתפתח לממדים של אירועים ופעולות, בדרך כלל זמניות, בסדרי גודל מונומנטליים.
עם הזמן החלה פעילותם להתרחב גם אל מחוץ למרקם האורבני (מה שנקרא האורגני). בתחילת שנות השבעים, לדוגמה, הציגו השניים את אחת היצירות המפעימות ביותר שלהם, כשמתחו יריעת ניילון כתומה אלסטית על פני עמק שלם בקולורדו (בסביבות ה-100 על 400 מטר), פרויקט שהוא פריט חובה בזיכרון הצילומי או בספרייה. כך למשל, גם כשמילאו בשנות התשעים אזורים שלמים בארצות הברית וביפן, במקביל, בשמשיות גדולות ממדים (שישה מטרים גובה) בצבעי כחול וצהוב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
בשנות ה-70 הם כיסו עמק בקולורדו. צילום: אי.פי
|
|
|
 |
|
 |
|
קשיים מוניציפליים שוחקים ומתישים
|
|
|
 |
|
|
|
הדעות לגבי עשייתו של הצמד, מעצם היותה מוחצנת מאוד ובעלת נוכחות כפויה, נחלקות, כצפוי, בין גלי הערצה לאי אלו גילויים של נאצה (שמצאו ביטוי גם בנזקים ליצירות עצמן. ייתכן שזה חלק מהעבודה אבל זה כבר דיון אחר). בין הקולות שנשמעים נגדם ניתן למצוא טענות, חלקן יותר לגיטימיות (שגורסות כי מדובר במפגני ראווה ריקים ממשמעות או מתוכן) וחלקן פחות (שאומרות כי מדובר במפגעי טבע. פעם אפילו הואשמו בפגיעה בזן נדיר ממשפחת המכרסמים). כך או כך, נראה שכל העניין רק משרת אותם ואת מטרתם, תוך שהם נהנים מעלייתם התדירה על סדר היום הציבורי.
עבודתם כבר קיבעה לעצמה מקום של כבוד בהיסטוריה של האמנות, הם הצליחו לתרגם אותה להצלחה כלכלית עצומה (הרייכסטאג העטוף אמנם לא הוצע למכירה, אבל כל נספחיו המסחריים, כגון ספרים, כן) והקהל ממשיך להצביע ברגליים ובכרטיסי טיסה. אפשר אם כן להבין מד וע הם אינם ממהרים להסביר את יצירתם במושגים קונקרטיים ולהסיר מעליהם את העטיפה.
פרויקט "השערים" בעיר ניו יורק, שבה הם מתגוררים כבר למעלה מ-40 שנה, נראה, על פי ציטוטים של השניים, כאחד שהתנקזו לתוכו הכי הרבה סנטימנטים. פרויקט חיים של ממש. עדות לכך ניתן למצוא בעובדה שהעסק כולו הורם במימון עצמי עצבני במיוחד.
גם הפרויקט הנוכחי מצליח לנכס לצרכיו את המתחם הפומבי ומביא עימו את התנופה הבומבסטית שמלווה את בני הזוג לאורך שנות הפעילות הרבות, כשהוא עשוי למעלה מ-7,000 שערים בגובה של כחמישה מטרים, עם בסיסי פלדה ושערי ניילון (אחד החומרים הכי שמישים שלהם), שפוזרו ברחבי הריאה הירוקה של התפוח הגדול.
עם זאת, לצד התעשייה המרשימה של בני הזוג, ראוי גם לשפוך אור ולהתמקד בפן היותר סיזיפי ואפרורי שמלווה את עשייתם העיקשת בכל הנוגע להתנהלותם מול הגופים הארגוניים. אותו פן שמעמיד אותם, לצד היותם יוצרים מהמעלה הראשונה, גם כלוחמים עיקשים במנגנונים מסורבלים שמתקשים לעכל אותם. שכן, כמו כל עבודות העבר של הזוג, שקדמו להן דיונים, שימועים, ועדות ומסכת עינויים מינהלתיים באופן כללי, גם הנוכחית בניו יורק נתקלה בקשיים מוניציפליים שוחקים ומתישים (מאז הועלתה ההצעה בפעם הראשונה בשנת 80' הספיקו להתחלף בניו יורק כבר כמה ראשי עיר) וגם הפעם יצאה ידם של הזוג על העליונה. בינואר 2003 הודיע ראש עיריית ניו יורק, מייקל בלומברג, כי נחתם החוזה המתיר לזוג לממש את תוכניתם. פרויקט "השערים" יצא לדרך והושלם בפברואר השנה. לא בכדי פרק הזמן המצוין בצמוד לשמו של הפרויקט הוא: "2005-1979".
במובן זה הם מעוררים השראה אפילו יותר מאשר ביצירתם האמנותית גרידא. ובמובן זה, אלו הם שערים של ניצחון האינדיבידואל את המערכת. של ביקוע האטימות הממסדית. בקרוב אצלנו?
|
|
|
|
|
|
|  | | בקרוב אצלנו, שלג. צילום: אי.פי
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
